ארכיון הרשומות עם התג "ג'ואן פונטיין"

לפני למעלה משנה כתבתי כאן על מרתון סרטי אל פאצ'ינו שערכתי לעצמי. אני קצת (הרבה!) אובססיבית כלפי השחקן הזה: המשחק שלו, המבט החודר, הקול המחוספס, תנועות הגוף, ושלל התפקידים המצוינים. רוב הדמויות שהוא שיחק הן אלמותיות, גדולות מהחיים, מיוחדות, פורצות גבולות, לא קונבנציונליות. גם כשהוא משחק טבח ב"פרנקי וג'וני" (1991), אז הוא טבח פיוטי כזה. הוא אל פאצ'ינו!

המרתון אז היה אינטנסיבי מאוד, אבל לא הושלם. הבשורה הטובה: יש המון סרטי אל פאצ'ינו ליהנות מהם. הבשורה הרעה: הסרטים שעדיין לא ראיתי הם בדרג ג' ומטה, ולראות שחקן ענק בתפקידים בינוניים זו חוויה לא פשוטה. דוגמה בהמשך.

היום תכננתי לערוך מרתון רוברט דה-נירו, שחקן שמוזכר לעתים קרובות בנשימה אחת עם פאצ'ינו, בשל נקודות מפגש רבות ביניהם (התקופה שבה התחילו לשחק בקולנוע – שנות ה-70 המופלאות; סרטי המופת שבהם שיחקו בעיקר לבד, וקצרה היריעה, וגם ביחד, ב"הסנדק 2" – הגם אם ללא סצנות משותפות. וב"היט". לפי ראיון עם דה-נירו מהימים האחרונים אצל ג'ימי פאלון, מתוכנן לשניים סרט משותף נוסף בבימויו של מרטין סקורסזה; שניהם ממשפחות איטלקיות מניו יורק – הגם אם שונות לגמרי, פאצ'ינו הגיע ממשפחה ענייה מברונקס, דה-נירו ממשפחת אמנים ממנהטן; ובעיקר שניהם נחשבים לגדולי שחקני הקולנוע בני זמננו).

צפיתי בהרבה סרטים של דה-נירו, אבל בהרבה גם לא, וזה היה התכנון. אלא שברגע האמת He pulls me back in – וחזרתי לפאצ'ינו. הפעם צפיתי בסרט השני שלו בקולנוע והראשון שלו בתפקיד ראשי: "The Panic in Needle Park" מ-1971, בבימויו של ג'רי שצברג (Jerry Schatzberg), שביים את פאצ'ינו גם בסרט הרביעי של השחקן (הסרט השלישי היה "הסנדק", 1972) – "דחליל" (Scarecrow, 1973).

לפני "The Panic in Needle Park" צפיתי ב"סטודיו למשחק" עם פאצ'ינו מ-2006, בהנחיית ג'יימס ליפטון – צפיית חובה בפני עצמה. באותו מפגש סיפר פאצ'ינו את הסיפור הידוע על כך שמפיקי "הסנדק" לא רצו אותו לתפקיד 'מייקל', אבל פרנסיס פורד קופולה (הבמאי) התעקש שהוא ישחק, ובין היתר הראה להם 8 דקות מתוך "The Panic in Needle Park".

הסתקרנתי. כמה טוב משחק פאצ'ינו בתפקיד הראשי הראשון שלו בקולנוע, שמפיקי "הסנדק" השתכנעו ללהק שחקן אלמוני לתפקיד ראשי?

אגב, לפי "סטודיו למשחק", רק לאחר שצולמה סצנת המסעדה ב"הסנדק" – הסצנה שבה 'מייקל' יורה בשני אנשים, בהם השוטר – הוחלט סופית שהוא ימשיך לשחק בסרט. פאצ'ינו עצמו אמר ב"סטודיו", כנראה בהומור, שהוא היה כל כך חסר ביטחון מהיחס של המפיקים אליו, שעד היום הוא לא בטוח אם הוא מתאים ל"הסנדק".

"The Panic in Needle Park" צולם בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת, בניו יורק – תקופה בה העיר הייתה רחוקה מהזוהר והניקיון שלה כיום. אבל אני אוהבת כל סרט שמצולם בניו יורק, בכל תקופה, מה גם שפאצ'ינו בסבנטיז הוא אחד השחקנים היפים שנראו על המסך (לפעמים יש סיבות ארציות לצפייה בסרט).

הסרט עצמו, אפעס, קצת ארוך ומשעמם, לפחות עבורי ומצפייה אחת. פאצ'ינו משחק מכור לסמים שמתאהב בצעירה הומלסית, שנשאבת לעולם הסמים. לא מזעזע מדי, לא מרגש מדי ולא מפתיע מדי.

לגבי המשחק של פאצ'ינו: בכל זאת, הסרט הראשון שלו בתפקיד ראשי (מי ידע שמעתה הוא יהיה שחקן כל כך גדול שישחק כמעט ורק בתפקידים ראשיים…) – בהתחלה פאצ'ינו נראה בוסרי, אבל מהר מאוד צצה הדמות המוכרת עם הקול והמבט והזעם המתפרץ. מי ידע שהוא יהיה שחקן כל כך גדול? אני מניחה שכל מי שצפה בסרט הזה, לרבות המפיקים של "הסנדק", שהשתכנעו שילוהק כ'מייקל'.

קודם לסרט, צפיתי ביוטיוב בקטע מטקס האוסקר שנערך ב-1993, שבו פאצ'ינו זכה לראשונה – אחרי 7 מועמדויות ללא זכייה (מהן אחת נוספת באותה שנה שבה זכה) – כשחקן הטוב ביותר על תפקידו ב"ניחוח אשה" (1992). התגובה של הקהל ממחישה היטב עד כמה כולם באולם, כולל המועמדים לצד פאצ'ינו, שמחו וחשו הקלה ששחקן כל כך אדיר זוכה סוף סוף בפרס הזה (כן, כן, אוסקר הוא לא חזות הכל והרבה שחקנים ושחקניות אדירים, וכמובן במאים – כמו היצ'קוק – לא זכו באוסקר. היצ' זכה באוסקר כבוד). פאצ'ינו עצמו נראה בטקס כמו ילד קטן ומאושר מההכרה ומהמתנה שקיבל.

אחר כך צפיתי בטקס המכון האמריקאי לקולנוע (AFI) מ-2007, שבו פאצ'ינו זכה בפרס מפעל חיים. הפרס שבו היצ'קוק זכה בשנת 1979. זאת רשימת הזוכים בפרס לאורך השנים. הטקס עצמו חביב מאוד. הנה קטע אחד, אתם מוזמנים לחפש קטעים נוספים ביוטיוב.
***
ועוד מסרטי היום שחלף. בכל זאת, היה יום ארוך: צפיתי ב"בחזרה לעתיד" (1985), שנים אחרי הצפייה הקודמת. בסינמטק חולון מתוכנן מרתון של שלושת סרטי הסדרה ב-21 באוקטובר 2015 – תאריך שבו, ע"פ עלילת הסאגה, 'מרטי מקפליי' (מייקל ג'יי פוקס) נחת בעתיד. הסרט היה חביב, אולם ויתרתי בשלב זה על ההמשכונים ועברתי, כאמור, לפאצ'ינו.

לקראת סוף היום צפיתי ב"מכתב מאשה אלמונית" (Letter from an Unknown Woman) מ-1948 בבימויו של מקס אופלס (Max Ophüls). סרט שמזמן תכננתי לצפות בו ואני שמחה שנמצא הזמן: הוא מיוחד, שונה ורוויי אסתטיקה וגם סוג מסוים של רומנטיקה, עד כמה שזו הופגנה בסרטי הפורטיז עם כל תקנות 'קוד הייז'. אגב, בניגוד לנדרש מהתקנות ובשונה מסרטים הוליוודיים רבים, כאן אין 'הפי אנד', מה שהופך את הסרט למעניין יותר.

בסרט משחקים ג'ואן פונטיין (1917-2013) ולואי ז'ורדן (1921-2015) – שניהם שיחקו גם אצל היצ'קוק. פונטיין שיחקה ב"רבקה" (1940), סרטו הראשון של היצ' בארה"ב והיחידי שלו שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר; וב"חשד" (1941), בתפקיד עליו זכתה היא באוסקר לשחקנית הטובה ביותר, ולימים תירשם בספרי האנקדוטות כשחקנ/ית היחיד/ה שזכתה באוסקר על תפקיד בסרט של היצ'קוק. ז'ורדן שיחק אצל היצ'קוק ב"משפט פארדין" (The Paradine Case) מ-1947.

מודעות פרסומת

ישבתי באולם הקולנוע החשוך וכתבתי על ברושור של חנות טיפוח וקוסמטיקה שקיבלתי בכניסה לקניון, מוטיבים היצ'קוקיים שאולי קיימים ואולי לא בסרט "נעלמת" (Gone Girl, 2014). וזה כי לפני כמה ימים נתקלתי בכתבה באתר יאהו, לפיה "נעלמת" הופך את דיוויד פינצ'ר, במאי הסרט, ליורש האמיתי של היצ'קוק.

הערת שוליים: היום היה יום הקולנוע עם עלות כרטיס לסרט של 10 שקלים בלבד, והצגות יומיות גם בערים שאין בהן הצגות יומיות בדרך כלל, כמו העיר שלי. אז החלטתי ללכת ל"נעלמת". הגעתי למסקנה שחובבי קולנוע אמיתיים הולכים להצגות יומיות ולא רק בגלל ש-וודי אלן תמיד הולך להצגות יומיות בסרטים שלו – אלא כי ללכת לצפות בסרט בלילה שייך לקטגוריית "בילוי", כמו מסעדה, מועדון או פאב. הולכים כי ערב וצריך לעשות משהו, וקולנוע זאת אופציה טובה כמו כל דבר אחר, וגם לא צריך לדבר יותר מדי למי ששיחות ארוכות הן נטל עבורו. אבל ללכת לצפות בסרט באמצע היום זה לא רק פינוק אמיתי של כניסה לעולם אחר וחשוך מתוך אור היום, אלא ממש לתת כבוד לסרט. להפסיק את פעולות היום וללכת לקולנוע לשם קולנוע.

נחזור ל"נעלמת". בכתבה ההיא על דיוויד פינצ'ר נכתב שבין אם במודע או לא, פינצ'ר נשאב לרבים מהנושאים שהעסיקו את אלפרד היצ'קוק, כמו פיצול אישיות או רוצחים סדרתיים. "פינצ'ר הוא אחד מצבא של קולנוענים", נכתב, "כולל פרנסואה טריפו, בריאן דה-פלמה ו-מ. נייט שאמאלן, ששאפו להיקרא היורשים של מאסטר המתח".

על "נעלמת" נכתב שזה המותחן ההיצ'קוקי ביותר מזה שנים. המק'גאפין האפשרי (ייתכנו ספוילרים!) הוא היומן שכתבה 'איימי' (רוזמונד פייק), שעל פי הכתבה ב-יאהו, מזכירה ביופייה את גרייס קלי. לטעמי יש במראה שלה קצת מ-ג'ואן פונטיין (אגב, אתמול מלאו 97 שנה להולדתה), וכשהיא צובעת את שערה מבלונד לחום-אפרורי כדי שלא יזהו אותה, זה הזכיר לי את קים נובאק ב"ורטיגו". אגב, 'דזי' (ניל פטריק האריס) אומר ל'איימי': "אני אחזיר אותך להיות מי שאת", משפט שהזכיר לי קלות את האובססיה של 'סקוטי' (ג'יימס סטיוארט) להפוך את 'ג'ודי' (קים נובאק) ל'מדליין' (קים נובאק), כהקבלה לאובססיה של היצ'קוק לסגנן את המראה של שחקניותיו.

על פי הכתבה, יש ב"נעלמת" את השילוב בין אהבה, מיניות, רצח וחשד – מוטיבים חוזרים אצל היצ'קוק. כמו כן, ישנו בעל שרוצה במותה של אשתו, בדומה ל"חלון אחורי" ו"זרים ברכבת" של היצ'קוק.

כמה הקשרים היצ'קוקיים שעלו לי, כשצפיתי ב"נעלמת": הבית המבודד של 'דזי', החבר ההיסטורי של 'איימי', מזכיר קצת את הבית המבודד בסוף "מזימות בינלאומיות"; 'איימי' בורחת, מחליפה רכב ונכנסת לשירותים בסוכנות הרכבים, בדומה ל'מריון' (ג'נט לי) ב"פסיכו". שתי הדמויות, אגב, בורחות עם כסף ושתיהן נרדמות ברכב עד שמישהו דופק על השמשה ומעיר אותן. לשתיהן גם יש סצנת מקלחת.

נושא ההפללה של 'ניק' (בן אפלק), כאילו הוא הרוצח, מזכיר במידת מה את הפללת הרציחות ב"פרנזי". זאת ועוד: החשש של 'איימי', בחלק הראשון של הסרט, שבעלה 'ניק' ירצח אותה (חשש שמתחלף בסוף הסרט, כש'ניק' חושש ש'איימי' תרצח אותו), מזכיר את החשש של 'לינה' (ג'ואן פונטיין) שבעלה 'ג'וני' (קרי גרנט) ירצח אותה, ב"חשד".

האחות התאומה של 'ניק' מייצגת, לטעמי, מעין חלק אחר באישיות שלו, חלק שמתייסר ושואל שאלות. ברגעים מסוימים השיח ביניהם נראה כמו השטן שיושב על כתף אחת, מול המלאך על הכתף השנייה. העובדה שהם תאומים מייצגת, אולי, סוג של אישיות כפולה – מוטיב חביב על היצ'קוק (הגם אם, ככל שזכור לי, דמויות של תאומים לא כיכבו בסרטיו, אלא רק אנשים מקבילים אחד לשני בדרכים שונות, למשל נושאים את אותו שם, כמו 'הדוד צ'ארלי' ו'צ'ארלי ניוטון' ב"צל של ספק").

סצנות מסוימות ב"נעלמת" הזכירו לי סרטים אחרים שהם לא של היצ'קוק: הסצנה שבה 'איימי' חוזרת הביתה עם דם all over the place, מזכירה סצנה ב"קרי" של בריאן דה פלמה; בהתנהלות של 'איימי' יש מוטיבים של "חיזור גורלי", למרות שאני לא ממש זוכרת את הסרט הזה; והתינוק בסוף, לא הזכיר לכם את "תינוקה של רוזמרי" של פולנסקי, על תינוק שצפוי להיוולד לשטן? במקרה הזה השטן היא האמא ולא האבא.

ולא הזכרתי את כל הפחד מנשים שעולה מהסרט הזה, שזה מאוד היצ'קוקי.

***

קמתי בבוקר וחשבתי על כך שכתבתי מהם הדברים ההיצ'קוקיים שיש בסרט של פינצ'ר, אבל לא מה אין: הומור.

 

מתוך מוסף סוף השבוע של "הארץ" (14.3.14), מדור "סמול טוק" של עידו קינן.  
יסמין הארץ_NEW

הסרטים שלי ואני בסוג של Cameo

עברה שנה וקצת מאז כתבתי כאן על גל "אירועי היצ'קוק" ששטף את המדינה, אז עם הקרנה של "פסיכו" על מסך רחב במסגרת סדרת ה'קלאסיק' שהוצגה בבתי הקולנוע של "יס פלאנט", צאתו לאקרנים של סרט הקולנוע "היצ'קוק" (2012, Hitchcock) והשידור של סרט הטלוויזיה "הנערה של היצ'קוק" (The Girl, 2012). והנה גל היצ'קוקי נוסף, אולי מרשים אף יותר, צפוי להציף את עולמנו הדל (טוב, עולמי הדל) החל מהחודש הבא – ואותו אין דרך טובה יותר לתאר, מלבד ההגדרה: היצ'קוק למתחילים. ולממש מתקדמים.

אתחיל עם המתחילים. במסגרת סדרת הסרטים השנתית 'ימים של אוסקר', שמשודרת ב-yes בשבועות שלפני טקס האוסקר (ה-86 במספר, שייערך ב-2 במארס, בלילה שבין ראשון לשני, שעון ישראל), צפוי שבוע היצ'קוק. מדובר בסרטים של הבמאי שישודרו בערוץ yes1 בתאריכים 16-22 בפברואר, בשעות אחר הצהריים. נכון, לא הזמן האולטימטיבי לצפייה בסרטים עבור האדם העובד, אבל מ-yes נמסר כי ניתן להקליט את כל הסרטים כסדרה.

רשימת הסרטים כוללת את הקלאסיקות הטובות והבסיסיות של הבמאי, בבחינת: קשה-לי-להאמין-שמישהו-לא-ראה-את-הסרטים-האלה-אבל-אף-פעם-לא-נמאס: "פסיכו" (1960), "ורטיגו" (1958) שהוגדר לפני כשנתיים כסרט הטוב ביותר בכל הזמנים, "הציפורים" (1963), "חלון אחורי" (1954), "האיש שידע יותר מידי" (אני מניחה שמדובר בגרסה השנייה והמצוינת מ-1956) ו"מארני" (1964). בולט בהיעדרו, כי גם הוא מה-A list: "מזימות בינלאומיות" (1959). בסבב הסרטים הזה 1:0 לטובת ג'יימס סטיוארט על פני קרי גרנט.

סרטו הראשון של היצ'קוק שהופק בארה"ב והיחידי שלו שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, "רבקה" (1940), בכיכובה של ג'ואן פונטיין, שהלכה לעולמה לפני כחודש וחצי בגיל 96 – ישודר ב-yes3 במסגרת משבצת השידור שנקראת "הבלתי נשכחים" ביום ראשון, ה-16 בפברואר ב-22:00.

כמו כן, ביום שישי, ה-21 בפברואר, ישודר (yes1) הסרט "היצ'קוק" של הבמאי סשה ג'רבאסי בכיכובם של אנתוני הופקינס (בתפקיד היצ'קוק) והלן מירן (בתפקיד רעייתו, אלמה רוול), שהיה מועמד בקטגוריית האיפור ועיצוב השיער בטקס האוסקר של השנה שעברה, אולם כמיטב המסורת ההיצ'קוקית (שכנראה נמשכת גם כשהבמאי עצמו לא מעורב ישירות בפרויקט) – לא זכה בפרס.

ואם החגיגה שצוינה לעיל מיועדת להיצ'קוקולוגים מתחילים, הרי שזוהי רק ההקדמה לדובדבן שבקצפת המיועד למתקדמים. כל כך מתקדמים, מכוון שמדובר בסרטים של היצ'קוק, עוד לפני שהוא בכלל נהיה… היצ'קוק!

זוכרים את "התשעה של היצ'קוק" (Hitchcock 9) שגם עליהם כתבתי כאן בעבר, בפוסט שנקרא The Sound of Silence? אותם סרטים אנגלים, ראשונים ואילמים של הבמאי, ששוחזרו לקראת אירועי התרבות שעטפו את אולימפיאדת לונדון ומאז "מטיילים" בסינמטקים ברחבי העולם. אז הם סוף סוף מגיעים לארץ ויוקרנו בסינמטקים של תל אביב (מה-20 בפברואר), ירושלים (מה-21 בפברואר) וחיפה (לא מצאתי באתר הסינמטק אזכור לנושא). מלבדם, בהמשך השנה צפויים להיות מוקרנים סרטים נוספים (מדברים) של הבמאי.

מנכ"ל המועצה הבריטית בישראל, אלן גמל, מצוטט באתר סינמטק תל אביב, כאומר: "בשנת 2012 השלים מכון הקולנוע הבריטי (BFI) את פרויקט השחזור הגדול ביותר בתולדותיו והחיה מחדש את תשעת סרטיו הראשונים של אלפרד היצ'קוק. יצירות אלה, אשר הופקו בין השנים 1925 ו-1929, הן מההישגים המשמעותיים ביותר של הקולנוע הבריטי האילם ושל אחד מיוצרי הקולנוע החשובים ביותר בכל הזמנים. השותפות בין מכון הקולנוע הבריטי והמועצה הבריטית הביאה לכך שתכנית "היצ'קוק 9" הוקרנה במדינות רבות ברחבי העולם, וביניהן בברזיל, בדרום אפריקה, וכעת בישראל.
"הזמנו שבעה מוזיקאים, מהבולטים שפועלים כיום בישראל, להציג עבודות מוזיקליות חדשות שילוו את הקרנות סרטי "היצ'קוק 9" בסינמטקים של חיפה, ירושלים ותל אביב. לצד הקרנות הבכורה של הסרטים המשוחזרים, נציג בסינמטקים במהלך החודשים הקרובים יצירות מופת של היצ'קוק, כגון "39 המדרגות" ו"פסיכו"".

עוד נכתב באתר סינמטק תל אביב: "אלפרד היצ'קוק הוא אחד מיוצרי הקולנוע המפורסמים ביותר בכל הזמנים, ולמרות זאת, עשרת סרטיו הראשונים – אשר רק תשעה מהם שרדו – כמעט ואינם מוכרים. הסרטים האילמים של היצ'קוק הכרחיים להבנה של סרטיו המאוחרים יותר של היוצר. הסרטים, בהם צפו עד היום רק מעטים, כוללים הרבה מוטיבים חוזרים ואובססיות היצ'קוקיות. "היצ'קוק 9" הוא פרויקט השחזור הדיגיטלי הגדול ביותר בתולדות מכון הקולנוע הבריטי. הפרויקט מאפשר לצופים ברחבי העולם לצפות בעותקים מחודשים של הסרטים, המגלים שכבות חדשות של משמעות ומאפשרים הבנה מעמיקה יותר של עבודתו של היצ'קוק. הקרנת שישה מתוך תשעת הסרטים תלווה בפסקול חי, בביצוע מיטב הכישרונות המוזיקליים מישראל".

הסרטים שיוקרנו הם: "גן התענוגות" (1925 ,The Pleasure Garden) עם ליווי מוזיקלי של דניאל סלומון; "האיש מהאי מאן"/"תושב האי מאן" (The Manxman, 1929) – סרטו האילם האחרון של היצ'קוק, שיוקרן בליווי מוזיקלי של ערן צור; "סחיטה" (1929 ,Blackmail) – הנחשב לסרט האנגלי המדבר הראשון, למרות שיש לו גם גרסה אילמת; "שמפניה" (1928 ,Champagne); "מוסר מפוקפק" (1928,Easy Virtue); "אשת האיכר" (1928 ,The Farmer's Wife); "הזירה" (1927 ,The Ring); "הדייר" ( 1927 ,The Lodger) – שבו היצ'קוק ערך את הופעת האורח (Cameo) הראשונה שלו; ו"התדרדרות" (1927 ,Downhill). אגב, יש פער של שנה לכאן או לכאן בין שנות הפצת הסרטים הללו כפי שמצוינים באתר הסינמטק וב-IMDb – אני התבססתי על נתוני אתר הסרטים הבינלאומי.

נתחיל בכך שהפוסט הזה הוא ספויילר, אז מי שטרם צפה (ואתם חייבים!) בפרק 9 בעונה החמישית של הסדרה "קאסל" (Castle, 'יס אקשן') – שיפסיק לקרוא עכשיו. מדובר בפרק 100 החגיגי של הסדרה, אני מודה שלא ממש צפיתי ב-99 הקודמים, אבל לפני כשבועיים קראתי ידיעה שהפרק הזה יהיה הומאז' להיצ'קוק ובעיקר ל"חלון אחורי" (Rear Window, 1954), אז כמובן שהסתקרנתי.

התסריטאים של "קאסל" הצליחו "לרענן" – בעצם לא בטוחה ש"לרענן" זו המילה הנכונה, כי "חלון אחורי" הוא לגמרי על-זמני – אולי "למדרן" (מלשון מודרניות) את עלילת הסרט שבשנה הבאה יחגוג 60 לצאתו, לתוך פרק מעולה בסדרת משטרה רגילה. מאותן סדרות שמפענחות רצח בכל פרק, משל הייתה ניו יורק בית גידול למאות רוצחים רגילים או סדרתיים (ככה לפחות נדמה מכמות סדרות המשטרה שעלילותיהן מתרחשות בעיר).

ועכשיו הספויילר: היצ'קוק כ-Theme party נשמע כמו רעיון מקורי וראוי. אונלי אין אמריקה יכולים לחשוב על רעיון כזה למסיבה (נכון, זה רק בטלוויזיה, אבל איכשהו נראה לי שכבר נחגגו שם ימי הולדת עם נושאים הרבה יותר מוזרים). הסוף של הפרק טוויסטי ומצחיק, לטעמי היה עובר את אישור הבמאי שמצדו תיבל בהומור הרבה מאוד סרטים שלו.

עלילת הפרק בקצרה: 'קאסל' (נתן פיליון) מרותק לכסא גלגלים, עם גבס ברגל ומשקפת שקנתה לו בתו כדי שיעביר את הזמן. ואם יש משקפת במערכה הראשונה, אז מישהו יציץ לבתי השכנים במערכה השנייה. ו'קאסל' מציץ לבתי השכנים – שמסודרים, כמו ב"חלון אחורי", בצורת פריימים של סליל צילום וחושפים, כמו תמונה, את מה שקורה בבית.

ומה שקורה בבית, באחד מהם, זה שהשכן מגלה שאשתו בגדה בו. הוא אוחז סכין ונכנס לחדר השינה החשוך, שבו נמצאת האשה ואשר תריסיו מוגפים. 'קאסל' לא רואה מה עושה השכן עם הסכין בחדר, אולם מאותו רגע האשה נעלמת מהפריים. הוא בטוח שהשכן רצח את האשה, גלגל את גופתה בתוך שטיח והעביר את השטיח למתקן אחסון. כמובן שאף אחד מסביב לא מאמין ל'קאסל' וכולם מספקים לו הסברים, לכאורה הגיוניים, לגבי היעלמות האשה. טו מק לונג סטורי שורט: בסוף מתברר שהכל היה הצגה אחת גדולה שנועדה להעביר ל'קאסל' את הזמן ולמשוך אותו להגיע לדירת השכן, רק כדי לגלות שעשו לו מסיבת הפתעה.

לחובבי הניואנסים (ז"א לי), בין אזכורי היצ'קוק בפרק: הסרט "חלון אחורי" מוזכר כבר בהתחלה; לאחר ש'קאסל' המגובס טוען שצפה ברצח שהתרחש בבית השכנים, הקולגות-השוטרים מכנים אותו ג'ימי סטיוארט – סטיוארט הוא כמובן השחקן הראשי ב"חלון אחורי", ששיחק את 'אל.בי. ג'פריס' המגובס שמציץ לדירות השכנים ומגלה שהתבצע באחת מהן רצח.

עלילת הפרק לפיה השכן רצח את אשתו ואף אחד לא מאמין ל'קאסל', דומה עד זהה לעלילת הסרט, שבו לא מאמינים ל'ג'פריס'. בפרק, השכן/הבעל טוען שאשתו חיה ושלמה ויצאה מהבית, אולם 'קאסל' רואה שהתיק שלה נותר בבית – והרי אין סיכוי שאשה תצא מהבית בלי התיק שלה. גם זה לקוח מהסרט; בגרסה המודרנית 'קאסל' מנסה לצלם את השכן במצלמת וידאו, לעומת מצלמת סטילס בגרסת הסרט; חברתו של 'קאסל', 'בקט', מזמינה אותו למסעדה, סצנה שמזכירה קלות את ה"טייק אוויי" ש'ליסה' (גרייס קלי) הביאה ל'ג'פריס' ממסעדת '21'; אגב, 'בקט' לבושה בסוף הפרק באלגנטיות שמזכירה, אם כי במעומעם, את 'ליסה'; 'קאסל' עצמו גר בניו יורק, אם כי אני לא יודעת אם הוא גר ב-וויליג', כפי שגר 'ג'פריס'.

אגב, במקביל להומאז', הפרק עוסק בפרשיית רצח אחרת שהצוות מנסה לפענח, ללא 'קאסל' המרותק לביתו, כאשר לדמות הנרצחת קוראים 'מיס דה ווינטר'. כן, כן, אותו שם שבו נקראה דמותה של ג'ואן פונטיין ב"רבקה", סרטו של היצ'קוק מ-1940 שזכה באוסקר. פונטיין הייתה 'מיס דה ווינטר' השנייה שנישאה ל'מקסים דה ווינטר' (לורנס אוליבייה). 'מיס דה ווינטר' הראשונה, הלא היא 'רבקה' – מתה, עם חשד שנרצחה על ידי בעלה.

בקיצור: פרק מומלץ ביותר.

*** התאריכים מתייחסים לשנים שבהן נערכו טקסי האוסקר (הסרטים הם מהשנה שלפני, כמקובל בטקס).

היום, 24 בפברואר 2013, ייערך בפעם ה-85 טקס האקדמיה האמריקאית לקולנוע – האוסקר. מאות מיליוני אנשים, כמעט בכל מדינה בעולם, יצפו באירוע התבניתי, המאורגן, המלוטש והנוצץ הזה, שיספק רגעים שבתוך שעות ייכנסו לספרי ההיסטוריה של הקולנוע. כל טקס כזה, מאז הראשון שבהם, סיפק פרטי טריוויה ואנקדוטות שדובר בהם במשך שנים, מהנאום הכי מרגש ועד הכישלון הכי צורם. והעיקר, להמשיך לחייך ולמחוא כפיים, גם כשמפסידים. פילוסופיית האוסקר כולה.

לרגל האירוע החגיגי, הנה כמה דברים מעניינים על טקס האוסקר:

ראשית, הפסלון: מדובר בדמות גבר האוחז בידו חרב ועומד על סליל פילם. הוא מצופה בזהב 24 קראט, גובהו 13.5 אינץ' (34 ס"מ), משקלו 8.5 פאונד (כ-3.8 ק"ג) ושוויו (לייצור) למעלה מ-300 דולר, הגם שהזוכים מתחייבים שלא למכור את הפסל, אלא בחזרה לאקדמיה לקולנוע, בסכום סמלי למדי. הפסל עוצב בידי המעצב האמנותי של אולפני MGM, סדריק גיבונס (Cedric Gibbons, 1893-1960), שזכה בעצמו בפרס 11 פעמים.

בשלוש השנים הראשונות לקיום הטקס, הפרס היה ידוע בשם "הפסל", כל כך ציפי לבני מצדו, כאשר האגדה מספרת שהספרנית של האקדמיה לקולנוע, מרגרט הריק, ציינה יום אחד ש"הוא דומה לדוד שלי אוסקר" – והשאר היסטוריה. האקדמיה עצמה השתמשה לראשונה, באופן רשמי, בכינוי "אוסקר", רק כשמונה שנים לאחר מכן. מאז היווסדו של האירוע חולקו בו 2,856 פסלים. לטקס השנה, שבו 24 קטגוריות, נוצרו 50 פסלים, אולם לא ידוע כמה מהם יחולקו עד פתיחת המעטפות.

הטקס הראשון נערך ב-16 במאי 1929 במלון רוזוולט בהוליווד, בהנחיית שחקן הראינוע דאגלס פיירבנקס (Douglas Fairbanks, 1883-1939). הגיעו אליו 270 מוזמנים ועיקרו היה ארוחה וריקודים. חלוקת הפרסים הייתה החלק הקצר של האירוע ונמשכה מספר דקות. הטקס התייחס לסרטים שנעשו בשנים 1927-1928, והזוכים הוכרזו שלושה חודשים לפני כן, מה שכמובן ביטל את אפקט ההפתעה.

הסרט הזוכה, מתוך שלושה מועמדים, היה "כנפיים" (Wings, 1927) בבימויו של וויליאם וולמן (William A. Wellman, 1896-1975), שסיפר על שני צעירים, האחד עשיר, השני בן מעמד הביניים, שמאוהבים באותה אשה ומתגייסים כטייסים למלחמת העולם הראשונה. הבמאי עצמו, וולמן, היה טייס באותה מלחמה. באותו אירוע הוענק פרס בקטגוריה שהתבררה כחד-פעמית: ג'וזף פרנהם (Joseph Farnham, 1884-1931) זכה בפרס על כתיבת כתוביות – אמנות שהפכה מיותרת עד שנערך הטקס הבא.

הטקס השני, שנערך באפריל 1930 והתייחס לסרטים מ-1928-1929, כבר שודר ברדיו והזוכים בו לא הוכרזו עד חלוקת הפרסים. הטקס שאחריו נערך לאחר שבעה חודשים בלבד, בנובמבר 1930, בניסיון של התעשייה לסגור פערים עם הסרטים שהפכו 'מדברים'. השחקנית נורמה שירר (Norma Shearer, 1902-1983), אז רעייתו של המפיק ארווין תלברג (Irving Thalberg, 1899-1936) – ממייסדי האקדמיה לקולנוע, ולימים מי שאוסקר הכבוד שניתן למפיקים (זה הפרס שהיצ'קוק קיבל) ייקרא על שמו – ואחיה, דאגלס, שהיה מהנדס קול, היו בני המשפחה הראשונים בהיסטוריה של הטקס שזכו שניהם בפרס.

עוד בני משפחה שזכו בפרס לאורך השנים: פרנסיס פורד קופולה (בימוי, תסריט, אוסקר כבוד), אביו קרמיין קופולה (מוזיקה), בתו סופיה קופולה (תסריט), גיסו דיוויד שייר (מוזיקה) ואחיינו ניקולס קייג' (משחק); האחים איתן וג'ואל כהן (בימוי, תסריט) ופרנסיס מק'דורמנד (משחק), רעייתו של ג'ואל; דיוויד או.סלזניק (כבוד), רעייתו ג'ניפר ג'ונס (משחק), וחמו (אביה של רעייתו הראשונה, איירין מאייר סלזניק) לואי בי. מאייר (כבוד); ג'ון יוסטון (בימוי, תסריט), אביו וולטר יוסטון (משחק), ובתו אנג'ליקה יוסטון (משחק); הנרי פונדה (כבוד, משחק) ובתו ג'יין פונדה (משחק); ג'ודי גארלנד (פרס מיוחד), בעלה השני וינסנט מינלי (בימוי) ובתם לייזה מינלי (משחק); מייקל דאגלס (כמפיק בפרס הסרט הטוב ביותר, משחק), אביו קירק דאגלס (כבוד) ורעייתו קתרין זיטה ג'ונס (משחק); ג'ון ווייט (משחק) ובתו אנג'לינה ג'ולי (משחק).

אבל נחזור לנורמה שירר: בטקס הרביעי שנערך ב-1931, היא מצאה עצמה במעמד מוזר כשהייתה זו שהכריזה על המועמדות לפרס השחקנית הטובה ביותר, כאשר גם היא ביניהן. היא לא זכתה. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה שחקן או שחקנית הכריזו על מועמדים בקטגוריה שלהם.

בטקס שנערך בנובמבר 1932, "גראנד הוטל" (Grand Hotel, 1932) זכה בפרס הסרט הטוב ביותר. זהו הסרט הראשון והיחיד שזכה בפרס המדובר מבלי שהיה מועמד באף קטגוריה אחרת. וולט דיסני (Walt Disney, 1901-1966) קיבל אז פרס הוקרה על יצירת מיקי מאוס (מיקי "נולד" ב-1928). דיסני היה גם המדבב הראשון של מיקי, וגם מי שזכה ביותר פרסי אוסקר מכל אדם אחר (כמפיק): 22 זכיות (60 מועמדויות), שלושה פרסים מיוחדים ופרס ארווין תלברג.

בטקס שנערך במארס 1934, התרחש רגע מביך במיוחד: המנחה, וויל רוג'רס (1879-1935 Will Rogers), פתח את המעטפה של הזוכה בפרס הבמאי הטוב ביותר: "זה לא יכול היה להיות אדם נחמד יותר", אמר, "עלה לכאן וקבל את הפרס, פרנק". הבמאי פרנק קאפרה (Frank Capra, 1897-1991), שהיה מועמד, קם מכיסאו והחל ללכת לכיוון הבמה. אלא שהתאורה "נחתה" על הזוכה האמיתי, הבמאי פרנק לויד (1886-1960 ,Frank Lloyd). קאפרה עמד קפוא במרכז החדר וחזר לכיסאו. לימים הגדיר את הרגע כ"הליכה הארוכה, העצובה וההרסנית בחיי". שנה לאחר מכן, קאפרה זכה בפרס על בימוי הסרט "זה קרה לילה אחד" (It Happened One Night, 1934) ולימים בעוד שני פסלונים מוזהבים. הוא גם הנחה את הטקס מספר פעמים והיה נשיא האקדמיה לקולנוע.

בטקס שנערך ב-1937, הוצגו לראשונה קטגוריות שחקן ושחקנית המשנה. בטקס של 1938 עלה אדם מסתורי לבמה וקיבל את פרס שחקנית המשנה, בשם הזוכה, אליס בריידי (Alice Brady, 1892-1939), שהייתה חולה ומרותקת למיטה. הוא ברח עם הפסל ומעולם לא נמצא. עד שהאקדמיה סיפקה פסלון חדש לשחקנית, זו הלכה לעולמה.

בטקס של 1940 נשבר מחסום הצבע: הטי מק'דניאל (Hattie McDaniel, 1892-1952), בת של עבד, לא רק הייתה השחקנית האפריקאית-אמריקאית הראשונה שזכתה בפרס (בקטגוריית שחקנית המשנה על תפקידה ב"חלף עם הרוח"), אלא גם הייתה האורחת השחורה הראשונה שהגיעה לטקס כמוזמנת. היא קיבלה מקום ישיבה ליד שולחן בצד האחורי של האולם, סמוך למטבח. בטקס של 1959 סידני פואטייה (Sidney Poitier, נ' 1927), הפך לשחקן האפריקאי-אמריקאי (נולד בארה"ב במהלך ביקור משפחתי. גדל בג'מייקה) הראשון, שהיה מועמד לפרס השחקן הטוב ביותר, עבור "The Defiant Ones". הוא הפסיד לדיוויד ניבן (David Niven, 1910-1983). בטקס של 1964 פואטייה עשה היסטוריה נוספת וזכה בפרס, על "חמש נזירות וגבר אחד" (Lilies of the Field, 1963).

בטקס של 2002 (שחנך את אולמו החדש בתיאטרון קודאק), האלי ברי (Halle Berry, נ' 1966) הייתה השחקנית האפריקאית-אמריקאית הראשונה שזכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר. דנזל וושינגטון (Denzel Washington, נ' 1954), זכה בפרס השחקן הטוב ביותר, ולפואטייה הוענק אוסקר של כבוד. וופי גולדברג (Whoopi Goldberg, נ' 1955) הנחתה את הטקס.

בחזרה לעבר הרחוק יותר: בטקס של 1941 – זה שבו זכה בפעם היחידה סרט של היצ'קוק, "רבקה", כסרט הטוב ביותר – הוחלט לראשונה לסגור את המעטפות. אין יותר הצצות לפני האירוע. באותו אירוע, וולטר ברנן (Walter Brennan, 1894-1974), שזכה בקטגוריית שחקן המשנה, היה הראשון שסגר זכייה משולשת בפסלון. קתרין הפבורן (Katharine Hepburn, 1907-2003) תסגור את הפער שנים לאחר מכן, עם זכייתה השלישית (מתוך ארבע) על "נחש מי בא לסעוד" (Guess Who's Coming to Dinner, 1967).

בטקס של 1942, התווספו סרטים דוקומנטריים לתחרות. ג'ואן פונטיין (Joan Fontaine, נ' 1917) זכתה אז באוסקר על תפקידה ב"חשד" (Suspicion, 1941), ולימים תהיה השחקנית הראשונה והאחרונה שזכתה בפרס על משחק בסרט של היצ'קוק.

בטקס של 1944 הוענקו פסלי אוסקר עשויים טיח, מכוון שמתכת הייתה יקרת ערך בזמן מלחמת העולם השנייה. בטקס של 1945 הגבילו, לראשונה, את מספר הסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, לחמישה (בשנים האחרונות המספר גדל). זו גם הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה שחקן היה מועמד על אותו תפקיד בסרט, בשתי קטגוריות: שחקן ראשי ושחקן משנה. מדובר ב-בארי פיצ'ג'רלד (Barry Fitzgerald, 1888-1961), ששיחק בסרט "הולך בדרכי" וזכה בפרס המשנה.

בטקס של 1949, "המלט" (Hamlet, 1948) היה הסרט הזר (אנגליה) הראשון שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר. לורנס אוליבייה (Laurence Olivier, 1907-1989), שביים ושיחק בסרט, זכה גם בפרס השחקן הטוב ביותר. בכך הפך לאחד משני אנשים שזכו בפרס על משחק בסרט שביימו. השני יהיה רוברטו בניני (Roberto Benigni, נ' 1952) על "החיים יפים" (La vita è bella, 1997) בטקס של שנת 1998.

אגב, זכייתו של אוליבייה הפכה אותו ואת רעייתו דאז, ויויאן לי (Vivien Leigh, 1913-1967) לבעל ואשה הראשונים שזכו שניהם בפסלון המוזהב (לי זכתה בפרס השחקנית הראשית על "חלף עם הרוח" בטקס ב-1940, ולאחר מכן בפרס על "חשמלית ושמה תשוקה" בטקס ב-1952). זה קרה בשנית בטקס של 1987, אז פול ניומן (Paul Newman, 1925-2008) זכה בפרס השחקן הטוב ביותר על "צבע הכסף" (The Color of Money, 1986) ובכך הצטרף לרעייתו ג'ואן וודוורד (Joanne Woodward, נ' 1930) שזכתה בפרס בטקס של 1958 על "שלוש פנים לחווה" (The Three Faces of Eve, 1957).

הטקס של 1953 שודר לראשונה בטלוויזיה. לימים, הטקס הקצר ביותר ששודר היה ב-1959: שעה ו-40 דקות, והארוך ביותר ב-2002: ארבע שעות ו-23 דקות. בוב הופ (Bob Hope, 1903-2003) הנחה את הטקס 19 פעמים. יותר מכל אדם אחר. בין שאר המנחים במהלך השנים, היו: פרד אסטר, דני קיי, פרנק סינטרה, ג'וני קרסון, בילי קריסטל, דיוויד לטרמן, סטיב מרטין, ג'ון סטיוארט ואלן דג'נרס. הערב ינחה את הטקס סת' מקפרלן.

ב-1956 ג'יימס דין (James Dean, 1931-1955) הפך לשחקן הראשון שהיה מועמד לפרס השחקן הטוב ביותר, לאחר מותו, עבור משחקו ב"קדמת עדן" (East of Eden, 1955). הוא הפסיד את הפרס לארנסט בורגנין (Ernest Borgnine, 1917-2012), שזכה על "מארטי" (Marty, 1955). "מארטי" זכה גם בפרס הסרט הטוב ביותר ובפרס הבימוי (ל-דלברט מאן, שהיה הבמאי הראשון שזכה בפרס הבימוי על סרטו הראשון) והיה הסרט האמריקאי הראשון שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל הסרטים של קאן והסרט האמריקאי הראשון שהוקרן בברה"מ.

בטקס של 1957, לראשונה, כל הסרטים המועמדים לסרט הטוב ביותר היו בצבע. ג'יימס דין הפך לשחקן היחידי שהיה מועמד פעמיים לאחר מותו, לפרס השחקן הטוב ביותר, הפעם עבור "ענק" (Giant, 1956). הוא הפסיד שוב, ל-יול ברינר (Yul Brynner, 1920-1985) ב"המלך ואני" (The King and I, 1956).

מועמדים נוספים לאוסקר לאחר מותם (רשימה חלקית בלבד): המלחינים ברנרד הרמן וג'ורג' גרשווין, השחקנים ספנסר טרייסי והית' לדג'ר, והבמאים סידני פולק ואנתוני מינגלה, שסרטים שלהם היו מועמדים לפרס. בטקס של 1977 פיטר פינץ' (Peter Finch, 1916-1977) היה הראשון שקיבל את פרס השחקן הטוב ביותר, לאחר מותו. הוא מת מהתקף לב חודשיים לפני הטקס, בזמן מסע יחסי ציבור לסרט "רשת שידור" (Network, 1976).

בטקס של 1962, שני במאים חלקו לראשונה את פרס הבמאי הטוב ביותר: רוברט וויז (Robert Wise, 1914-2005) וג'רום רובינס (Jerome Robbins, 1918-1998), על "סיפור הפרברים" (West Side Story, 1961). זה קרה שוב בטקס של 2008, אז האחים איתן (Ethan Coen, נ' 1957) וג'ואל כהן (Joel Coen, נ' 1954) זכו בפרס הבימוי על "ארץ קשוחה" (No Country for Old Men, 2007).

"והזוכה היא… זה תיקו!", הכריזה אינגריד ברגמן בטקס של 1969, שבו לראשונה שתי שחקניות זכו במספר קולות זהה וחלקו את פרס השחקנית הטובה ביותר: קתרין הפבורן (Katharine Hepburn, 1907-2003) – שזכתה בפרס גם בשנה שלפני ובסך הכל בארבעה אוסקרים – זכתה על "אריה בחורף" (The Lion in Winter, 1968 ). וברברה סטרייסנד (Barbra Streisand, נ' 1942), שזכתה על סרט הבכורה שלה, "מצחיקונת" (Funny Girl, 1968). התיקו הקודם בתולדות האוסקר, היה בקטגוריית השחקן הראשי בטקס שנערך ב-1932, אז זכו בפרס: פרדריק מארץ' (Fredric March, 1897-1975) על "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד" (Dr. Jekyll and Mr. Hyde, 1931) ו-וולאס ברי (Wallace Beery, 1885-1949) על "האלוף" (The Champ, 1931).

בטקס של 1976, השחקנית לואיז פלטשר (Louise Fletcher, נ' 1934) הייתה הזוכה הראשונה שדיברה בשפת הסימנים בנאום התודה שלה מעל הבמה. פלטשר, שזכתה בפרס על תפקידה ב"קן הקוקיה" (One Flew Over the Cuckoo's Nest, 1975), הודתה להוריה החרשים.

בטקס של 1982, הוענק לראשונה פרס בקטגוריית איפור, למאפר בסרט "זאב אמריקאי בלונדון" (An American Werewolf in London, 1981). בטקס של 1988, לראשונה ברשימת המועמדים לפרס הבימוי לא נכלל אף במאי אמריקאי (המועמדים היו: ברנרדו ברטולוצ'י האיטלקי שזכה על "הקיסר האחרון", ג'ון בורמן האנגלי, לאסה הלסטרום השוודי, נורמן ג'ואיסון הקנדי ואדריאן ליין האנגלי).

בטקס של 1999 האירוע הועבר לראשונה, מאז שודר בטלוויזיה, לימי ראשון. בטקס של 2001, סטיבן סודרברג (Steven Soderbergh, נ' 1963) היה מועמד פעמיים לפרס הבמאי הטוב ביותר: על "טראפיק" (Traffic, 2000) – עליו זכה, ועל "ארין ברוקוביץ" (Erin Brockovich, 2000). זאת, לראשונה מהטקס של שנת 1939, אז מייקל קורטיז (Michael Curtiz, 1886-1962) היה מועמד על "Four Daughters" ועל "Angels with Dirty Faces", שניהם מ-1938, אך לא זכה (הוא זכה בטקס של 1944 על "קזבלנקה").

בטקס של 2005 קייט בלנשט (Cate Blanchett, נ' 1969), זכתה באוסקר שחקנית המשנה על גילום דמותה של קתרין הפבורן בסרט "הטייס" (The Aviator, 2004) – ובכך הפכה לשחקנית הראשונה שזוכה באוסקר על גילום זוכת אוסקר. באותו שנה, במאי "הטייס", מרטין סקורסזה (Martin Scorsese, נ' 1942), רשם תיקו עם אלפרד היצ'קוק ועם רוברט אלטמן (Robert Altman, 1925-2006), עם מועמדות חמישית לפרס הבמאי הטוב ביותר, ללא זכייה. אלא שבניגוד לשניים האחרונים, סקורסזה זכה בסוף בפרס, בטקס של 2007, עבור "השתולים" (ולאחר מכן היה מועמד שוב על "הוגו"). היצ'קוק ואלטמן הסתפקו באוסקר של כבוד.

הטקס של 2007 הוכרז כ"טקס פרסי האקדמיה הירוק הראשון": לפתקי ההצבעה השתמשו בנייר ממוחזר, בנשף המרכזי שלאחר האירוע הוגש אוכל אורגני ואת המועמדים עודדו להגיע עם מכוניות היברידיות ידידותיות לסביבה. ואילו בטקס של 2008, לראשונה מזה הרבה מאוד שנים, אלוהים לא הוזכר באף נאום תודה.

***

(הנתונים מתוך: The Academy Awards®: The Complete Unofficial History, מאת ג'ים פיאזה וגייל קין, בהוצאת בלייק דוג ו-לבנטל. * Film Facts מאת פטריק רוברטסון, הוצאת ספרי בילבורד. * אתר האינטרנט של האקדמיה האמריקאית לקולנוע. * IMDb).

 

פרט הטריוויה הקולנועי הלעוס ביותר הוא שהיצ'קוק מעולם לא זכה בפסלון המוזהב של האקדמיה האמריקאית לקולנוע – האוסקר. לא בקטגוריית הבימוי, לא בהפקה, בקושי רב בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. כל כך בקושי, שרק סרט אחד שלו, "רבקה" (1940 ,Rebecca) זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, אולם כמקובל בקטגוריה זו הפסלון הוענק אחר כבוד למפיק – דיוויד. או. סלזניק (1902-1965), שזכה בו גם בשנה שלפני על "חלף עם הרוח".

טקס האוסקר ה-13 נערך ב-27 בפברואר 1941, במלון בילטמור בלוס אנג'לס, בהנחיית בוב הופ. זה היה הטקס הראשון שבו השתמשו במעטפות חתומות, על מנת לשמור את שמות הזוכים כהפתעה. "רבקה", הסרט הראשון שהיצ'קוק ביים בארה"ב (והסרט ה-24 מתוך 53 שלו) היה מועמד ליותר פרסי אוסקר מכל סרט אחר של הבמאי – 11 – אך זכה בסופו של דבר רק בשניים: פרס הסרט הטוב ביותר ופרס על צילום בשחור-לבן.

מולו, בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, התמודדו סרטים כמו "סיפור פילדלפיה" (The Philadelphia Story), "הדיקטטור הגדול" (The Great Dictator), ו"ענבי זעם" (The Grapes of Wrath) וגם סרט נוסף של היצ'קוק, "כתב זר" (1940 ,Foreign Correspondent), שהיה מועמד באותו טקס לשישה פרסים בסך הכל, אך לא זכה באף אחד מהם.

לורנס אוליבייה (1907-1989), ששיחק את "מקסים דה ווינטר" ב"רבקה", היה מועמד בקטגוריית השחקן הטוב ביותר, אולם הפסיד לג'יימס סטיוארט ב"סיפור פילדלפיה". ג'ואן פונטיין (נ' 1917), ששיחקה את "גברת דה ווינטר", הייתה מועמדת בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר, אולם הפסידה לג'ינג'ר רוג'רס ב"Kitty Foyle". שנה לאחר מכן, בטקס ה-14, זכתה פונטיין באוסקר על תפקידה ב"חשד" (1941 ,Suspicion) של היצ'קוק.

גם היצ'קוק היה מועמד בטקס ה-13, לראשונה, לפרס הבמאי הטוב ביותר. כמי שאך זה הגיע לארה"ב, מאנגליה, שם זכתה עבודתו לזלזול מצד אנשי התרבות המעונבים שלא חיבבו את אמנות הקולנוע באופן כללי (למעט, אולי, סרטים גרמנים) – ייתכן וחשב לעצמו שמדובר בתחילתה של ידידות מופלאה בינו ובין האקדמיה לקולנוע. היא כמובן לא הייתה מופלאה.

היצ'קוק הפסיד באותה שנה את הפרס לג'ון פורד שביים את "ענבי זעם". לימים הוא יהיה מועמד עוד ארבע פעמים בקטגוריית הבימוי, על: "סירת הצלה" (1944 Lifeboat,), "בכבלי השכחה" (Spellbound, 1945), "חלון אחורי" (Rear Window, 1954) ו"פסיכו" (Psycho, 1960) – ויפסיד פעם אחר פעם.

מלבד "רבקה" ו"כתב זר", גם הסרטים: "חשד" (Suspicion, 1941) ו"בכבלי השכחה" היו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. הם הפסידו. דווקא סרטים אחרים שלו כמו "ורטיגו" (Vertigo, 1958), "חלון אחורי", "פסיכו" ו"מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959), שזכו לשימור על ידי המכון הלאומי לקולנוע בספריית הקונגרס האמריקאית, או שהוגדרו על ידי המכון האמריקאי לקולנוע בין 100 הסרטים הטובים של המאה ("ורטיגו" אף זכה לטייטל: הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים) – לא היו מועמדים לאוסקר כסרט הטוב ביותר.

סרטים של היצ'קוק זכו ל-52 מועמדויות בסך הכל בשלל הקטגוריות של האקדמיה לקולנוע: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, שחקנים ראשיים ומשניים, תסריט, צילום, אפקטים מיוחדים וכן הלאה. הם זכו בשישה פרסים: "רבקה" על הסרט הטוב ביותר ועל צילום בשחור לבן; "חשד" – פרס השחקנית הטובה ביותר לג'ואן פונטיין; "בכבלי השכחה", פרס עבור קטע מוזיקלי; "לתפוס גנב", פרס עבור צילום בצבע; ו"האיש שידע יותר מידי", פרס עבור השיר הטוב ביותר ל"קה סרה סרה".

"היית מרוצה מ"רבקה"?", שאל הבמאי ומבקר הקולנוע הצרפתי פרנסואה טריפו, את היצ'קוק, בספר הראיונות של השניים. "זה לא סרט היצ'קוקי", ענה לו היצ'קוק, "זו מעין אגדה והעלילה עצמה שייכת לסוף המאה ה-19. זה היה סיפור די מיושן שיצא מהאופנה. "רבקה" הוא סיפור שחסר לו הומור".

לשאלה האם חשש לצלם לראשונה סרט אמריקאי, ענה היצ'קוק: "זה סרט בריטי לחלוטין. הסיפור אנגלי (מבוסס על ספר של דפנה דה מורייה), כך גם השחקנים והבמאי. [אולם] בהכרח הייתה השפעה אמריקאית גדולה על הסרט, תחילה מצדו של סלזניק, אחר כך מצדו של המחזאי רוברט שרווד שכתב את התסריט מנקודת מבט צרה פחות מזו שהיינו מקבלים באנגליה".

"זה האוסקר היחידי שקיבלת?" שאל טריפו. "מעולם לא זכיתי באוסקר", ענה לו היצ'קוק.

ב-1967 קיבל היצ'קוק את פרס מפעל חיים ע"ש ארווין תלברג, הידוע גם כ"אוסקר של כבוד". העניק לו את הפסלון הבמאי רוברט וייז ("סיפור הפרברים") והיצ'קוק בתגובה, כנראה לעלבון שחש מהאקדמיה האמריקאית לקולנוע, נאם את הנאום הקצר ביותר בתולדות הטקס: "תודה".

***

אגב, גם צ'ארלי צ'פלין, אורסון וולס, פריץ לאנג, הווארד הוקס, רוברט אלטמן, סם פקינפה, ג'ון קאסווטס, סטנלי קובריק, סידני לומט, בריאן דה פלמה, ארתור פן, פדריקו פליני, אקירה קורסוואה, אינגמר ברגמן, ג'ורג' לוקאס, דיוויד לינץ', ספייק לי, טים ברטון ואחד – טרנטינו, לא זכו (או טרם זכו) בפסלון המוזהב על בימוי (חלקם זכו באוסקר של כבוד או באוסקר בקטגוריות אחרות כמו משחק או תסריט).

***
ב-24 בפברואר 2013 ייערך טקס האוסקר ה-85.