ארכיון הרשומות עם התג "ברוס דרן"

File0544

היום לפני 40 שנה יצא לאקרנים לקהל הרחב, בארה"ב, סרטו האחרון של היצ'קוק, Family Plot – "מזימות". לפרמיירה, שנערכה כשבועיים קודם לכן בלוס אנג'לס, היצ'קוק הגיע באוטובוס תיירים של יוניברסל. הסרט עצמו הגיע במכונית קבורה. ההקרנה לוותה במקהלה ששרה שיר אשכבה, זיקוקים האירו את השמים, אלף בלונים שחורים הופרחו לאוויר ותזמורת מצעדים של אוניברסיטת דרום קליפורניה ניגנה את הנעימה המוכרת של היצ'קוק, המארש של גונו (נקרא: Funeral March of a Marionette ומוכר כפתיח של סדרת הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents. שארל גונו – Charles Gounod, 1818-1893, היה מלחין צרפתי).

לאחר ההקרנה נערכה ארוחה ליותר מאלף איש, שבה ג'יימס סטיוארט העניק להיצ'קוק את "עיטור הפסטיבל" שנוצר במיוחד לכבוד הבמאי. שנותיו האחרונות של היצ'קוק לוו בשלל אירועי הוקרה ופרסי כבוד למיניהם, שמעניקים בדרך כלל ליוצרים מבוגרים או למי שהתעלמו מהם קודם לכן. כך למשל, את תואר האבירות הבריטי (סר), הוא קיבל כארבעה חודשים לפני מותו.

הופעת האורח (cameo) המסורתית של היצ'קוק ב"מזימות", הייתה כשהוא מוצג כצללית מאחורי דלת שכתוב עליה "רשם הלידות והפטירות". הבמאי המבוגר לא נראה במיטבו באותה תקופה, נפוח יותר מתמיד בשל הקורטיזון שנטל, ולכן הופעת האורח הייתה מהירה וסולידית. עשה אותה כי ציפו ממנו. בסרט עצמו, אחת הדמויות (קתלין נסביט ששיחקה את 'ג'וליה ריינבירד') אומרת: "אני בת 78 ורוצה להגיע אל קברי במצפון שקט". על פי מסורת ה"כל-דבר-אצל-היצ'קוק-מסמל-משהו", נדמה כאילו המשפט נאמר על יד היצ'קוק עצמו.

האם האווירה המקאברית ב"מזימות" מרמזת על כך שהיצ'קוק ידע שזה יהיה סרטו האחרון? סביר להניח שלא. אחרי צאת סרט זה לאקרנים, הוא המשיך לחפש פרויקטים ואף עבד על תסריט לסרט שלא הושלם בשם "לילה קצר". אך ודאי ידע שלא יביים עוד הרבה סרטים. הוא היה בשנות ה-70 המאוחרות לחייו, אחרי ניתוח להשתלת קוצב לב וסובל משלל בעיות בריאותיות פיזיות ונפשיות. גם רעייתו אלמה הייתה חולה, מה שהטריד את מנוחתו. הוא שתה והיה בודד.

מלבד בעיותיו, באותו עשור התפתח קולנוע אחר, עצמאי וחדשני. לא היה קל לאדם שהוא אמנם אגדה קולנועית, אבל אגדה חולה ומבוגרת, להרים באותן שנים פרויקט עם פוטנציאל הצלחה.

לגבי המקאבריות הנרמזת בסרט: היא הרי מופיעה בכל סרטיו.

6800

***

Family Plot בתרגום חופשי (ודו-משמעי) הוא "מזימה/עלילה משפחתית" או "חלקת הקבר המשפחתית". בעברית הסרט תורגם כ"מזימות" או "היורשת". עם צאת הסרט לאקרנים, סיים היצ'קוק 51 שנות קריירה שבהן ביים 53 סרטים עלילתיים, החל מ"גן התענוגות" שיצא ב-1925. הסרט יצא לאקרנים ב-9 באפריל 1976, והיצ'קוק מת ארבע שנים ו-20 יום לאחר מכן, בגיל 80.

את התסריט ל"מזימות" כתב ארנסט להמן (1915-2005), ששנים קודם לכן כתב את "מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959) של היצ'קוק, וכמובן שלל סרטים מוצלחים של במאים אחרים כמו "סיפור הפרברים" (1961) ו"צלילי המוזיקה" (1965).

על המפגש המחודש עם היצ'קוק, לאחר שנים, סיפר להמן (בביוגרפיה "היצ'קוק-צלה האפל של הגאונות", מאת דונלד ספוטו, בהוצאת דביר): "הסכמתי לעשות את הסרט עם היצ'קוק, כנראה חשבתי, הצלחנו פעם אחת ב"מזימות בינלאומיות", נוכל להצליח שוב. הוא היה דמות אגדית בעיני. אלא שבתוך זמן קצר נוכחתי לדעת שיחסינו השתנו בתכלית. שנים רבות חלפו. לשנינו היו הצלחות וכישלונות. שנינו היינו עכשיו אנשים שונים, והוא נהיה איטי מאוד. לא נותר בו דבר מאומה מכושר עמידתו והתמדתו הקודם, ובתחילת ישיבות-העלילה שלנו גיליתי שאיני נלהב כל כך לצאת לקרב יצירתי עם האדם האגדי הזה שגופו נחלש".

התסריט התבסס על רומן מתח בריטי בשם: The Rainbird Pattern, שכתב ויקטור קנינג. את העלילה העבירו מאנגליה ללוס אנג'לס וסן פרנסיסקו, החביבה על הבמאי ("ורטיגו" ו"הציפורים"). הקהל לא נהר בהמוניו, והביקורות אמנם היו טובות, אך בעיקר בשל הכבוד שהעיתונאים רחשו להיצ'קוק ולעובדה שהוא עדיין במאי פעיל בגילו.

היצ'קוק ליהק לסרט את ברוס דרן (ששיחק אצלו קודם לכן בתפקיד קטן ב"מארני". יליד 1936), קארן בלייק (1939-2013), ברברה האריס (נ' 1935) ו-וויליאם דיוויין (נ' 1939. לנצח 'גרגורי סאמנר' ב"נוטס לנדינג"). זאת, למרות שיוניברסל ניסו לשכנע אותו להשתמש בשמות מוכרים וקופתיים יותר, כמו לייזה מינלי, אל פאצ'ינו ('פאקינו' כפי שהיצ' קרא לו), גולדי הון, רוי שיידר, ברט ריינולדס ופיי דאנוויי. אבל היצ'קוק לא רצה לשלם הרבה לשחקנים ובכך להקטין את הרווחים שלו ולכן ויתר על השחקנים המובילים של אותה תקופה.

ליליאן גיש האגדית (1893-1993) ביקשה לעבור אודישן לדמות האלמנה, אבל היצ'קוק היה נחוש לתת את התפקיד ל(דיים) קתלין נסביט (1888-1982) הוותיקה. עוד משחקים בסרט: קתרין הלמונד (נ' 1929), שזכורה בעיקר כסבתא מ"מי הבוס?", ואד לאוטר (1938-2013), שחקן אופי מוכר, בעיקר מתפקידי אורח בטלוויזיה.

דרן סיפר על העבודה עם היצ'קוק, בביוגרפיה שכתב ספוטו: "כל בוקר הייתי מוכרח לעודד אותו קצת, כדי שיוכל להתחיל בעבודה. הוא היה כל כך עייף וכל כך משועמם מכל העניין. אבל משהשתפרה הרגשתו לא היה טוב ממנו על במת הצילומים. הוא שם לב לכל פרט – צללית על פני השחקן, זווית לא מוצלחת של אביזר כלשהו, צילום שנמשך שניות אחדות יותר מדי. ואחר כך שוב היה משתעמם. "ברוס", היה אומר לי, "תעיר אותי כשייגמר הסרט"".

***

השוט האחרון שהיצ'קוק אי-פעם צילם היה זה שבו שבר את הקיר הרביעי, כאשר 'בלאנש' מסתכלת למצלמה/לקהל, וקורצת. כאילו רוצה לומר לנו, הצופים, שבעיניו הכל היה בדיחה.

fp14

 

מודעות פרסומת


האגדה מספרת שאפשר למצוא קשר בין היצ'קוק לכל דבר ( ; אז הנה עשרה קשרים בינו לבין טקס האקדמיה האמריקאית לקולנוע (AKA, האוסקר) שייערך ביום ראשון, ה-28 בפברואר 2016, בתאטרון דולבי בשדרות הוליווד בלוס אנג'לס – ויוקיר סרטים (ויוצריהם) שיצאו לאקרנים ב-2015.

אגב, נכון שכהיצ'קוקולוגים אנחנו אמורים לתעב את טקס האוסקר, שהתעלם מרוב הקריירה של היצ'קוק. אבל כחובבי קולנוע זה כמעט בלתי אפשרי.

1. הסרט "קרול" שביים טוד היינס אמנם לא מועמד השנה בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, אבל יש לו שישה מועמדויות בקטגוריות אחרות: השחקנית הראשית (קייט בלנשט), שחקנית המשנה (רוני מארה), העיבוד, הצילום, עיצוב התלבושות והמוזיקה המקורית.

הסרט מבוסס על רומן בשם "מחיר המלח" שכתבה הסופרת האמריקאית פטרישיה הייסמית' (1921-1995). ספרה הקודם לספר זה, נקרא… "זרים ברכבת" והוא (והיא) זכה להצלחה, לאחר שהיצ'קוק עיבד אותו לסרט קולנוע שיצא ב-1951.

2. המלחין הנודע ג'ון ווילייאמס מועמד השנה לאוסקר ה-79,361 שלו (בערך), הפעם עבור "מלחמת הכוכבים – הכוח מתעורר". עד כה הוא זכה בחמישה פרסי אוסקר, עבור "רשימת שינדלר", "אי.טי.", "מלחמת הכוכבים", "מלתעות" ו"כנר על הגג", והלחין מוזיקה לסרטים רבים, בהם "סופרמן", "אינדיאנה ג'ונס", "שכחו אותי בבית" וסרטי "הארי פוטר". אבל פעם, לפני מיליון שנה, הוא הלחין מוזיקה לסרט האחרון של היצ'קוק, "מזימות" (Family Plot, 1976).

3. היצ'קוק, כידוע, בריטי במקורו. בין השחקנים והשחקניות הבריטים המועמדים השנה לפרס: אדי רדמיין ("הנערה הדנית"), שרלוט רמפלינג ("45 שנים". הייתי בטוחה שהיא צרפתייה!), טום הארדי ("האיש שנולד מחדש"), כריסטיאן בייל ("מכונת הכסף". הייתי בטוחה שהוא אמריקאי!), מארק ריילנס ("גשר המרגלים") וקייט וינסלט ("סטיב ג'ובס").

4. סילבסטר סטאלון מועמד בקטגוריית שחקן המשנה על תפקידו ב"קריד" (Creed). זו המועמדות השלישית שלו לפרס האוסקר. בטקס שנערך ב-1977 הוא היה מועמד כשחקן הראשי הטוב ביותר וכתסריטאי של "רוקי" (1976). שני הסרטים הללו (וכמובן ההמשכונים שיצאו ביניהם) עוסקים בעולם האגרוף.

גם סרט של היצ'קוק עסק באגרוף, ליתר דיוק, במשולש אהבה על רקע עולם האגרוף. מדובר באחד מסרטיו הראשונים של הבמאי, מ-1927, שנקרא: The Ring (דו משמעות: זירת אגרוף וטבעת נישואים).


5. אגב, "רוקי" יצא ב-1976, השנה שבה יצא סרטו האחרון של היצ'קוק, "מזימות". בטקסי הפרסים של 1977 (שסיכמו את השנה שלפני), ידו של "רוקי" הייתה על העליונה, לעומת הסרט של היצ' – שלא היה מיצירות הפאר שלו (למרות שגם יצירות הפאר שלו לא זכו בשום פרס).

בטקס גלובוס הזהב, טליה שייר הייתה מועמדת כשחקנית הטובה ביותר בדרמה, על תפקידה ב"רוקי", בעוד ברברה האריס הייתה מועמדת כשחקנית הטובה ביותר בקומדיה – על "מזימות". שתיהן הפסידו לפיי דאנוויי ("רשת שידור") ולברברה סטרייסנד ("כוכב נולד"), בהתאמה.

6. טקס האוסקר השנה עורר מחלוקת מכוון שהוא לבן יותר מהרגיל, קרי, יש בו היעדרות של מועמדים אפרו-אמריקאים בקטגוריות השונות. המצב אמנם השתפר עם השנים עבור שחקנים ויוצרים אפרו-אמריקאים, בטח בהשוואה להוליווד של פעם, אך תהליך השוויון רחוק מסיום.

בהוליווד של פעם שחקנים שחורים כמעט ולא הופיעו על המסך (ואם כן, אז כמלצרים ושאר נותני שירות). אצל היצ'קוק המצב לא היה שונה ונדיר למצוא שחקנים שחורים בסרטיו, בטח לא בתפקידים הראשיים. בין הדמויות הבודדות בסרטיו, שהבליחו לשנייה: השחקן קלרנס מיוז (1889-1979), ששיחק את הכרטיסן ב"צל של ספק" (1943). השחקן קנדה לי (1907-1952), היה אחת הדמויות ב"סירת הצלה" (1944). גם המשרת של הסנאטור ב"זרים ברכבת" (1951) וסוכן ה-FBI ב"מזימות" (1976) שוחקו על ידי שחקנים שחורים.

נשים שחורות אצל היצ'קוק? אני לא מצליחה לחשוב אפילו על אחת (אולי היו בניצבות).

בסרטו של היצ'קוק מ-1937, "צעירים ותמימים", הרוצח הוא נגן תופים שפניו צבועות כאדם שחור, במה שנקרא: blackface. מדובר באיפור סטראוטיפי של אדם שחור, שהחל עוד במאה ה-19 במופעי מוזיקאים נודדים ובמופעי וודוויל. בארה"ב הפסיקו להשתמש באיפור כזה בשנות ה-60 של המאה ה-20, עם התקדמות התנועה לזכויות אזרח של אפריקאים אמריקאים.

7. ברוס דרן ששיחק ב"שמונת השנואים" (The Hateful Eight, 2015) של קוונטין טרנטינו, סרט שמועמד השנה לשלושה פרסי אוסקר: שחקנית המשנה (ג'ניפר ג'ייסון לי), הצילום (רוברט ריצ'רדסון) והמוזיקה המקורית (אניו מוריקונה) – הוא אחד משני שחקנים ששיחקו גם אצל טרנטינו וגם אצל היצ'קוק. השחקן השני הוא רוד טיילור (שיחק ב"הציפורים" של היצ'קוק וב"ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו). דרן שיחק אצל היצ'קוק ב"מארני" וב"מזימות".

8. הבמאי אלחנדרו גונזלס איניאריטו מועמד השנה בשתי קטגוריות על סרטו "האיש שנולד מחדש" (The Revenant): הסרט הטוב ביותר והבמאי הטוב ביותר (הסרט מועמד ב-12 קטגוריות). בטקס של השנה שעברה הוא זכה בשלושה פסלונים (סרט, בימוי ותסריט מקורי) על "בירדמן". "בירדמן" נערך כך שייראה כאילו צולם בשוט אחד. עשה את זה הרבה לפניו… היצ'קוק, ב"חבל" (1948).

9. In Memoriam ("לזכרם") הוא אחד הקטעים המרגשים בכל טקס אוסקר. סרטון קצר בן כשתי דקות שמזכיר את אנשי תעשיית הקולנוע שהלכו לעולמם בשנה שחלפה מאז הטקס הקודם. שחקנים/יות, במאים, מפיקים, תסריטאים, מוזיקאים וכן הלאה.

בין אנשי הקולנוע שהלכו לעולמם בשנה החולפת ובעלי קשר להיצ'קוק: השחקנית מורין או'הרה (1920-2015), שאחד מסרטיה הראשונים בקולנוע היה "ג'מייקה אין" (1939) של היצ'קוק. בסרט זה היא הופיעה לראשונה בשם הבמה החדש או'הרה, שהחליף את שם משפחתה המקורי, פיצסימונס.

זה היה הסרט האחרון שהיצ'קוק ביים באנגליה, לפני שעבר לארה"ב (בעתיד יחזור לביים באנגליה). בין סרטיה (עם במאים אחרים): "מה יפית עמק נוי", "נס ברחוב 34" ו"האיש השקט". בשנה שעברה היא קיבלה אוסקר של כבוד.

השחקן רוברט לוג'יה (1930-2015), שהלך לעולמו בשנה החולפת, מוכר יותר מסרטים כמו "פני צלקת" ו"ביג", אבל יש לו גם קשר היצ'קוקי עקיף: בתחילת שנות ה-60 הוא שיחק בשני פרקים בסדרת הטלוויזיה: Alfred Hitchcock Presents.

10. ב"האיש שנולד מחדש" שמועמד, כאמור, לסרט הטוב ביותר, יש סצנה שבה דב תוקף אדם. יש לא מעט סרטים (רובם, אגב, לא שייכים לקטגוריית סרטי האיכות), שבהם בעלי חיים תוקפים בני אדם. זה אמנם לא הז'אנר החביב עליי (בייחוד כשאני מאמינה שבני אדם מסוכנים לבעלי חיים, יותר מהאופציה השנייה), אבל שניים מהסרטים המוצלחים יותר בז'אנר הם "מלתעות" (1975) של סטיבן ספילברג וכמובן "הציפורים" (1963) של היצ'קוק.

וכאן תמצאו עוד כמה דוגמאות לסרטים כאלה: 25 התקפות בעלי החיים הטובות בהיסטוריה של הקולנוע.

*** בליל האוסקר, תוך כדי צפייה, ניפגש בהיצ'קוקולוגית בפייסבוק

חלק א' – משחק
האגדה מספרת שהיצ'קוק לא אהב שחקנים. אתם יודעים, "צריך להתייחס אליהם כמו אל בהמות" וכאלה. משפט אחר שמיוחס לו הוא שכאשר שחקנית (נדמה לי אינגריד ברגמן) ביקשה לדעת מה מניע את הדמות שלה, הוא ענה: "השכר". בפוסט "כמו כל אחד אחר" כתבתי על הניסיון של ג'וזף קוטן לקבל מהיצ'קוק תדרוך כיצד לשחק רוצח, לפני שיתוף הפעולה ביניהם ב"צל של ספק" (1943). היצ'קוק לקח את קוטן לסיור ברחבי העיר ולהתבוננות בעוברים ושבים, רק כדי להדגים לו שרוצח נראה כמו כל אחד אחר. שום דבר מיוחד.

על עבודתו עם מונטגומרי קליפט בסרט "אני מתוודה" (1953), צוטט היצ'קוק כאומר: "היה קשה לעבוד עם קליפט, מפני שהוא היה שחקן של 'השיטה', וגם אדם ניורוטי" – כך על פי הביוגרפיה: "היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות" (מאת דונלד ספוטו, הוצאת דביר). עוד נכתב כי אן בקסטר, ששיחקה לצד קליפט באותו סרט, שמה לב במהלך ההסרטה שלהיצ'קוק חשוב שהמצלמה תשחק, ולא השחקנים. ג'ולי אנדרוז, ששיחקה ב"המסך הקרוע" (1966) אמרה: "הסכמתי לשחק בסרט בגלל ההזדמנות לעבוד עם היצ'קוק… אבל היה ברור שהוא מתעניין בתמרון בני אדם ובקבלת תגובה מהצופים, יותר מאשר בביום המשחק שלנו".

במאמר "In The Act" מאת דן קלהן, מתוך הספר  ThirtyNine Steps to the Genius of Hitchcock בהוצאת המכון הבריטי לקולנוע (BFI), נכתב שכאשר היצ'קוק עבד עם כישרונות כמו פיטר לורה ("האיש שידע יותר מידי" 1934, "סוכן חשאי" 1936) או פגי אשקרופט ("39 המדרגות", 1935), הוא התייחס במידת כבוד לכישרון המשחק שלהם, אך התרגז מדרישות של שחקנים אחרים. למרות שהיה במאי של טכניקות צילום ועריכה, היו שחקנים שזכו אצלו למונולוגים ארוכים ללא חיתוך (אינגריד ברגמן ב"תחת חוג הגדי", 1949) וזכו לכמה מהופעות המשחק המשובחות שלהם.

אבל זה תמיד יותר מורכב: היחס שלו לשחקנים, ודאי היה שונה מהיחס לרוב השחקניות, גם התפקידים הגבריים בסרטיו היו ברובם עסיסיים יותר. היחס שלו לשחקנים מסוימים שעימם עבד במספר סרטים ואף פיתח קשרי ידידות, היה טוב יותר מאשר לאחרים, ארעיים. היחס לשחקנים ותיקים מהשנתון שלו ו/או שחקני במה בריטים מכובדים, ששיחקו בסגנון המוכר לו, היה כנראה נוח יותר מאשר לשחקני 'השיטה' החדשניים לתקופתם, כמו קליפט או פול ניומן.

כך או כך, ניתן לומר שאמנות המשחק לא הייתה בראש מעייניו, הגם אם בסרטיו השתתפו כמה מהשחקנים הטובים ביותר (אגב, רק אחת מהם זכה בפרס אוסקר על משחק, ג'ואן פונטיין, על "חשד" 1941, אבל פרסי אוסקר הם הרי לא קריטריון בכל הקשור להיצ'קוק), בהם: לורנס אוליבייה, ג'יימס סטיוארט, קרי גרנט, מרלן דיטריך, מייקל רדגרייב, מיי וויטי, ג'ון גילגוד, קארל מלדן, הנרי פונדה, אנתוני קוויל, ג'יימס מייסון, מרטין בלזם, מישל פיקולי, פיליפ נוארה ושון קונרי.

וכל ההקדמה הזאת כי תארו לכם שאדם שתלטן, אולד-פשן ובריטי מאופק ומנומס כמו היצ'קוק, היה נתקל בשחקן דומיננטי, כריזמטי, חדשני, עם נטייה לאלתורים (ועם דם איטלקי סוער) כמו אל פאצ'ינו? הראשון הגיע לסוף דרכו המקצועית בשנות השבעים של המאה הקודמת (ובסיומן, 1980, הלך לעולמו), השני פרץ מקצועית באותו עשור ממש. נשמע לא מתחבר, אבל כמעט קרה בסרט האחרון של היצ'קוק "מזימות" (שתורגם בעברית גם כ"היורשת" ויצא ב-1976).

השחקן ברוס דרן, סיפר בראיון איתו שפורסם בפברואר השנה ב-Ynet, איך התפקיד שלו ב"מזימות" (הוא שיחק קודם אצל היצ'קוק גם ב"מארני"), יועד בתחילה לפאצ'ינו: "היצ'קוק אהב אותי. הופעתי בתכנית הטלוויזיה שלו כמה פעמים. כשצילמנו את סרטו "מזימות", ישבתי לידו ביום הראשון כדי שלא אפספס את ההזדמנות הזאת לדבר אתו, ושאלתי אותו למה הוא בחר דווקא בי. ואז היצ'קוק הסביר: 'בגלל שמר פקנו רצה מיליון דולר עבור התפקיד. שאלתי מי זה מר פקנו, והוא אמר – 'זה השחקן מהסנדק'. מסתבר שהיצ'קוק פשוט ביטא את השם שלו לא נכון, והוא התכוון למר פאצ'ינו, שביקש יותר מדי כסף".

מעניין האם פאצ'ינו הצטער על כך שלא זכה לעבוד עם היצ'קוק, או שהוא עשה כל כך הרבה סרטים טובים ועבד עם במאים נהדרים, שזה לא ממש משנה. והרי לכל השחקנים יש את רשימת הסרטים שבהם כמעט עבדו, התפקידים המעולים שפספסו (ומישהו אחר זכה עליהם באוסקר) והתפקידים הגרועים שמהם ניצלו.

חלק ב' – אל
מאלפרד אחד (היצ'קוק) לאלפרדו שני (אל. פאצ'ינו).

בכל כמה שבועות אני מתחילה מרתון סרטים על פי נושא. היה את מרתון ג'וזף קוטן. מרתון אורסון וולס. ומרתון סרטי סבנטיז, שהפך מהר מאוד לתת-מרתון סרטי אל פאצ'ינו – כי צפיתי לראשונה ב"סרפיקו" (1973), הרגשתי כאילו אני צופה בשחקן הכי טוב בעולם ומשם הסכר נפרץ.

פאצ'ינו הוא מסוג השחקנים שכולם (וגם אני) בטוחים שראו את רוב הסרטים שלו. מין שם-על כזה. בדומה להיצ'קוק, אגב. אנשים שיצא לי לדבר איתם בטוחים שהם מכירים את רוב סרטי הבמאי, בין היתר בגלל שהסרטים שלו קיבלו חיים משל עצמם, זה הרי 'הסרט עם הציפורים' ו'הסרט עם המקלחת'. מי לא מכיר. אבל אז מגלים שהרוב צפו בשניים-שלושה סרטים שלו בלבד, וגם אותם הם לא לגמרי זוכרים "כי זה היה מזמן".

אז פאצ'ינו – אולי בגלל ש"הסנדק" (השם מתייחס לכל הטרילוגיה) הוא אחד הסרטים האהובים עליי ביותר, אולי בגלל סרטים אחרים שלו שראיתי מזמן ואת חלקם קצת שכחתי, או בגלל סרטים שלו שמפעם לפעם משודרים בטלוויזיה – היה לי בתודעה כשחקן שאני מכירה. עד המרתון, כמובן.

אז ככה: עד כה צפיתי (לראשונה או בפעם השנייה אחרי הרבה זמן) ב"סרפיקו" (1973), "אחר הצהריים של פורענות" (1975), "וצדק לכל" (1979), "פני צלקת" (1983), "ים של אהבה" (1989), "פרנקי וג'וני" (1991), "גלנגרי גלן רוס" (1992), "ניחוח אישה" (1992), "דרכו של קרליטו" (1993), "סיטי הול" (1996), "דוני ברסקו" (1997), "פרקליטו של השטן" (שתורגם בעברית כ"מלכודת לפרקליט", 1997), "אינסומניה" (2002), וסרט הטלוויזיה "פיל ספקטור" (2013). ב"88 דקות" (2007) צפיתי לא מזמן בטלוויזיה, אלו היו 88 הדקות המבוזבזות בחיי.

טרם צפיתי, אבל בדרך, ב"בהלה בפארק הסמים" מ-1971, שהיה תפקידו הראשי הראשון של פאצ'ינו בקולנוע. סרט אחד קודם, הסרט הקולנועי הראשון שבו השתתף: "Me, Natalie" מ-1969, שבו שיחק בתפקיד משנה. וכן סרטים כמו "הדחליל" (1973) שבו שיחק לצד ג'ין הקמן, "Cruising" מ-1980 שבו שיחק שוטר סמוי בסצנת הגייז של ניו יורק, ועד "הסוחר מוונציה" (2004). הסרט הקרוב ברשימה שלי: "המקור" (1999) ויש עוד הרבה.

אז הנה כמה מסקנות לגבי פאצ'ינו בהמשך לסרטים שבהם צפיתי. לא מחקר אקדמי, סתם אבחנות של מישהי שבמקום לסיים את עבודות סוף הסמסטר, רואה סרטים:

1. טוב או רע? מיי ווסט אמרה פעם: When I'm good, I'm very good, but when I'm bad, I'm better. אז פאצ'ינו אמנם משחק דמויות חיוביות בצורה מופלאה, כפי שהוא משחק כל דמות – למשל את דמותו של השוטר 'סרפיקו' מהסרט באותו שם ואת עורך הדין 'ארתור קירקלנד' ב"וצדק לכל". אבל כשהוא משחק דמויות שליליות הקשורות לעולם הפשע, הוא כל כך כל כך מעולה, שאין דברים כאלה.

למרות שגם כשהוא 'רע', הוא רע-טוב, כי בכל זאת – עם שחקן בסדר גודל כזה, הקהל אמור להזדהות No Matter What. וכך, ב"אחה"צ של פורענות" הוא שודד בנק, אבל הוא קלמזי ומתחשב בנשדדים, וכמובן עושה זאת לא לטובתו האישית, אלא כדי לממן ניתוח לשינוי מין לחבר שלו. ב"ג'וני ופרנקי" הוא אסיר לשעבר, אבל ישב בגלל ענייני כספים, לא חס וחלילה רצח, והוא אסיר רומנטיקן שקורא שייקספיר, אז למי אכפת למה ישב בכלא. אפילו כ'מייקל' ב"הסנדק" – הגם שעשה את המעשה הנורא מכל שניתן לדמיין, הזמין את רצח אחיו, הוא התחשב וחיכה שאמו תמות ובכל מקרה פועל למען המשפחה. משנה את נתיב חייו, למען המשפחה. ב"דרכו של קרליטו" הוא יצא מהכלא, אבל מנסה לפתוח דף חדש. רק ב"פני צלקת" (לדעתי) הוא דמות שלילית שקשה להזדהות איתה. הסברים בסעיף הבא.

2. מייקל, לא טוני #1 – יש אנשים שמחשיבים את "פני צלקת" כסרט קאלט, אולי בגלל כמה משפטי מפתח או האווירה או הסגנון או ווטאבר. בעיני הסרט משעמם, הדמות של פאצ'ינו כ'טוני מונטנה' לא עוררה בי כל אמפתיה או הזדהות, וזה לא בגלל שהיא שלילית – הרי 'מייקל קורליאונה' שרצח את אחיו, הוא דמות שמתאהבים בה. אבל ב"פני צלקת" לא התחברתי ל'טוני מונטנה', האווירה של מיאמי באייטיז גרמה לי לבחילה קלה, לא הרגשתי שום אהבה ובקושי משיכה בין 'טוני' ל'אלווירה' (מישל פייפר), אפילו אמא של 'טוני' לא סובלת אותו (והרי אמהות מגוננות על הילדים שלהן, גם כשהם רעים) ואם לא הצטערתי כשהוא מת בסוף, זה כבר אומר הכל. אני אוהבת סרטים של בריאן דה פלמה, ויש בסרט קטעים מפתיעים ומזעזעים – אבל לפאצ'ינו הזה לא התחברתי.

3. מייקל, לא טוני #2 – פאצ'ינו שחקן נהדר, אני אמנם לא עד כדי כך מבינה באמנות המשחק, אבל ראיתי מספיק סרטים בחיי כדי לזהות משחק משובח כשאני רואה אחד כזה וגם לא צריך לראות הרבה סרטים כדי להרגיש שאספקט מסוים הוא טוב: זה קצת כמו הפנוט. מבין הסרטים שלו שראיתי, הוא שיחק נהדר גם בגרועים שבהם, אבל כמובן שדיאלוג משובח מוציא ממנו את המיטב. התפקידים שלו מהסבנטיז הם הנאה צרופה, וגם בהמשך היו לו תפקידים לא רעים בכלל. ובכל זאת לדעתי המאוד לא מקורית, התפקיד שלו כ'מייקל קורליאונה' בעיקר בשני סרטי "הסנדק" הראשונים, היו התפקיד הטוב ביותר שלו. לא בכדי, גם 40+ שנה אחרי, הוא נשאל תמיד בראיונות, על הסרט הזה (ועל איך המפיקים לא רצו אותו לתפקיד, אבל פרנסיס פורד קופולה התעקש. רק אחרי סצנת הרצח במסעדה, נקודת המפנה בחייו של 'מייקל', המפיקים התרצו והשאירו את פאצ'ינו).

4. מראה חיצוני – לפאצ'ינו, כידוע, יש כמה סימנים חיצוניים בולטים שתורמים לסקס אפיל שלו: עצמות לחיים גבוהות (שעל פי מחקרים, הופכות אנשים למושכים יותר), שיער שחור שופע, תמיד שופע, כאילו הוא לא הסתפר, אבל במקרה שלו זה תמיד נראה בסדר שהוא לא הסתפר. עיניים בולטות וחודרות, קצת מאיימות. וכמובן קול מחוספס, שהופך מחוספס יותר ויותר עם השנים (אין לי מושג אם הוא מעשן. לפי גוגל הוא הפסיק לפני הרבה שנים כדי שהקול המחוספס שלו גם ככה, לא יהיה מחוספס עוד יותר).

צפיתי לפני כמה ימים ב-יוטיוב בראיון שנערך עם פאצ'ינו (ועם רוברט דה נירו יחד) לפני כמה שנים, והוא סיפר איך פעם נהג עם הרכב שלו ושרט, בטעות, מראה ברכב של מישהו אחר. הוא פתח את החלון כדי להחליף פרטים עם האדם ברכב השני, ביקש לשלם על הנזק, וכשהאדם השני ראה שמדובר בפאצ'ינו הוא אמר: "זה בסדר, זה בסדר, אין צורך שתשלם", וקצת נבהל. בראיון פאצ'ינו רמז שזה נובע מהמראה שלו שקצת מלחיץ אנשים, בגלל הדמויות שגילם.

כך או כך, הוא שחקן יפה והעניין מוזכר מדי פעם בעלילת הסרט עצמה, כשדמויות משנה מצינות את היותו אטרקטיבי, חביב הנשים וכדומה. בניגוד לרוברט דה נירו למשל, שלו היה השכן שלכם ממול, ספק אם הייתם/ן מעיפים בו מבט שני, פאצ'ינו הביא לקולנוע (ולתאטרון) לא רק כישרון משחק בלתי מבוטל, אלא גם מראה מצודד.

אה, והוא כידוע נמוך יחסית (1.70 מ', על פי נתוני IMDb). שמתי לב שבכמה סרטים הוא נראה נמוך משמעותית ליד שחקנים אחרים – ז"א כפי הנראה הוא לא נעזר באביזרי הגבהה למיניהם (נעליים עם סוליות גבוהות, כמו שבוגרט נעל בצילומי "קזבלנקה" כדי להגיע לגובה של אינגריד ברגמן, שרפרף, טכניקות צילום וכדומה) ששחקנים גברים אוהבים להיעזר בהם כדי לא להיראות נמוכים. הבדלי גובה בולטים לעין יש ב"סיטי הול", מול הדמות שמשחק ג'ון קיוזאק (1.89 מ').

5. רומנטיקה – ברוב סרטיו שראיתי עד כה, ההיבט הרומנטי-זוגי של הדמות שלו, שולי למדי בעלילה. הוא כמובן ביחסים סוערים עם 'קיי' (דיאן קיטון) ב"הסנדק", ובמקרים רבים יש לו ידידות/חברות/מכרות/אהובות מהעבר וכן הלאה, אבל השחקניות שלצדו הן שוליות, רובן נבלעות מול דמותו, התפקיד שלהן משני וברובו לא מניע את הפעילות של הדמות שמשחק פאצ'ינו. הוא משחק מאצ'ו, ג'נטלמן, אוהב נשים, יודע מה לומר להן ואיך להסתכל עליהן, משיג אותן, אבל הפעולות שלו ברובן מונעות מאמביציה אישית גבוהה מאוד ולא בגלל אישה (או גבר, ב"אחה"צ של פורענות").

יחד עם זאת, הוא שובה ב"פרנקי וג'וני" הרומנטי, וניכר שבניגוד למפגש הקודם שלו עם מישל פייפר ב"פני צלקת" (אז היא היוותה סוג של גביע ניצחון עבורו), הפעם הוא סוג של מאוהב בדמותה. גם ב"ים של אהבה" ניכרת משיכה בין דמותו, לזו שמשחקת אלן ברקין. כך או כך, הנשים שלו בסרטים מוכנות לקבל אותו כפי שהוא, גם אם הוא ראש מאפיה או אסיר לשעבר. גם עלילות הסרטים שלו הן ברובן גבריות: סיפורי משטרה, מאפיה, פשע, תככים, עסקים, משפט. לא לגמרי דרמות משפחתיות (ע"ע סעיף 7) או קומדיות רומנטיות.

6. ניו יורק – עיר הולדתו היא גם העיר הנוכחת ברבים מסרטיו (הגם אם בכמה מהם העלילה בניו יורק, אולם הצילומים נערכו באולפנים בלוס אנג'לס או במקומות אחרים). "הסנדק", "אחה"צ של פורענות", "סרפיקו", "ים של אהבה", "פרנקי וג'וני", "דרכו של קרליטו", "סיטי הול", "פרקליטו של השטן" – הם רק כמה מהם. אולי זה המבטא הניו יורקי שלו, המראה העירוני המחוספס, האיטלקיות, אבל הוא והעיר הזאת הולכים ממש טוב יחד.

בראיון איתו מ-2008 הוא סיפר שהוא גר בלוס אנג'לס כדי להיות קרוב לילדיו. קצת אכזב אותי לשמוע שהוא לא גר בניו יורק (אולי דברים השתנו מאז), זה כנראה סממן של אנשים שרואים הרבה סרטים ובטוחים שהדמויות האלו מתנהלות כך גם במציאות (אומרים שוודי אלן במציאות הוא הכל חוץ ממצחיק).

7. משפחה, ילדים – בדומה לגיבור המערבון שנע ממקום למקום, מציל את הנשים האבודות וממשיך הלאה, אף פעם לא נשאר במקום, גם הדמויות של פאצ'ינו, לפחות בסרטים שראיתי עד כה – הן לא אנשי משפחה. כמובן, אם נוציא מהכלל את "הסנדק", שעוסק כולו במשפחה, למרות שגם שם הילדים שלו הם בעלי תפקיד משני מאוד והוא יותר מגלם "בן של" מאשר "אבא של".

ברוב סרטיו הוא לא נשוי – גרוש או רווק – ואין לו ילדים. אם יש ילדים, הם ברקע בלבד (למשל ב"פרנקי וג'וני"). הוא קאובוי עירוני שבא להציל מישהו ולהמשיך הלאה או גיבור טרגי מודרני שגורלו ידוע מראש.

8. הצעקה! – ברוב הסרטים יש לו סצנה או בדרך כלל כמה סצנות, שבהן הוא צועק/מרים את הקול ודופק על השולחן. בדרך כלל הסצנה תכלול מונולוג ארוך, שיביא לידי ביטוי את כישורי המשחק שלו.

9. אוסקר – ולא שהפרס הזה הוא סממן למשהו, ודי להזכיר את היצ'קוק שאיתו פתחתי, שזכה "רק" באוסקר של כבוד ומעולם לא זכה בפרס על בימוי – אבל גם אצל פאצ'ינו זה היה מורכב. הוא היה מועמד בפעם הראשונה לפרס השחקן הטוב ביותר של האקדמיה האמריקאית לקולנוע, כבר על תפקידו השלישי בקולנוע (והשני הראשי), כ'מייקל' ב"הסנדק". זה היה בטקס שנערך ב-1973, אבל רק 20 שנה לאחר מכן ואחרי שבעה מועמדויות נוספות ללא זכייה – הוא זכה במועמדות השמינית על תפקידו כ'קולונל פרנק סלייד' ב"ניחוח אישה".

יש מי שטוענים שהוא קיבל אוסקר ניחומים על כל הפעמים שלא זכה. הוא אכן היה צריך לזכות ברוב הפעמים שבהן היה מועמד, אבל ב"ניחוח אישה" הוא עושה תפקיד מצוין, לא רק כעיוור, אלא גם ברמה המורכבת של הדמות שלו, הקשוחה מחד, אבל רכה מאידך כלפי נער הקולג' 'צ'ארלי' (כריס אודונל). אז בניגוד לאנשי קולנוע אחרים שקיבלו את הפרס על עבודה בינונית שלהם, רק כניחומים על הפסדים קודמים על עבודות מעולות שלהם, כאן, לדעתי, הוא קיבל פרס על עבודה משובחת.

אגב, מאז הטקס של 1993, פאצ'ינו לא היה מועמד שוב לפרס האוסקר (אם כי היה מועמד מספר פעמים ואף זכה בגלובוס הזהב ובפרסים אחרים, וגם למי אכפת מפרסים). אני מאמינה שזה רק עניין של זמן עד שיקבל אוסקר של כבוד.