ברחובות הערפליים של לונדון מסתובב רוצח סדרתי. הוא יוצא לרחובות בלילות שלישי, רוצח נשים צעירות, בלונדיניות, ומשאיר בזירה פתק עם ציור של משולש ובתוכו כתוב השם: "הנוקם" (avenger). אזרחים טוענים שהוא גבוה ופניו מכוסות. נשים בלונדיניות מסתובבות בערבים עם תוספות שיער כהות, כדי לא להיות לו למטרה.
על רקע אווירה זו מגיע ערב אחד דייר לאכסניה של מר וגברת באונטינג ומבקש לשכור חדר למשך חודש. התמונות שמעטרות את קירות החדר, של נשים בלונדיניות, מפריעות לו, והוא מבקש מבעלת הבית להסירן. אין לו הרבה דרישות, מלבד לחם, חמאה וכוס חלב, ושיניחו לו לנפשו. גברת באונטינג נענית לבקשותיו, אחרי הכל, הוא משלם במזומן.
לבעלי האכסניה יש בת, דייזי, דוגמנית צעירה ובלונדינית שמתיידדת עם הדייר המוזר, למורת רוחו של החבר שלה – בלש משטרה שמטפל בתיק "הנוקם". יציאה של הדייר מהבית, בליל שלישי, לילה שבו מתרחש רצח נוסף, מעוררת את החשד של בעלי האכסניה ושל הבלש, שהדייר המסתורי הוא "הנוקם". הם חוששים לגורלה של דייזי.
"הדייר" (The Lodger) או בשמו המלא: The Lodger: A Story of the London Fog – הוא הסרט השלישי שהיצ'קוק ביים; הסרט השני הרלוונטי לקהל הצופים, שכן עותק מסרטו השני, The Mountain Eagle, אבד שנים ספורות לאחר צאתו לאקרנים; והסרט הראשון שהבמאי החשיב כסרט היצ'קוקי: "זו הייתה הפעם הראשונה שבה מימשתי את סגנוני שלי", אמר היצ'קוק לטריפו בספר השיחות בין השניים, "למען האמת, אפשר לראות את The Lodger כסרט הראשון שלי".
הסרט שייך לתקופת הסרטים האילמים-הבריטים של היצ'קוק. הוא יצא לאקרנים בלונדון ב-14 בפברואר 1927 (ולנטיין דיי?) ולמעלה משנה לאחר מכן, יצא גם בניו יורק. הצלחתו אפשרה את הוצאתו לאקרנים של סרטו הראשון של הבמאי, "גן התענוגות" (The Pleasure Garden), שהופק שנתיים קודם. זה, אגב, הסרט הראשון שבו הבמאי הופיע ב-cameo (הופעת אורח), אז בגלל מחסור בניצבים ובהמשך כמסורת וכסמל מסחרי. רעייתו הטרייה אלמה רוול, שימשה כעוזרת במאי – אז עוד תמורת קרדיט.
התסריט מבוסס על רומן מ-1913 בשם "הדייר", מאת מרי בלוק לאונדס (1868-1947), שנכתב בהשראת הרוצח הסדרתי המפורסם של לונדון, אולי של כל הזמנים וכל הערים: ג'ק המרטש, שפעל ב-1888 וזהותו לא נודעה. גם זהותו של "הנוקם" בסרט של היצ'קוק לא ידועה לקהל הצופים, אם כי בשלב מסוים (זהירות, ספוילר!), אנו מבינים שהדייר המסתורי באכסניה, אינו הרוצח. הוא לפחות לא הרוצח הסדרתי שמשטרת לונדון מחפשת, אך אילולא חשדו בו בעלי האכסניה והבלש – ייתכן מאוד שהיה מבצע רצח. הדייר הרי תכנן לתפוס ולרצוח את "הנוקם", שרצח את אחותו.
רדיפה, אובססיה, בגידה, אשמת שווא, חשדות לא מבוססים: התאוריה ההיצ'קוקית כולה מופיעה כבר בסרטו ההיצ'קוקי הראשון של הבמאי.
הסרט כולו עמוס במוטיבים, ברעיונות ובסמלים שילוו את מרבית 50 סרטיו הבאים של היצ'קוק. חובבי הבמאי עלולים ללכת לאיבוד במהלך הצפייה, מרוב גילויים. לרגעים נדמה שבסרט זה פרש היצ'קוק את משנתו כולה וממנו שאב רעיונות לסרטים הבאים. כמובן, ייתכן שחלק מהדברים מקריים לגמרי והרי סלבוי ז'יז'ק כתב בספרו "לאקאן עם היצ'קוק" (הוצאת רסלינג): "עבור מעריצים מושבעים של היצ'קוק, כל דבר בסרטיו הוא בעל משמעות".
כמה מוטיבים וסמלים שמצאתי במהלך הצפייה ב"הדייר", ובטח פספסתי אחרים: האכסניה, שבאה לידי ביטוי בהמשך בסרטים כמו "פסיכו" (המוטל) ו"ורטיגו" (המלון אליו הגיעה מדלן/ג'ודי); בלש המשטרה שמאוהב בנערה, בעודו מחפש את הרוצח (נראה גם ב"צל של ספק" ו"פחד במה"); העיתון ככלי להעברת מסרים לדמויות בסרט, כמו גם לצופים ("מזימות בינלאומיות", "צל של ספק", "פרנזי"); הבלונדיניות כמובן, כאן כפטיש של הרוצח ובהמשך כפטיש של הבמאי שנעזר בשחקניות בלונדיניות בסרטים כמו: "הציפורים" ו"מארני" (טיפי הדרן), "אליבי", "חלון אחורי" ו"לתפוס גנב" (גרייס קלי), "מזימות בינלאומיות" (אווה מארי סיינט), "ורטיגו" (קים נובאק), "האיש שידע יותר מדי" (דוריס דיי) וכן הלאה.
וגם: יש בסרט אימהות, מדרגות, מראות וצללים – שניתן לזהות, פחות או יותר, בכל סרט של הבמאי. יש בחורה באמבטיה (ע"ע: "פסיכו"); מצית (ע"ע: "זרים ברכבת"); כוס חלב (ע"ע: "חשד"); תצוגת אופנה (שמזכירה סצנה ב"ורטיגו"); מפתח ומנעול ("אליבי"); כוס ברנדי ("חלון אחורי", כאשר אלכוהול נראה ברבים מסרטי הבמאי, בהם "הנודעת" ו"מזימות בינלאומיות"); ו-אזיקים ("39 המדרגות", "חבלן").
אגב, מי שהמציא את המשפט: טבעות נישואים הן האזיקים הקטנים ביותר בעולם – בטח ראה הרבה סרטים של היצ'קוק.
ויש גם משפחה, הומור, מיניות גלויה (נשיקות מלאות תשוקה בין דייזי והבלש ובין דייזי והדייר), מיניות מעורפלת (בדמותו של הדייר. אני מבינה שבסרטים האילמים שחקנים, בעיקר שחקני תאטרון, שיחקו בצורה מוגזמת וגם אופרו לעתים בכבדות – אבל התחושה היא שהמיניות של הדייר לא לגמרי ברורה) ומשפטים דו-משמעיים שבדרך כלל קשורים למין, לרצח או לשילוב בין השניים ("היזהרי, אני אשיג אותך" – אומר הדייר לדייזי במהלך משחק שחמט, בזמן שעדיין לא ברור אם הוא הרוצח או לא).
הרעיון כולו, של אדם הנחשד על ידי הסובבים אותו, ברצח, בא לידי ביטוי בהמשך בלא מעט סרטים של היצ'קוק – כאשר "הדייר" נראה כמו אב-טיפוס ברור של "צל של ספק" (הדוד נחשד ברצח ובסוף התברר שהוא אכן הרוצח) ו"חשד" (הבעל נחשד ברצח ובסוף התברר שהוא לא).
אגב, היצ'קוק רצה שהסוף יהיה אחר לגמרי ושהדייר יצא אל תוך הערפל של לונדון מבלי שנדע אם הוא אכן הרוצח או לא. אבל מפיקים, כמו מפיקים, נוטים לחשוב על הרווחים שהסרט יגרוף – וסופים מעורפלים ופתוחים הם לא מחביבי הקהל. לכן היצ'קוק נדרש לסוף סגור וברור. לגבי האופציה שהדייר יתגלה בסוף כרוצח, גם כאן עמדה להיצ'קוק בעיה שקשורה בקהל, שסירב לקבל שחקנים מפורסמים בדמויות של רוצחים.
היצ'קוק סיפר לטריפו: "השחקן הראשי, איבור נובלו, היה כוכב תאטרון באנגליה – הוא היה אחד השמות הגדולים באותה עת. הנה אחת הבעיות שהיה עלינו להתמודד איתן במסגרת שיטת הכוכבים: לעתים קרובות נעשו פשרות על חשבון הסיפור, משום שהכוכב לא היה יכול לשחק את האיש הרע. בסיפור מסוג זה הייתי מעדיף שהוא ייעלם אל תוך הלילה ושלעולם לא נדע את התשובה, אבל לא ניתן לעשות זאת עם גיבור שמגלם אותו כוכב. חייבים לומר: הוא חף מפשע. 16 שנה מאוחר יותר נתקלתי באותה בעיה בזמן צילומי "חשד" עם קרי גרנט. לא היה אפשר להפוך את קרי גרנט לרוצח – המפיקים היו מסרבים".
היצ'קוקולוגית 