ארכיון הרשומות עם התג "ברנרד הרמן"

 

לפני מספר שבועות הצעתי לחברי דף היצ'קוקולוגית בפייסבוק לספר על היצ'קוק מנקודת מבטם. איך הם התחילו להתעניין בו, מדוע לדעתם הסרטים שלו מצליחים לרתק אחרי כל כך הרבה שנים ואיזה סרט שלו הם עדיין לא ראו. שלושה נענו לאתגר, הנה התשובות המעניינות מאוד שלהם, במילותיהם, שמוכיחות את ההשפעה האדירה של הבמאי על צופיו.

***

נמרוד איזנברג (36), נשוי + 2 מכפר יונה. בעבר מהנדס תכנה, כיום מנהל רכש בחברה המשפחתית. כותב סיפורי מדע בדיוני/פנטזיה בשעות הפנאי וכותב בלוג (aizenimr.wordpress.com).

"הייתי בסוף בית הספר היסודי (או שאולי דווקא בכיתה ז'?). מצאתי בלוח המשדרים בעיתון ידיעה האומרת שעומד להיות מוקרן סרט מהולל בשם "הציפורים". שואל את אמי מה זה. היא מצטמררת, אבל מבטיחה להקליט לי, מכיוון שזה שודר בשעה יחסית מאוחרת. למחרת אני חוזר מבית הספר ויושב לצפות בסרט המסתורי. אני חושב שהפכתי למהופנט בציוץ הציפור הראשון שחרך את המסך. טיפי הדרן בחנות. שחף פוצע אותה בסירה. הילדים בבית הספר. אלוהים, הפיצוץ בתחנת הדלק. המתקפה המגיחה מהארובה. "מה זה, אלוהים אדירים?!", זעקתי לעצמי. מאותו רגע פיתחתי אובססיה קטנה לגאון בעל האובססיה הגדולה לבלונדיניות.

"אני מנסה כבר זמן רב להבין למה דווקא היצ'קוק זוכה להתעניינות בלתי פוסקת, הערצה ורלוונטיות שמסרבת להיעלם. אני חושב שהוא הצליח לזקק שפה קולנועית המשלבת תסריט כתוב היטב וצילום מרשים (הוא, ללא ספק, אמן השוטים של הקולנוע בכל הזמנים), יחד עם דמויות מעוררות הזדהות. הטובים אצלו מאופיינים כמעט באופן מידי כך שהצופה מרגיש אליהן קרבה, והנבלים מאופיינים באופן מרתק ובלתי נשכח (ארור תהיה, נורמן). הסיפור מוצג בפשטות כך שהצופה מוכנס כמעט באופן מידי לעניינים. אם אני מכליל את כל הגורמים האלה למשפט אחד: היצ'קוק פשוט יודע לספר סיפור, אולי יותר טוב מכל קולנוען אחר בהיסטוריה.

"אני חושב ש"פסיכו" הוא אולי סרט הקולנוע הטוב ביותר שראיתי בחיי (טוב נו, גם "מת לחיות", אבל אל תגלי לברוס). שלמות של כתיבה, מוזיקה (ארור תהיה, ברנרד), צילום מדהים ונבל אחד נפלא, אשר לנצח יהיה לכוד בציפורניה של מערכת יחסים חולנית עם אמו השתלטנית. אה כן, היה גם משהו עם מקלחת, אבל אני לא יודע אם הרבה זוכרים.

"הסרט הכי פחות אהוב של היצ'קוק? ניסיתי פעם לראות את "טופז". לא הלך. מעדיף לא לדבר על זה.
סרט שלו שעדיין לא ראיתי? לא יודע איך, לא יודע למה, אבל מעולם לא ראיתי את "סירת הצלה" ו"הנודעת". אני אגיע לזה. איתך הסליחה, יסמין".

***

שי ברנשטיין (42), מעצב גרפי, מתל אביב.

"האמת היא שאני לא זוכר מתי שמעתי לראשונה על היצ'קוק. במבט לאחור, את הטרום-היתקלות הראשונה שלי בו אפשר לסמן בשיר "קה סרה סרה" ששמעתי בתור ילד של שנות השבעים באחת מסדרות לימוד האנגלית של הטלוויזיה החינוכית והם נתקלו בו, מן הסתם, ב"האיש שידע יותר מדי", אז זו הייתה (סוג של) היתקלות הראשונה (לגבי סדרת הטלוויזיה: הייתה שם נערה שנפגעה בתאונת דרכים והיה שם בימוי צולב שבו ראו פעם אותה ופעם את הנהג, עד להתנגשות ביניהם. חוץ מזה לא זוכר, האם מישהו יוכל להזכיר לי באיזו סדרה מדובר?).

"אני חושב שהתחלתי לשים לב להיצ' כשהתחלתי לקרוא ברצינות על קולנוע ולזה דווקא יש תאריך ברור: יומולדת 20 שלי בשנת 1993, כי אז קנו לי את הספר "קולנוע ופילוסופיה" של הנרי אונגר (הוצ' דביר, 1991) – ספר שחרשתי בזמנו קדימה ואחורה (מומלץ בחום, אגב). שם הוא מזכיר את היצ'קוק.

"פאסט פורוורד, כמה שנים קדימה בשנה א' של בצלאל – הו האפי דייז – בסביבות שנת 1997 עלה במוחי הרעיון – הדי יומרני, יש לומר – 'בוא נראה את כל הסרטים של היצ'קוק'. זה היה לפני עידן הורדות הסרטים באינטרנט, עידן ספריות הווידאו. ראיתי כמה סרטים, אבל היוזמה דעכה די מהר.

"מה שכן, אפיזודת היצ'קוק הזו הניבה שלושה עיצובים שעשיתי בזמנו בעקבות היצ'קוק: בקורס של ירמי פינקוס נתנו לנו תרגיל לאייר משהו בהשראת במאי קולנוע. איירתי אז שתי כפות ידיים היוצרות צללית של ציפור (ואם אחפש אני אמצא עותק שלה איפשהו בארכיונים שלי).

"בשיא ההתלהבות שלי מהיצ' עיצבתי כרזה שבה ניסיתי לייסד מועדון צפייה משותפת (רעיון שניסיתי פעם למכור גם לך, היצ'קוקולוגית) ואם אני אחפש – אני אמצא עותק שלה איפשהו בארכיונים. הכרזה עוצבה אבל היוזמה לא הבשילה לכדי תליית הכרזה.

"אני זוכר שעיצבתי אז וילון אמבטיה עם הצללית של אמא של בייטס, הדבר היה עוד לפני עידן הגוגל אימג'ס. סרקתי מספר על קולנוע בספריית בצלאל את האימג' הזה, ניקיתי אותו והפכתי אותו לאימג' שחור לבן. אבל גם היוזמה הזו לא הבשילה לכלל הדפסה של וילון אמיתי (מה שכן, עכשיו כשאני כותב שורות אלו, אני זוכר שתליתי על דלת האמבטיה של אחת הדירות השכורות את האימג' הזה).

"פאסט פורווורד, כמה שנים קדימה, קניתי את הספר "היצ'קוק/טריפו" ואז התחלתי לראות את היצ' ברצינות. לא זוכר מתי בדיוק, אבל זה היה אחרי 2004 (שנת הוצאת הספר), אז הייתה לי גישה לספריית סינמטק ת"א וגם – יש להודות – זמן פנוי, והשילוב הזה בין הספר של טריפו – גישה לספריית הסינמטק – וזמן פנוי גרם לי להעלות מחדש את היוזמה לראות את כל הסרטים. כל כמה זמן הייתי מגיע לספרייה, לוקח קלטת וידאו (קלטת וידאו, ילדים, זה מלבן שחור גדול עם שני חורים גדולים שמכניסים למכשיר שנקרא וידאו, ופעם אבא ואמא היו רואים ככה סרטים), רואה ומחזיר. הספרנים שם (היי, דורון) כבר הכירו אותי. ניסיתי לראות מהתחלת הקריירה שלו ועד הסוף, אבל גם בספריית הסינמטק אין את כל הסרטים של היצ'קוק. מה לעשות, אין הרבה ביקוש לסרטים אילמים משנות ה-30…

"המשכתי ביוזמה הזו כמה שנים, עד שגם היא דעכה. דף הפייסבוק והבלוג היצ'קוקולוגית עורר עניין מחודש בהיצ', אבל אני חייב להודות שהיום אני פחות יומרני, אין לי כוח לחפור באינטרנט ולהשלים את המרתון. יש לי ב-וי.או.די. כמה סרטים שלו שאני לא טורח לראות שוב כי, היי תראה, הנה מם טיפשי כלשהו שמשלב בין היצ'קוק וסטאר וורס. בסוף הספר של טריפו סימנתי ב-וי את כל הסרטים שראיתי, בדקתי עכשיו לכבודך את הרשימה שוב, יש 35 וי שסימנתי ברשימת הסרטים שלו (כן, אתם רשאים להעריץ אותי).

"קטונתי מלנתח את המאסטרו, רבים וטובים עשו זאת לפני. רק הערה קטנה אחת: מה אני מוצא בו?
במילה אחת: תום. אני יודע שזה קצת אירוני לייחס להיצ' תום, אבל בניגוד לבמאים וסרטים פוסטמודרניים (שם אחד בשליפה מהירה: טרנטינו), יש בסרטים שלו ובתקופה שבה הם מתרחשים
איזשהו תום.

"האם היצ' מחזיק היום? במחילה מכבודו של המאסטרו, אני חושב שהסרטים של היצ' ממש מחכים לרימייק. כך למשל, הגרסה של גאס ואן סאנט ל"פסיכו" היא צעד בכיוון הנכון, מנתקת את הסרט מההקשר התקופתי שלו (הקשר תקופתי שאני אישית מאוד מתחבר אליו, אבל הנוער – לא) ועוזרת לצופים עכשוויים להתמקד בעלילה".

***

בועז שחורי, מלחין לקולנוע ולתאטרון, גר ברמת גן.

"בעקבות העיסוק שלי בהלחנה לקולנוע יש לי עניין מתמשך ורב שנים בהיצ'קוק. הדרך בה הוא משתמש במוזיקה בסרטים שלו ושיתופי הפעולה שלו עם מלחינים שונים ובעיקר עם ברנרד הרמן גרמו לי לחזור ולהעמיק בסרטים שלו. לפני מספר שנים, בעקבות הספר Hitchcock's Music מאת Jack Sullivan אשר עוסק במוזיקה בכל הסרטים של היצ'קוק (תיאור של תהליך העבודה וניתוח של המוזיקה עצמה), ישבתי וצפיתי כמעט בכל הסרטים המדברים של היצ'קוק, חוויה אינטנסיבית ומרתקת. בחלקם זו הייתה צפייה מחודשת ובחלקם צפייה ראשונה.

"לא כל הסרטים שלו מוצלחים ו/או עומדים במבחן הזמן, אבל חלקם הגדול נותר מעניין, מותח ורלוונטי גם לימינו. קשה לי לנתח את מכלול הסיבות שמובילות לכך, אבל אחת מהן היא העובדה שניתן לראות שכל פרט קטן בסרטים וכל תפקיד ולו השולי ביותר, קיבל את מלוא תשומת הלב והמחשבה. ניתן לראות בבירור שגם תפקידים קטנטנים (מוכר כרטיסים בתחנת רכבת) שמופיעים לעשרים שניות בסרט, לוהקו בקפידה וכשאתה צופה בהם אתה לגמרי רואה מולך דמות עגולה ומלאה.

"סרט לא אהוב? "לתפוס גנב". סרט אהוב? טוב, תשובה לא מקורית במיוחד: "צל של ספק". סרט שהתפספס וטרם צפיתי בו? "פחד במה".

"הייתי רוצה להמליץ דווקא על שני סרטים שלו שלא מופיעים לרוב ברשימות (אחד מהם בוודאי לא), אך בעיניי יש בהם קסם רב והם בהחלט שווים צפייה. הראשון ביניהם הוא "האיש שידע יותר מדי" גרסת 1934. בניגוד לגרסה המוכרת מ-56 (שמצוינת בפני עצמה), בגרסה המוקדמת יש משהו מאוד חי, בועט ואפל שחלקו נעדר מהצחצוח המאפיין את הגרסה מ-56. וחוץ מזה כמובן שיש שם את פיטר לורה המדהים בתפקיד הנבל.

"הסרט השני הוא "וולסים מוינה" מ-1934 (כנראה שזו הייתה שנה מוצלחת בשביל היצ'קוק). הסרט לרוב זוכה להתעלמות מאחר שבאמת אין בו את המאפיינים ההיצ'קוקיים המוכרים, אך הוא עומד בפני עצמו כקומדיה קלילה ומקסימה שבהחלט שווה צפייה".

 

 

 

מודעות פרסומת

ב-28 במארס 1963, בדיוק היום לפני 50 שנה, נערכה בניו יורק הפרמיירה של "הציפורים" (The Birds), שיש מי שמגדירים כסרטו הגדול ו/או החשוב ו/או המשמעותי האחרון של אלפרד היצ'קוק. הזמן עובר מהר כשנהנים.

את "הציפורים" היצ'קוק ביים והפיק, וכמו רוב סרטיו הגדולים וגם הקטנים, הסמלים שמרכיבים אותו עולים על סך חלקיו. הסרטים של היצ'קוק דומים אחד לשני ובו בזמן גם שונים – וזה אחד השונים שבהם. סיפור עם סוף פתוח שנראה כמו אגדה או סיפור-עם שעובר מדור לדור, על הפעם ההיא שבה ציפורים תקפו את העיירה הציורית בודגה ביי.

אז לרגל חגיגות היובל, הנה המילון – אולי לא השלם, אבל בהחלט מלא – לחובבי "הציפורים".

אדית הד (1897-1981 ,Edith Head) – מעצבת תלבושות אמריקאית שזכתה בשמונה פרסי אוסקר (הייתה מועמדת 34 פעמים) על עיצוב בגדים בסרטים. עבדה 43 שנה באולפני פראמאונט ולאחר מכן עברה לאולפני יוניברסל, שם עבדה כ-14 שנה, עד מותה. עיצבה בגדים, בין היתר, לסרטים: "הכל אודות חווה", "שמשון ודלילה", "שדרות סאנסט", "חופשה ברומא" ו"סברינה". ואצל היצ'קוק, בין היתר, ב"הנודעת", "לתפוס גנב", "האיש שידע יותר מידי", "ורטיגו" ו"הציפורים" – שבו התבקשה על ידי הבמאי לעצב לשחקנית הראשית, טיפי הדרן, מלתחה לסרט (ע"ע חליפת שמלה ירוקה) וגם לחייה הפרטיים.

איבן האנטר (Evan Hunter, 1926-2005) – סופר, מחזאי ותסריטאי (בעיקר לטלוויזיה) אמריקאי, שנולד בשם סלבטורה לומבינו וכתב תחת השם אד מק'ביין ושמות נוספים. עיבד את התסריט ל"הציפורים", קודם לכן כתב מספר פרקים בסדרת הטלוויזיה: Alfred Hitchcock Presents ופרסם סיפורים בירחון המתח של היצ'קוק.

אסטון מרטין – מותג רכבי יוקרה בריטי הוא הרכב עם הגג הפתוח שבו נוהגת 'מלאני' בסרט, בדרכה מסן פרנסיסקו לבודגה ביי. מדובר ברכב מדגם DB2/4 Drophead coupe, שמרמז על מעמדה החברתי של 'מלאני' ועל עושרה, כמו גם על דמותה כאשה עצמאית ומשוחררת – שכן באותן שנים בדרך כלל גברים (למשל 'ג'יימס בונד') נהגו במכונית מסוג זה בקולנוע.

אוסקר – קללת האוסקר של היצ'קוק לא פסחה גם על הסרט הזה, שהיה מועמד לפרס האקדמיה האמריקאית לקולנוע בקטגוריה אחת, של אפקטים מיוחדים, אך הפסיד את הפרס ל"קלאופטרה".

בודגה ביי (Bodega Bay) – עיירה במחוז סונומה בקליפורניה, לחופי האוקיינוס השקט, צפונית לסן פרנסיסקו – שבה מתרחשת עלילת הסרט. כמה מצילומי החוץ של הסרט צולמו בה (ובעיירה הסמוכה, בודגה), ובמקביל, אתרים שבה הועתקו באופן זהה לצילומים שנעשו באולפן. בעקבות צילום הסרט בתחומה, הפכה למוקד תיירותי.

ג'סיקה טנדי (Jessica Tandy, 1909-1994) – שחקנית תיאטרון וקולנוע ילידת בריטניה, שעברה לארה"ב. ב"הציפורים" שיחקה את 'לידיה ברנר', אמם האלמנה של 'מיץ" ו'קאתי'. בין תפקידיה האחרים: 'בלאנש דובואה' בגרסת ברודווי ל"חשמלית ושמה תשוקה" מ-1947, עליו זכתה בפרס ה-טוני הראשון שלה (בגרסה הקולנועית של המחזה היא הוחלפה על ידי ויויאן לי, ששיחקה את התפקיד בגרסת הבמה של ווסט-אנד, בעוד שאר שותפיה לתיאטרון: מרלון ברנדו, קים האנטר וקארל מלדן שיחקו גם בסרט). כן, שיחקה בסרט "הנהג של מיס דייזי", עליו זכתה באוסקר. בעלה היה השחקן יום קרונין (Hume Cronyn, 1911-2003), שאצל היצ'קוק שיחק ב"צל של ספק" ו"סירת הצלה" והיה שותף לכתיבה של "חבל" ו"תחת חוג הגדי".

(דיים) דפנה/דפני דה מוריאה (Daphne du Maurier, 1907-1989) – סופרת אנגליה, שכתבה, בין היתר, סיפור קצר שהיווה – בקווים כלליים – את הבסיס לעלילת "הציפורים" (בתחילה יועד לסרט קצר בסדרת הטלוויזיה של היצ'קוק). כתבה גם את הספרים שעובדו לסרטים "פונדק ג'מייקה", סרטו האחרון של היצ'קוק בבריטניה, ו"רבקה", סרטו הראשון בארה"ב והיחידי שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר. סיפור קצר שכתבה עובד גם לסרט "המבט" (Don't Look Now, 1973) של ניקולס רוג. אביה היה השחקן, סר ג'רלד דה מוריאה (Gerald du Maurier, 1873-1934), שהיה מכר של היצ'קוק.

דרלין קונלי (Darlene Conley, 1934-2007) – בשם הפיקנטריה: זוכרים את 'סאלי ספקטרה' מ"היפים והאמיצים"? אז שנים לפני שהשחקנית דרלין קונלי, ששיחקה את 'ספקטרה', הצטרפה לאופרת הסבון האמריקאית למשך 626 פרקים, הופעתה הראשונה בקולנוע (ואחת הבודדות. שיחקה בעיקר בטלוויזיה) הייתה ב"הציפורים". שם תוכלו לזהות אותה כמלצרית הממושקפת שמתבוננת בחלון המסעדה, לפני הפיצוץ בתחנת הדלק (ע"ע תחנת דלק).

היצ'קוק – היה בן 63 כש"הציפורים" יצא לאקרנים ולאחר מכן ביים עוד חמישה סרטים עד מותו ב-1980. את הופעת האורח (Cameo) בסרט זה עשה בתחילת הסרט, כאדם שיוצא מחנות החיות בסן פרנסיסקו, מלווה בשני כלביו (האמיתיים. ג'ופרי וסטנלי שמם. היצ'קוק אימץ אותם שנים ספורות קודם לכן, לאחר שכלב המשפחה פיליפ, נדרס).

"הנערה של היצ'קוק" (The Girl, 2012) – סרט טלוויזיה בהפקת רשת ה-BBC הבריטית ו-HBO האמריקאית, שמתאר את מערכת היחסים בין היצ'קוק לשחקנית טיפי הדרן, בזמן צילומי שני הסרטים שלהם יחד: "הציפורים" ו"מארני". הוא מבוסס בעיקר על זיכרונות של הדרן מאותה תקופה, לפיהם היצ'קוק הטריד אותה מינית והתעלל בה נפשית בזמן ההפקות, משום שלא נענתה לחיזוריו, וכן פגע בקידום הקריירה שלה בשל חוזה ארוך טווח שחתמה עמו. היצ'קוק מגולם בסרט על ידי השחקן טובי ג'ונס והדרן, על ידי סיינה מילר. הצגת דמותו של היצ'קוק בסרט עוררה תרעומת בארץ הולדתו, בריטניה, שם קמו להגנתו, בשלל כתבות, אנשי צוות ושחקנים שעבדו עמו בעבר וטענו כי דמותו בסרט הייתה חד צדדית ומעוותת. הסרט היה מועמד לשלושה פרסי גלובוס הזהב (סרט, שחקן ושחקנית), אולם לא זכה.

 ורוניקה קרטרייט (Veronica Cartwright, נ' 1949) – שחקנית ילידת בריטניה שגדלה בארה"ב. שיחקה בסרט את 'קאתי ברנר', האחות הקטנה של 'מיץ" שחוגגת יום הולדת, אירוע שבגינו הביאה 'מלאני' את כלוב הציפורים לבודגה ביי, כמתנה. קודם לסרט זה, שיחקה בשני פרקים בסדרת הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents והינה שחקנית פעילה עד היום בעיקר בטלוויזיה. אחותה הצעירה, אנג'לה קרטרייט (נ' 1952), שיחקה את אחת הילדות ב"צלילי המוזיקה" (1965).

זריקה – על פי הביוגרפיה "היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות" מאת דונלנד ספוטו, נדרשו אנשי הצוות של הסרט לקבל זריקת אנטי טטנוס, לאחר שציפורים שרטו אותם במהלך הצילומים.

זמן – צילומי הסרט החלו במארס 1962 ונמשכו עד תחילת יולי באותה שנה. הסרט יצא לאקרנים במארס 1963. משך הסרט 120 דקות.

חליפת שמלה ירוקה – אחד האאוטפיטים הזכורים ביותר מסרטי היצ'קוק הוא הבגד שלבשה 'מלאני' כמעט לאורך כל עלילת "הציפורים" (למעט בסצנת הפתיחה, בחנות החיות, שם לבשה חליפה שחורה). על פי העלילה, היא מגיעה לבודגה ביי למסור ל'מיץ" את הכלוב עם הציפורים, ובהחלטה רגעית מחליטה להישאר ללילה, מה שמאלץ אותה להישאר עם אותו בגד גם למחרת. מדובר בחליפת שני חלקים הכוללת שמלה וג'קט תואם מצמר דק בצבע ירוק, בעיצוב של אדית הד. פרטים מלאים ניתן לקרוא בפוסט: Little Green Dress.

חוואי – אחת הסצנות המוכרות בסרט היא זו שבה 'לידיה ברנר' מגיעה לביתו של החוואי 'דן פוסט', ומגלה שהבית זרוע הרס והשיא: 'פוסט' נהרג בהתקפת ציפורים ועיניו נוקרו (ע"ע מבט).

טיפי הדרן (Tippi Hedren, נ' 1930) – שחקנית אמריקאית ומהבלונדיניות הידועות של היצ'קוק, אם לא המוכרת שבהן (תחרות צמודה עם גרייס קלי). שמה האמיתי והרשמי הוא נטלי, אך היצ'קוק, במפגן בעלות מתבקש (שאפיין בכלל את במאי ומפיקי הוליווד), אימץ את כינוי החיבה שלה 'טיפי' (קיצור של 'טופסה', כינוי חיבה שוודי שנתן לה אביה), כמעין שם במה. דוגמנית שהגיעה לעולם המשחק לאחר שבני הזוג היצ'קוק צפו בפרסומת טלוויזיה בכיכובה, והזמינו אותה לאודישן לתפקיד 'מלאני' ב"הציפורים". שיחקה לאחר מכן גם ב"מארני" ובכך הסתיים שיתוף הפעולה שלה עם היצ'קוק, עליו טענה לאורך השנים (עד היום), שהניב הטרדות מצד הבמאי כלפיה. בהמשך שיחקה בקולנוע, בין היתר, ב"הרוזנת מהונג קונג" (A Countess from Hong Kong, 1967) הסרט האחרון שביים צ'ארלי צ'פלין, אולם שיחקה בעיקר בתפקידי אורח בטלוויזיה. ייסדה בקליפורניה שמורת טבע בשם 'שאמבלה' לגידול חיות בר. היא אמה של השחקנית מלאני גריפית – אגב, כל קשר בין דמותה 'מלאני' ב"הציפורים", לשם בתה, מקרי בהחלט, שכן הבת נולדה ב-1957.

יוניברסל (Universal Pictures) – חברת הפקה והפצת סרטים, שבאולפניה צולם "הציפורים" וחמשת סרטי היצ'קוק הבאים (שהיו ששת סרטיו האחרונים), וכן תכניות הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents ו-The Alfred Hitchcock Hour. נשיא אולפני יוניברסל היה לו ווסרמן (ע"ע), שתווך בעסקה שהביאה את היצ'קוק לחברה, הבמאי העביר לשם את משרדיו, והפך לבעל המניות השלישי בגודלו בתאגיד. למרות שהיצ'קוק לא סיפק לאולפן להיטים בעלי רווחים גדולים, הזכויות להפצת סרטיו בפורמטים שונים הניבו לאולפן מיליונים מאז מותו.

כרזת הסרט. זאת ג'סיקה טנדי בתמונה, לא טיפי הדרן

כרזת הסרט – הכרזה המוכרת של הסרט מציגה, לכאורה, את 'מלאני'/הדרן צורחת ומנסה להגן על ראשה מהתקפת ציפורים. אלא שעל פי הספר "הציפורים של היצ'קוק" מאת קמיל פאגליה (ע"ע), מדובר בצילום סטילס שבו דווקא נראית 'לידיה ברנר'/טנדי, בסצנה שבה הציפורים יוצאות מן האח. "הצילום היה כה אפקטיבי", נכתב בספר, "עד שהוחלט להשתמש בו בכרזת הסרט, אשר בכל העולם חשבו בטעות (הודות לצביעת שיער הדמות בכרזה ב-בלונד ושינוי צבע החליפה לירוק) שהאשה ההיסטרית הנראית בכרזה היא מלאני דניאלס עצמה. מאחר שהצווחה השרתה באופן מוזר ביותר ארשת מצעירה יותר לפניה של טנדי, אזי נדמה שהאם הקרה ויריבתה הצעירה השתלבו פיזית זו בזו – באופן לא כל כך שונה מהמיזוג הסופי בין האם לבין הבן ב"פסיכו"".

לו וסרמן (Lew Wasserman, 1913-2002) – נשיא חברת "יוניברסל", שבה צולם הסרט, וסוכן כישרונות אמריקאי שכונה "האפיפיור של הוליווד". בספר: "היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות", נכתב: "כשכתב אחד שאל את היצ'קוק אם יש קשר בין הצלחתו העסקית ובין חייו החברתיים, השיב הבמאי ואמר: "יש לי שני חברים אמיתיים – שניהם אנשי עסקים". נראה שהתכוון ללו וסרמן ולהרמן ציטרון (Herman Citron), סוכנו".

מוזיקה – ב"הציפורים" אין מוזיקה, אולם יש פס קול של קולות הציפורים – צווחות ושקשוק כנפיים – שנוצרו באופן מלאכותי על ידי מכשיר אלקטרוני. המוזיקה היחידה שנשמעת היא של ילדי בית הספר שרים בשיעור וכן נגינה של 'מלאני' בפסנתר. ברנרד הרמן, מלחינו של היצ'קוק בסרטים רבים (בהם "פסיכו", "מזימות בינלאומיות", "ורטיגו", "האיש הלא נכון" ו"האיש שידע יותר מידי"), שימש בסרט זה כיועץ סאונד.

מארני (Marnie, 1964) – הסרט של היצ'קוק שיצא אחרי "הציפורים" (היצ'קוק תכנן לצלמו קודם לכן, מיד אחרי "פסיכו", אולם הדבר התעכב והוא צילם את "הציפורים") ושיתוף הפעולה השני והאחרון של הבמאי עם טיפי הדרן. בסרט משחק גם שון קונרי והוא מבוסס על רומן באותו שם. איבן האנטר, שכתב את התסריט ל"הציפורים", כתב את הטיוטה הראשונה גם לסרט זה, אולם פוטר והוחלף על ידי הבמאי בשל חילוקי דעות מקצועיים.

מבט – על פי הביוגרפיה של היצ'קוק, יותר מ-40 פעם אומרות הדמויות ב"הציפורים": "אני רואה" ו"אתה רואה", אמירות שהיצ'קוק עצמו הוסיף לתסריט. כל סצנה מסתיימת בצילום של אחת הדמויות נועצת מבט בחלל. המוטיב בא לידי בידי גם בעיניו המנוקרות של החוואי, תוך רמיזה לארובות העיניים הריקות של אמא-בייטס ב"פסיכו", סרט שבו גם הציפורים המפוחלצות של 'נורמן' "מתבוננות" מכל עבר. המבטים ב"הציפורים" באים לידי ביטוי בהזדמנויות רבות, למשל, בין 'מלאני' שמאוהבת ב'מיץ" ל'אנני', אהובתו הישנה, שבוחנות אחת את השנייה. בריבוי המבטים בסרט יש, אולי, כדי לרמוז על האדם שרוכש ציפורים בכלוב כדי להביט בהן, וכעת מתבונן בחלל כדי לראות האם הציפורים מביטות בו.

ניו יורק – הפרמיירה של "הציפורים" נערכה (כאמור בתחילת הפוסט) ב-28 במארס 1963 בניו יורק. המוזיאון לאומנות מודרנית (MOMA) ערך הקרנה למוזמנים בלבד, כחלק מאירוע רטרוספקטיבה לסרטי הבמאי. בחודש מאי באותה שנה הסרט הוקרן (מחוץ לתחרות) בפסטיבל קאן, בנוכחות היצ'קוק והדרן. לבתי הקולנוע של לונדון הסרט הגיע בספטמבר.

סוזן פלשט (Suzanne Pleshette, 1937-2008) – שחקנית טלוויזיה וקולנוע אמריקאית. שיחקה בסרט את המורה 'אנני הייוורת", שהייתה (ועדיין) מאוהבת ב'מיץ" ובהמשך מתה בהתקפת ציפורים. השחקנית מוכרת, בעיקר לקהל האמריקאי, מתפקידה בשנות ה-70 בקומדיה הטלוויזיונית: "המופע של בוב ניוהרט".

סן פרנסיסקו – עלילת הסרט מתרחשת בבודגה ביי הצפונית לסן פרנסיסקו, אולם מתחילה בחנות חיות בסן פרנסיסקו, שבה 'מלאני' נתקלת ב'מיץ". 'מלאני' היא צעירה בת המעמד הגבוה בעיר, ואביה הוא בעלים של עיתון. הסרט נפתח במראה עירוני של כיכר יוניון בסן פרנסיסקו, כש'מלאני' חוצה את הרחוב וחולפת על פני פרסומת תיירותית לעיר, שמופיע בה גשר הזהב. היצ'קוק אמר שהרעיון שלו לסיום "הציפורים" היה להראות את גשר הזהב מכוסה בציפורים, אולם בסופו של דבר הוא לא עשה זאת. להיצ'קוק הייתה חיבה לאזור סן פרנסיסקו וכחמש שנים קודם לכן, צילם בעיר את "ורטיגו".

סנטה קרוז סנטינל (Santa Cruz Sentinel) – ב-18 באוגוסט 1961 פורסמה ידיעה בעיתון סנטה קרוז סנטינל, על "פלישה" של ציפורים לעיירה במחוז סנטה קרוז. בידיעה נכתב, בין היתר: "תושבים התעוררו בשלוש לפנות בוקר היום על ידי "גשם" של ציפורים שחובטות בדלתות בתיהם… עופות ימיים מתים היו מוטלים ברחובות ובדרכים, עם ערפל השחר… תושבים יצאו לגינה עם פנסים, ואז רצו חזרה לבתיהם לאחר שהציפורים עפו לכיוון האור". מומחה הסביר באותה ידיעה שכפי הנראה הציפורים טעו בדרכן והתבלבלו ולכן פנו לכיוון אורות העיר, וכי מדובר בתופעה נדירה.

על פי אתר האינטרנט של הספריות בסנטה קרוז ועל פי סימוכין נוספים, הבמאי ביקש ממערכת העיתון עותק של הידיעה. ב-21 באוגוסט פורסמה ידיעה נוספת באותו עיתון, לפיה: "מפיק המסתורין ההוליוודי אלפרד היצ'קוק התקשר לסנטינל ביום שבת, לומר שהוא משתמש בידיעה מהעיתון מיום שישי האחרון, כתחקיר למותחן האחרון שלו. היצ'קוק, שברשותו בית בהרים ליד סקוטס ואלי, התקשר מהוליווד בשישי בבוקר וביקש שעותק מהעיתון יישלח אליו. נראה שהיצ'קוק עובד על סרט על פי הנובלה של דפנה דה מוריאה "הציפורים", שבאופן אירוני עוסק בפלישה של מיליוני ציפורים לעיירה קטנה". על פי הביוגרפיה של היצ'קוק, הידיעה הזו מהעיתון הזכירה להיצ'קוק את אותו סיפור קצר של דה מוריאה והעלתה את הרעיון לעשיית הסרט.

עורבים: ע"ע ציפורים.

עיניים: ע"ע מבט.

פסיכו (Psycho, 1960) – הסרט שקדם ל"הציפורים", אולי המוכר (סצנת המקלחת) והרווחי ביותר של הבמאי. גם הוא עמוס במוטיבים של ציפורים (ע"ע) שהיו חביבים על הבמאי. משתתפים בו ג'נט לי, אנתוני פרקינס, ורה מיילס ומרטין בלזם.

פרשנות – ישנן עשרות פרשנויות ל"הציפורים" – האדם מחפש משמעות ונראה שחובבי היצ'קוק ממש חייבים אותה. מה לא נאמר על הסרט: שהוא מסמל את עידן שחרור הנשים בארה"ב בשנות ה-60; את החשש מפצצת אטום; את ההפצצות של הגרמנים על אנגליה במלחמת העולם השנייה; ואת סוף העולם. נכתב שהתקפות הציפורים מבטאות את הקנאה של האם באשה הצעירה שבה חושק בנה; את הכעס של אמא טבע על המין האנושי; נקמה (של הבמאי?) ב'מלאני' הראוותנית; וגם שהסרט הוא בעצם בדיחה על חשבון הצופים, שבתחילתו חושבים שמדובר בסיפור רומנטי.

ציפורים – סמל רצחני חביב על היצ'קוק מתחילת דרכו הקולנועית, ששולב בסרטים רבים שלו והגיע לשיא בסרט "הציפורים". הציפורים בסרטים של היצ'קוק יכולות להיות בעלות כנף מעופפות, מאכל וגם שם של מקום או דמות. כך למשל: ב"לתפוס גנב", קרי גרנט יושב באוטובוס בין היצ'קוק (בהופעת האורח שלו), לבין אשה המחזיקה כלוב ציפורים; ב"ורטיגו", 'מדליין' עונדת סיכה בצורת ציפור וגם שם משפחתה, 'אלסטר' (Elster), הוא סוג של ציפור בגרמנית; ב"פסיכו" יש אזכורי ציפורים אול אובר דה פלייס: החל משם העיר שבה נפתחת העלילה, פיניקס (עוף החול) ועד התחביב של 'נורמן' לפחלץ ציפורים, המשפט שלו ל'מריון': "את אוכלת כמו ציפור", ושם משפחתה של 'מריון' – 'קריין' שפירושו עגורן; ב"פרנזי" מבשלת אשת מפקח המשטרה שליו לארוחת הערב.

"הציפורים" מתחיל בכך ש'מלאני' רוכשת כלוב עם זוג ציפורי אהבה כמתנה לאחות של 'מיץ", ובהמשך מתחילות התקפות הציפורים בעיירה. מרבית הציפורים בסרט היו אמיתיות, בעיקר דרורים, עורבים ושחפים, שכן היצ'קוק התעקש שאלו יהיו ציפורים שנראות ביום-יום ביישובים, ולא עופות טרף או עופות דורסים. השילוב שלהן בעלילה נעשה באמצעות טכניקות אופטיות ושיטות שונות טרום עידן המחשב, למשל: כלאו ציפורים אמיתיות בחדר וצילמו אותן ואז עיבו את התמונה, הכינו ציפורים עשויות עיסת נייר או שילבו ציפורים מכניות וקשרו אותן בחוטים לדמויות או מקומות.

בין היתר, צוות הצילום צילם ציפורים במזבלה של סן פרנסיסקו, לשילוב בסרט, וכן נערכו מארבי לילה ללכידת ציפורים. היו גם מספר ציפורים מאולפות שהונחו לנחות על צוואר הילדים, וכן בובות אצבע בצורת ציפורים. לסרט נשכר מאלף חיות שעבד קודם בסרט "איש הציפורים מאלקטרז" (1962) וכמו כן נכח בזמן הצילומים פקח שווידא שלא מתעללים בציפורים. בסיום ההפקה מרבית הציפורים שוחררו אל מקום המחייה הטבעי שלהן, למעט כמה עשרות עורבים שסירבו לעזוב את האולפן והמשיכו לשהות בסמוך למשרדים של היצ'קוק.

קאמיל פאגליה (Camille Paglia, נ' 1947) – פרופסור למדעי הרוח, מבקרת תרבות וחוקרת פמיניסטית, שכתבה את הספר "הציפורים של היצ'קוק" (תורגם לעברית בהוצאת רסלינג, 2003). מדובר במחקר על הסרט מהיבטיו השונים, שיצא לאור ב-1998, בשיתוף עם המכון הבריטי לקולנוע (BFI), לרגל 35 שנה לסרט.

רוד טיילור (Rod Taylor, נ' 1930) – שחקן קולנוע וטלוויזיה יליד אוסטרליה שעבר לארה"ב. שיחק בסרט את 'מיץ' ברנר' (באחד הספרים נכתב שהשם 'מיץ" מבוסס על הכינוי של הבמאי: היץ'), עורך הדין ש'מלאני' פוגשת בחנות החיות בסן פרנסיסקו ועוקבת אחריו, קודם לדירתו ולאחר מכן לבית אמו בבודגה ביי. שיחק במשך השנים בסרטים וסדרות טלוויזיה, פרש ממשחק, אולם לפני מספר שנים הסכים לחזור לתפקיד אחד, לבקשת הבמאי קוונטין טרנטינו (שאגב, חגג אתמול 50) ולשחק את 'צ'רצ'יל' ב"ממזרים חסרי כבוד" (Inglourious Basterds, 2009).

שחפים – ע"ע ציפורים.

תחנת דלק – אחת הסצנות המפורסמות בסרט, מתחילה בקולות ציפורים ששומעים יושבי המסעדה, בהם 'מלאני', אשר רצים מיד להסתכל מהחלון. הם רואים שחף שתוקף אדם שמתדלק רכב, האדם נופל וכך גם המשאבה שמתוכה זורם הדלק על האספלט. אדם אחר יוצא מרכבו ומצית סיגריה, עד הפיצוץ הבלתי נמנע. סצנת השריפה בתחנת הדלק צולמה במבט-על, לדברי היצ'קוק (בספר "היצ'קוק/טריפו"), כדי להראות את השחפים מתחילים לרדת אל העיר וכדי להראות את הטופוגרפיה של בודגה ביי.

זהירות ספויילר. ז"א הרבה ספויילרים. מי שטרם צפה ב"פסיכו" שלא יקרא את הפוסט הבא שכולו סיפורי 'מאחורי הקלעים', גילויי מוטיבים ושאר ניתוח-סרטים-לדעת שהיצ'קוקולוגים כל כך אוהבים לעשות. או כמו שכתב הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק, בספרו "לאקאן עם היצ'קוק" (הוצאת רסלינג, 2004): "עבור מעריצים מושבעים של היצ'קוק, כל דבר בסרטיו הוא בעל משמעות, העלילה הפשוטה ביותר למראית עין מסתירה עידונים פילוסופיים בלתי צפויים".

בשבוע הבא יגיע "פסיכו" למסכי הקולנוע במסגרת תכנית ה"קלאסיק" של "יס פלאנט". מדובר בתכנית נהדרת (ולא, לא קיבלתי מהם כלום) שמאפשרת לאנשים שרוב ההיכרות שלהם עם סרטים ישנים וטובים הגיעה, לא עלינו, ממסך הטלוויזיה – לצפות בהם על מסך רחב. לרגל האירוע, הנה 71 דברים שמעניין לגלות על "פסיכו".

"פסיכו" (1960 ,Psycho), בימוי והפקה: אלפרד היצ'קוק. תסריט: ג'וזף סטפנו, מבוסס על רומן מאת רוברט בלוך. עריכה: ג'ורג' טומסיני. צילום: ג'ון. אל. ראסל. מוזיקה: ברנרד הרמן. עיצוב כותרות: סול באס. שחקנים: אנתוני פרקינס (נורמן בייטס), ג'נט לי (מריון קריין), ורה מיילס (לילה קריין), ג'ון גאווין (סם לומיס), מרטין בלזם (ארבוגסט). 109 דקות.

הפקה

1. הסרט צולם בין התאריכים: 30.11.1959-1.2.1960, מתוך זמן זה שבוע שלם הוקדש לצילום סצנת המקלחת ועוד שבוע לסיקוונס שלאחר הסצנה הזאת, שבו "נורמן" מגלה את גופת "מריון" ומנקה את חדר האמבטיה.

2. את סצנת המקלחת צילמו בין ה-17 ל-23 בדצמבר 1959, ב-77 זוויות מצלמה (רובן באקסטרים קלוז-אפ), שהסתכמו לכדי סצנה אחת בת כשלוש דקות עם כ-50 חיתוכי עריכה. זה מזכיר לי שפעם העברתי שיעור על היצ'קוק לתלמידי תיכון במגמת תקשורת, וכשהסברתי כמה זמן לקח לצלם את הסצנה הקצרה הזאת, אמר לי אחד מהם: "היו באים אליי, הייתי עושה את זה ביומיים!".

3. לליהוק תפקיד "מריון קריין", היצ'קוק חיפש את "השחקנית הגדולה ביותר שהוא יכול להרשות לעצמו להרוג, על מנת להעצים את ההלם ממותה" (מתוך: "האנציקלופדיה של אלפרד היצ'קוק"). הוא שקל, בין היתר, ללהק את איב מארי סיינט, לנה טרנר ושירלי ג'ונס.

4. הסצנה הראשונה שצולמה היא זאת שבה "מריון" עוצרת עם רכבה בצד הכביש ונשאלת מספר שאלות על ידי שוטר.

5. הפרמיירה הניו יורקית של הסרט נערכה ב-16.6.1960 (כל קשר לשטן, מקרי בהחלט).

6. תקציב הסרט עמד על כ-800 אלף דולר והרווח ממנו עבר מזמן את 50 מיליון הדולר. זהו הסרט הרווחי ביותר של היצ'קוק.

7. בזמן ההפקה הסרט כונה "וימפי" (Wimpy), במטרה "לבלבל את האויב" מהרומן "פסיכו" שהתפרסם באותם ימים.

8. היצ'קוק קנה באופן אנונימי (כדי שהמחיר לא יאמיר) את הזכויות לספר "פסיכו" מרוברט בלוך, ב-9,000 דולר. לאחר מכן רכש כמה שיותר עותקים, כדי לשמור את הסוף בסוד.

9. בלוך ביסס את דמותו של "נורמן" על הרוצח (האמיתי) אד גין. על פי וויקיפדיה: "גין נודע בכינוי "הקצב מפלינפילד" (עיר בוויסקונסין), שאותו קיבל בעקבות רציחתן של לפחות שתי נשים בשנות ה-50 של המאה ה-20, ועל ביצוע מעשים מגונים וסדיסטים בגופות שגנב מבית קברות. ישנה סברה שגין רצח נשים בגלל הדמיון ביניהן לאמו, שאותה אהב, אך היא לא החזירה לו אהבה".

10. בגרסת הספר הדמות של "מריון" נקראה "מרי". השם שונה לאחר שהמחלקה המשפטית של האולפן גילתה שיש שתי נשים אמיתיות בשם "מרי קריין" שגרות בפיניקס-אריזונה (המקום שבו מתחילה העלילה).

11. זה הסרט האחרון שהיצ'קוק צילם בשחור-לבן.

12. שכרו של אנתוני פרקינס עבור השתתפותו בסרט היה 40 אלף דולר, אותו סכום שעל פי העלילה "מריון" גנבה מהמעסיק שלה.

13. הבית של משפחת בייטס נבנה בהשראת ציור שמן מ-1925 של הצייר האמריקאי אדוארד הופר, שנקרא "House by the Railroad".

14. על סט הצילומים היצ'קוק נהג לפנות לאנתוני פרקינס ("נורמן בייטס") כ-Master Bates.

15. הטריילר המקורי של הסרט ארך שש דקות ו-30 שניות. בתחילתו, היצ'קוק נראה עומד מחוץ ל"בייטס מוטל" ואומר: "כאן יש לנו מוטל קטן ושקט שידוע כעת כזירת פשע".

16. בטריילר ישנה סצנת הסטת וילון מקלחת ואז מוצג שם הסרט. מי שמופיעה בסצנה היא ורה מיילס (ששיחקה את "לילה", האחות של "מריון") ולא ג'נט לי ("מריון", שבסרט היא זאת שהייתה במקלחת), שלא הייתה זמינה לצילומים. מכוון שהשם "פסיכו" מופיע מיד עם הסטת הווילון, לא ניתן להבחין שזאת מיילס.

17. הופעת האורח (cameo) של היצ'קוק בסרט היא לאחר כארבע דקות מתחילתו. הוא נראה חובש כובע קאובוי מחוץ למשרד של "מריון".

18. כדי לצמצם עלויות, היצ'קוק צילם את הסרט באולפני הטלוויזיה "רוויו" (Revue) של "יוניברסל", שם גם צולמה סדרת הטלוויזיה שלו. הוא רצה להפיק סרט דל תקציב.

19. התפאורה החיצונית של "מוטל בייטס" והבית של "נורמן" ממוקמים באולפני יוניברסל בלוס אנג'לס והם חלק מהסיור התיירותי שנערך שם.

20. סרט אימה? היצ'קוק התייחס לסרט כקומדיה שחורה.

תארים ומועמדויות

21. הסרט נמצא במקום ה-35 ברשימת הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים, של המגזין הבריטי Sight and Sound. בראש הרשימה, שמעודכנת אחת לעשור ולאחרונה ב-2012 – "ורטיגו".

22. בדירוג 250 הסרטים הטובים של אתר האינטרנט IMDb, "פסיכו" מדורג במקום ה-29.

23. דירוגי המכון האמריקאי לקולנוע (AFI): ברשימת '100 סרטים-100 שנים' שפורסמה ב-1998, "פסיכו" במקום 18 (ברשימה מעודכנת מ-2007, הוא עלה למקום 14); ברשימת המותחנים – מקום ראשון; ברשימת הגיבורים והנבלים, "נורמן" במקום השני (בנבלים); ברשימת 100 הציטוטים: "A boy's best friend is his mother" – מקום 56.

24. "פסיכו" היה מועמד בארבע קטגוריות בטקס האוסקר שנערך באפריל 1961 (עבור סרטי 1960): קטגוריית הבמאי הטוב ביותר, שחקנית המשנה הטובה ביותר (ג'נט לי), צילום בשחור לבן ועיצוב אמנותי. הוא לא זכה באף אחד מהפרסים.

25. הוא לא היה מועמד בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. הסרטים המועמדים היו: "אלמר גנטרי", "האלאמו", "בנים ואוהבים", "The Sundowners", ו"הדירה" של בילי ויילדר, שזכה באותה שנה בפרס.

26. זאת הייתה המועמדות החמישית (והאחרונה) של היצ'קוק, לפרס האוסקר בקטגוריית הבימוי. קודם לכן היה מועמד על "רבקה", "סירת הצלה", "בכבלי השכחה", ו"חלון אחורי". הוא מעולם לא זכה. ב-1967 זכה בפרס (ניחומים) ע"ש ארווין תלברג, שמוענק למפיקים.

27. ג'נט לי הפסידה את פרס האוסקר לשירלי ג'ונס ב"אלמר גנטרי", אך זכתה בפרס גלובוס הזהב בקטגוריית שחקנית משנה, על תפקידה ב"פסיכו".

28. אנתוני פרקינס כ"נורמן בייטס" – אחד התפקידים המעולים!!! בקולנוע, לא היה מועמד לאוסקר. גם המלחין ברנרד הרמן, שהמציא את המוזיקה הכי מפחידה בקולנוע – לא נכנס לקטגוריית המוזיקה.

מוטיבים

29. בסצנת הפתיחה "מריון" לובשת חזייה לבנה כי היצ'קוק רצה להציגה כ"מלאכית". לאחר שהיא גונבת את הכסף, בסצנה מאוחרת יותר, היא נראית עם חזייה שחורה כסמל למעשה שעשתה. בנוסף, לפני שהיא גונבת את הכסף יש לה ארנק לבן, ולאחר מכן – ארנק שחור.

30. יש שלל התייחסויות ל"ציפורים" בסרט, בהן: שם העיר פיניקס (עוף החול); השם של "מריון קריין" (קריין=עגור); התחביב של נורמן הוא פחלוץ ציפורים; הוא אומר ש"מריון" – "אוכלת כמו ציפור", והוא בעצמו אוכל סוכריות כמו שציפורים אוכלות זרעים. ואגב, הסרט של היצ'קוק אחרי "פסיכו", היה "הציפורים".

31. ואם בפחלוץ ציפורים עסקינן: Stuffing Birds, הוא ביטוי סלנג בריטי ל"לשכב עם נערות".

32. אחד מחוקרי הסרט טען שאמו של "נורמן" היא למעשה "הציפור המפוחלצת" הראשונה שלו.

33. מוטיבים חוזרים בסרט: צללים, מראות, חלונות ומים.

34. מוטיב המראות חזר על עצמו לא רק בסרטים של היצ'קוק (כמו "צל של ספק" ו"זרים ברכבת" שעסקו בכפילות), אלא בקולנוע בכלל (החל מ"זהות כפולה" של בילי וויילדר, ועד "שלגיה ושבעת הגמדים"). מראה היא אביזר שמסמל אישיות חצויה, אבל גם את הצורך בבחינה עצמית. מראות ב"פסיכו": "מריון" עומדת מול מראה פעמיים בסצנת הפתיחה במלון; כך גם בביתה; היא מביטה בראי שברכבה; סופרת כסף בחדר השירותים של סוכנות הרכב, ליד ראי; ב"מוטל בייטס" יש מראה ליד דלפק הקבלה; גם בחדר של "מריון" במוטל. ועוד.

35. מוטיב הפיצול: החל מכתובית הפתיחה ה"שסועה" שעיצב סול באס; ממשיך בעגורן שמפצל את הנוף של פיניקס, בפתיחת הסרט; במלון, "סם" עומד (לאורך), לעומת "מריון" ששוכבת על המיטה (לרוחב); הם גם עומדים לפני וילון ונציאני שהצל שלו "חותך" אותם; וישנו מבנה "מוטל בייטס" הרוחבי, מול הבית האורכי של "נורמן".

36. ועוד פיצול: היצ'קוק דאג שכל דמות תהיה מפוצלת, לא רק "נורמן". "מריון" רוצה ולא רוצה לגנוב; גם הצופים מפוצלים: הם נרתעים מהרצון של "מריון" לגנוב, אבל גם רוצים שלא יתפסו אותה; הם רוצים ולא רוצים לראות שהאוטו שקע בביצה; רוצים ש"לילה" תברח מהבית המפחיד, אבל גם רוצים לדעת מה יש במרתף.

37. הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק טען ששלוש הקומות בבית של "נורמן", מקבילות לשלוש הרמות במבנה הנפש על פי התיאוריה הפרוידיאנית: הקומה העליונה היא הסופר-אגו, שם אמו של "נורמן" גרה; קומת הקרקע היא האגו של "נורמן", המודע, שם הוא מתפקד כאדם נורמלי, לכאורה; והמרתף הוא האיד של "נורמן". כאשר הוא מעביר את גופת האם מהקומה העליונה למרתף, הדבר מסמל את הקשר העמוק שפסיכואנליטיקנים מייחסים בין הסופר אגו, לאיד.

38. הסרט הוא ביטוי לחלום האמריקאי שהופך לחלום בלהות.

39. אלמנטים גותיים: מקום שומם ומרוחק; הבית של משפחת בייטס מקושט בחוסר טעם (ובסגנון גותי-קליפורני); לילה סוער וחשוך; קרוב משפחה מטורף; סדרת רציחות משונות; ואוצר חבוי. אולם שני האלמנטים הגותיים החזקים הם הסוד והמראות.

40. הסוד: כולם עוטים מסיכה או מסתירים דבר מה: "סם" ו"מריון", את הרומן שלהם; הקולגה של "מריון" במשרד, "קרוליין" (אותה משחקת פטרישיה היצ'קוק, בתו של הבמאי), מחביאה כדורי הרגעה מיום נישואיה; "קסידי", איל הנפט, מחזיק כסף מזומן כדי להימנע מתשלום מס; הבוס של "מריון" מסתיר בקבוק וויסקי בשולחנו; "מריון" משקרת וגונבת; "נורמן" מסתיר כמובן את הסוד הנורא מכל; ואילו הבלש "ארבוגסט" מתאר את "מוטל בייטס": "זה מקום שנראה כאילו הוא מסתתר מהעולם".

41. "פסיכו" מוגדר כ'סרט של קולנוענים', בין היתר בגלל הניסיונות הטכניים שבו (כמו עריכת סצנת המקלחת) והתסריט החריג בנוף ההוליוודי (המתת הדמות המרכזית אחרי חצי שעה).

42. ואגב, קולנוע: "נורמן" אומר ל"מריון", ספק על מוסד לחולי נפש (שהיא רומזת לו להעביר לשם את אמו), ספק על הצופים באולם הקולנוע: Have you ever seen the inside of one of those places? The laughing, and the tears, and those cruel eyes studying you?
משפט נוסף שלו על המשטרה-צופי הקולנוע: I'll just sit here and be quiet just in case they do suspect me. They're probably watching me. Well, let them. Let them see what kind of a person I am.

43. "…זה הניסוי המרתק ביותר שלי בתמרון הקהל. ב"פסיכו" ביימתי את הצופים ממש כאילו ניגנתי בעוגב" (היצ'קוק, בספר "היצ'קוק/טריפו").

44. עוד אמר באותו ספר: "ב"פסיכו" הנושא לא עניין אותי, הדמויות לא עניינו אותי. מה שעניין אותי היה שהשילוב בין פיסת הסרט לצילום, לפסקול ולכל מה שהוא טכני, יגרום לקהל לפרוץ בצעקות".

45. כל שלב בעלילה מהווה עליית מדרגה מוסרית: קודם ניאוף, אחר כך גניבה, אחר כך רצח, רצח נוסף ובסוף פסיכופתיה.

46. הקול של אמא-בייטס הורכב משילוב קולות של שלושה אנשים.

47. "A boy's best friend is his mother", "נורמן" אומר ל"מריון". רבות נכתב על דמות האם בסרטיו של היצ'קוק, כשתלטנית ומסרסת, אולם כאן נראה שהיא המפלצתית מכולן: מוצגת כקנאית, אובססיבית ורצחנית, אשר מכתיבה לבנה את התנהלותו החברתית. היא לא קיימת, אולם באמצעותה מוצגת הפסיכוזה של הבן. היא שולטת בו גם לאחר מותה.

48. ב"אנציקלופדיה של אלפרד היצ'קוק", "נורמן בייטס" משווה לשתיים מהדמויות הידועות ביותר בסיפורת האנגלית: טרזן ושרלוק הולמס. כמוהן, "נורמן אייקוני, יותר מאשר פסיכולוגי. דמות אגדית, יותר מאשר ריאליסטית. כמו מייקל קורליאונה וחניבעל לקטר, נורמן הוא גיבור בתרבות שמאמינה יותר ויותר בנבלים".

49. "נורמן" (וגם אמו, ששמה "נורמה") הוא משחק מילים עם "נורמל(י)".

פיקנטריה

50. זהו הסרט האמריקאי הראשון שבו נראתה שטיפת מים באסלה (למרות שהמקלחת היא זאת שזכתה בתהילת עולם).

51. מחלקת אוכל 1: הדם בסצנת המקלחת הוא סירופ שוקולד של חברת "בוסקו" (Bosco).

52. מחלקת אוכל 2: הסאונד של נעיצת הסכין בגופה של "מריון" בסצנת המקלחת, הופק מנעיצת סכין במלון מסוג 'קסבה'.

53. אנתוני פרקינס טען שזה היה רעיון שלו ש"נורמן" יהיה אכלן ממתקים כפייתי "חשבתי שדמותו של הרוצח תהיה מעניינת יותר", אמר.

54. היצ'קוק קיבל מכתב זועם מאב שטען שבתו מסרבת להתקלח, לאחר שצפתה בסרט. הבמאי ענה לאב בתגובה: "שלח אותה לניקוי יבש".

55. זהו הסרט השלישי והאחרון של היצ'קוק, שבו שיחקה בתו, פטרישיה – כאן בתפקיד "קרוליין", הקולגה של "מריון" במשרד. קודם לכן שיחקה ב"פחד במה" וב"זרים ברכבת" (ובכמה פרקים בסדרת הטלוויזיה "Alfred Hitchcock Presents").

56. חור ההצצה של "נורמן" לכיוון החדר שבו שוהה "מריון" מוסתר על ידי הציור "Susanna and the Elders". מדובר בסיפור תנ"כי (גרסה נוצרית, תוספת לספר דניאל) על זקנים שמרגלים אחר אשה שמתכוננת להתרחץ ורוצים לאנוס אותה.

57. האגדה מספרת שוולט דיסני סירב לאפשר להיצ'קוק לצלם בדיסנילנד בתחילת שנות ה-60, כי "היצ'קוק ביים את הסרט הנתעב הזה: "פסיכו"".

58. אחד ממבקרי הקולנוע כינה את הסרט: "כתם בקריירה מכובדת".

59. ישנם שלושה סרטי המשך ל"פסיכו", אף אחד מהם לא בוים והופק על ידי היצ'קוק. "פסיכו 2" (1983), "פסיכו 3" (1986) ו"פסיכו 4: ההתחלה" (1990). פרקינס שיחק בכולם כ"נורמן", וביים את הסרט השלישי.

60. המעצב הגרפי הנודע סול באס (1920-1996), שעיצב את כותרת הפתיחה השסועה של "פסיכו", עיצב, בין היתר, גם את הכותרות של "מזימות בינלאומיות", "סיפור הפרברים", "אקסודוס", "אושן 11" (המקורי), "ביג", "החבר'ה הטובים", ואת הפוסטרים של "ורטיגו" ו"הניצוץ". רשימה חלקית בלבד. כמו כן, עיצב את הלוגו של חברות התעופה "קונטיננטל" ו"יונייטד" ושל החברות AT&T , Quaker Oats, מינולטה ועוד.

61. המלחין ברנרד הרמן (1911-1975), כתב מוזיקה, בין היתר, גם ל"מזימות בינלאומיות", "ורטיגו", "האיש שידע יותר מיידי" ו"האזרח קיין". עבודתו האחרונה הייתה בסרט "נהג מונית".

יחסי ציבור

62. כחלק מקמפיין יחסי הציבור לסרט, היצ'קוק אמר: "יש שמועה ש"פסיכו" כל כך מפחיד שהוא ישאיר כמה אנשים בלי מילים (speechless). אלא שכמה מהגברים שאני מכיר שלחו את הנשים שלהם להקרנה, והן עדיין מדברות!".

63. כדי להוסיף מסתורין ליחסי הציבור, בשלב קדם-ההפקה היצ'קוק ציין שהוא שוקל החתמת שחקנית מסוימת לתפקיד "אמא-בייטס". במהלך הצילומים אף הוצב כסא עם השם: Mrs. Bates.

64. היצ'קוק, אשף יחסי ציבור, ביצע את אחד ממהלכי יחסי הציבור הידועים בתולדות הקולנוע בכך שהחתים בעלי אולמות על התחייבות לא להכניס צופים לאולם, לאחר תחילת הסרט. זאת, מתוך חשש שצופים יחמיצו את הופעתה הקצרה של ג'נט לי. בתחילה בעלי האולמות חששו שכך יפסידו לקוחות, אולם התורים הארוכים שהשתרכו ביום ההקרנה הראשון הוכיח להם שטעו.

65. כשמנהל בית קולנוע התלונן בפני האולפן שאנשים זועמים על כך שנאלצו לחכות בגשם עד ההקרנה הבאה, היצ'קוק אמר לו: "קנה להם מטריות".

66. גם למבקרי הקולנוע לא הייתה הקרנה מוקדמת, כדי למנוע חשיפה של העלילה.

סצנת המקלחת

67. בין המיתוסים על סצנת המקלחת: שג'נט לי לא שהתה על הסט בזמן צילום הסצנה המפורסמת. היא הכחישה זאת בראיון; שהשתמשו במים קפואים כדי להשיג מג'נט לי צרחה אותנטית. היא הכחישה גם את זה וטענה שהמים היו חמימים; שהיצ'קוק ביקש ממנה לעמוד במקלחת, בלי ליידע אותה מראש שדמותה צפויה "להירצח" – להשגת אפקט הפתעה; שסול בס, המעצב הגרפי של הכתוביות, הוא זה שביים את סצנת המקלחת. הדבר הוכחש על ידי מספר גורמי הפקה, בהם עוזר הצלם וג'נט לי.

68. דורות של סטודנטים לקולנוע גדלים על המיתוס שבסצנת המקלחת לא נראית סכין נוגעת בבשר ושהברוטליות של הרצח מושגת בעזרת עריכה מתוחכמת (והמוח של הצופה). אולם יש טענה כי בדיקה מדוקדקת של פריימים (יש 24 פריימים בשנייה) גילתה נגיעה אחת או שתיים. אתם מוזמנים לבדוק.

69. דוגמנית עירום שימשה ככפילה של ג'נט לי בסצנת המקלחת. רק הידיים, הכתפיים והראש שייכים ל-לי.

70. בתחילה היצ'קוק התכוון שהרצח במקלחת ילווה רק בזעקותיה של האשה ובקול המים הזורמים. אלא שברנרד הרמן ביקש ממנו להאזין למוזיקה שחיבר לסצנה – וכמאמר הקלישאה, השאר היסטוריה.

71. וזה סיפור מוזר: מיירה ג'ונס הייתה ניצבת ההעמדה (stand-in) של ג'נט לי בסרט. בעזרתה בדקו, למשל, את התאורה. ב-1988 היא נרצחה בלוס אנג'לס בגיל 72. מספר שנים לאחר מכן הואשם ברצח שלה ושל אשה מבוגרת נוספת, שיפוצניק שהיה שכן שלה (במספר מקומות נכתב שהוא היה אובססיבי ל"פסיכו", אך לא ברור האם מדובר בפנטזיה תקשורתית או באמת). כך או כך, לאחר הרצח פורסם בתקשורת שג'ונס הייתה הכפילה של לי בסצנת המקלחת – מה שכמובן הוסיף לדרמה. אלא שהספר "The Girl in Alfred Hitchcock's Shower" מאת רוברט גרייסמית, שיצא בשנת 2010, חקר את הנושא וגילה שג'ונס הייתה כאמור, "רק" ניצבת ההעמדה של ג'נט לי, ואילו אשה בשם מארלי רנפרו, דוגמנית ונערת פלייבוי בעברה, היא זו ששימשה ככפילה של לי בסצנת המקלחת. והיא חיה.

***
הפרטים מתוך:  The Art of Alfred Hitchcock: Fifty Years of His Motion Pictures מאת דונלד ספוטו * "היצ'קוק/טריפו" * The Academy Awards: The Complete Unofficial History מאת גייל קין וג'ים פיאזה * "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות", מאת דונלד ספוטו * The Encyclopedia of Alfred Hitchcock מאת תומאס ליטש * IMDb * וויקיפדיה.