ארכיון הרשומות עם התג "בכבלי השכחה"

 

מחר, 5 באפריל 2016, ימלאו 100 שנים להולדת שחקן הקולנוע האמריקאי גרגורי פק (1916-2003).

פק שיחק בשני סרטים של היצ'קוק: "בכבלי השכחה" (Spellbound. שהיה סרטו הרביעי של פק) מ-1945, לצד אינגריד ברגמן, ו"משפט פארדין" (The Paradine Case) מ-1947, לצד אן טוד וצ'ארלס לוטון. בשני המקרים התפקיד יועד בתחילה לשחקנים אחרים: בסרט הראשון, המפיק, דיוויד או. סלזניק, רצה את ג'וזף קוטן, ובסרט השני סלזניק רצה את ג'ון בארימור, והיצ'קוק רצה את רונלד קולמן, שדחה את התפקיד.

"בכבלי השכחה", בקצרה ותוך ניסיון להימנע מספוילרים, מספר על רופאה בבית חולים פסיכיאטרי (ברגמן), שמתאהבת במנהל החדש שמגיע למקום (פק), אך מתגלה כי אינו מי שהוא טוען שהוא ("אומרים כי אני אינני אני…") ובעצמו סובל מבעיה נפשית. הסרט "מתכתב" עם התאוריה הפסיכואנליטית של פרויד, וסלבדור דאלי עיצב בו את סצנת החלום.

הסרט היה מועמד בזמנו לשישה פרסי אוסקר: הסרט הטוב ביותר, הבמאי, שחקן המשנה (מייקל צ'כוב. אחיין של), צילום בשחור-לבן, אפקטים והמוזיקה הטובה ביותר (מיקלוש רוזה). הוא זכה בקטגוריה האחרונה.

בספר "היצ'קוק/טריפו", טוען פרנסואה טריפו ש-פק מהווה חסרון ב"בכבלי השכחה": "אינגריד ברגמן היא שחקנית יוצאת מן הכלל ומושלמת לעבודה איתך", אומר טריפו להיצ'קוק, "אבל גרגורי פק הוא לא ממש שחקן היצ'קוקי. הוא נבוב ויותר מכל, אין לו שום מבט. אף על פי כן, אני מעדיף את "משפט פארדין" על פני "בכבלי השכחה", ואתה?". "אני לא יודע", ענה היצ'קוק, "אפשר למנות טעויות רבות גם ב"משפט פארדין".

אך נראה שאין להאשים את פק הצעיר בחוסר המבט. בספר "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות", מאת דונלד ספוטו (הוצ' דביר), מספר פק על העבודה עם היצ'קוק ב"בכבלי השכחה": "לאמיתו של דבר [היצ'קוק] לא נתן לנו הוראות בימוי רבות, אף שהייתי חסר ניסיון וחשתי שאני זקוק להדרכה מרובה. בתשובה לשאלותיי בדבר מצב-רוח או הבעה, היה עונה בפשטות שעליי לסלק כל הבעה מפרצופי, והוא יצלם אותי. ציפיתי ליותר מזה. עניין הקולנוע היה כל כך חדש בשבילי. אבל אם הוא לא נתן לי הרבה הדרכה, הרי ארגז של בקבוקי יין נתן גם נתן, כשנודע לו שאינני מבין ביינות. הוא גילה עניין רב בשיפור השכלתי בתחום הזה דווקא… אבל הרגשתי שמשהו מציק לו, ולא הצלחתי להבין מה הדבר".

ב"משפט פארדין" העלילה מתרחשת באנגליה ומספרת על עורך דין נשוי (פק), שמתאהב בלקוחה שלו (אלידה ואלי), שמואשמת ברצח בעלה. בספר השיחות בין היצ'קוק לטריפו, אומר הבמאי על סרט זה: "נסקור את כל הפגמים הכי בולטים של הסרט. קודם כל, אני לא חושב שגרגורי פק יכול לגלם עורך דין בריטי, משום שעורך דין בריטי הוא אדם מחונך מאוד השייך לשכבות החברה העליונות". "לו יכולת לבחור…", שואל אותו טריפו (היצ' היה נתון בשעתו להחלטות המפיק סלזניק), והיצ'קוק משיב: "הייתי לוקח את לורנס אוליבייה. חשבתי גם על רונלד קולמן".

כאמור, מחר יצוינו 100 שנה להולדתו של פק, שנולד ומת בקליפורניה בגיל 87. הוא היה נשוי פעמיים ונולדו לו חמישה ילדים. בנו הבכור, ג'ונתן, התאבד בירייה כשהיה בן 30. בתו, ססיליה פק, הפיקה, בין היתר, את הסרט התיעודי "מיס עולם האמיצה" (Brave Miss World) על סיפורה של לינור אברג'יל. נכדו, איתן פק, הוא שחקן.

פק שימש כיו"ר המכון האמריקאי לקולנוע (AFI) וכנשיא האקדמיה האמריקאית לקולנוע בין השנים 1967-1970 (אגב, גם קארל מלדן ו-וונדל קורי ששיחקו אצל היצ'קוק, שימשו כנשיאי האקדמיה). כנשיא האקדמיה לקולנוע, פק היה זה שהחליט ב-1968 לדחות את טקס האוסקר ביומיים, בשל ההתנקשות בחייו של מרטין לותר קינג (אגב, היום, 4 באפריל, לפני 48 שנה). פק, שהיה דמוקרט, פעיל אנטי-מלחמתי, בעד זכויות אדם ובעד זכויות עובדים, אף צעד עם הכומר קינג.

פק היה מועמד חמש פעמים לאוסקר וזכה פעם אחת, במועמדות החמישית שלו, על תפקידו כ'אטיקוס פינץ" ב"אל תיגע בזמיר"/"מות הזמיר" (To Kill a Mockingbird, 1962). הוא יליד קליפורניה הראשון שזכה באוסקר לשחקן הטוב. על תפקיד זה הוא זכה גם בגלובוס הזהב.

הסרט, שהיה מועמד לשמונה פרסי אוסקר, כולל לבמאי (רוברט מאליגן) ולסרט הטוב ביותר, זכה בשלושה פרסים: שחקן ראשי, תסריט מעובד ועיצוב אמנותי. הוא מבוסס על רומן זוכה פרס פוליצר של נל הרפר לי (שהלכה לעולמה לפני כחודש וחצי בגיל 89).

ברשימת "100 שנים – 100 גיבורים ונבלים בקולנוע" שפרסם ה-AFI ב-2003, דמותו של 'אטיקוס פינץ" נבחרה למקום הראשון מבין הגיבורים (אגב, 'נורמן בייטס' של אנתוני פרקינס, במקום השני בין הנבלים). הרשימה פורסמה ב-4 ביוני, שמונה ימים לפני ש-פק הלך לעולמו.

המחזאית הרפר לי כל כך התרשמה מהמשחק של פק כ'אטיקוס', דמות שמבוססת על אביה, שהיא נתנה לשחקן את השעון של אביה. אחד מנכדיו של פק נקרא הרפר, על שמה.

בין סרטיו הנוספים: "דו קרב בשמש" של קינג וידור מ-1946; "הסכם ג'נטלמני" של איליה קאזאן מ-1947; "חופשה ברומא" של וויליאם וויילר מ-1953; "תותחי נברון" של ג'יי. לי תומפסון מ-1961, ושנה לאחר מכן בסרטו של אותו במאי, "פסגת הפחד" (פק, יחד עם רוברט מיצ'ם ומרטין בלזם מהסרט המקורי, הפציעו לתפקיד אורח גם ב"פסגת הפחד" של מרטין סקורסזה ב-1991).

מודעות פרסומת

חבל, 1948

את השנתיים האחרונות הקדשתי ללימודים, מהלך שבמבט לאחור גזל לא רק את זמני, אלא גם את חדוות היצירה. לכן לא כתבתי כאן, בבלוג, במשך זמן רב, עד היום. מקווה הפעם להתמיד. כך או כך, עמוד הפייסבוק "היצ'קוקולוגית" חי, בועט ופעיל על בסיס יום-יומי, ומי שעדיין לא עשה/תה לייק – מוזמן/ת בשמחה להצטרף.

***

היום מלאו 14 שנים ל-9/11 – אסון הטרור שזעזע את ניו יורק, את ארה"ב ואת העולם כולו. מכוון שאני לא זוכרת מה קדם אצלי למה: האהבה לניו יורק בעקבות צפייה בסרטים, או להפך, החלטתי להקדיש פוסט לעיר הנפלאה והקולנועית הזאת, כמובן עם הקשר היצ'קוקי מתבקש.

אז הנה 7 הקשרים בין היצ'קוק לניו יורק:

1. 'נורמן בייטס' – הדמות, כנראה הטובה ביותר, ובטח הבלתי נשכחת ביותר בסרטי היצ'קוק ("פסיכו", 1960), נבחרה במקום השני ברשימת 'הנבלים הגדולים בכל הזמנים בקולנוע', ע"י המכון האמריקאי לקולנוע-AFI ('חניבעל לקטר' מ"שתיקת הכבשים", היה במקום הראשון).
אנתוני פרקינס, שגילם את 'נורמן' (כולל בסרטי המשך ל"פסיכו", שלא בויימו ע"י היצ'קוק. אחד מהם פרקינס ביים בעצמו), הלך לעולמו ב-12 בספטמבר 1992, בגיל 60. אלמנתו, ברי ברנסון (השניים נישאו ב-1973 ונולדו להם שני בנים), ילידת ניו-יורק, שהייתה צלמת ואשת חברה, נהרגה באסון התאומים ב-11 בספטמבר 2001, בגיל 53.
היא הייתה נוסעת בטיסת אמריקן איירליינס מס' 11 שהמריאה מבוסטון בדרכה ללוס-אנג'לס, רשומה בשמה המלא: ברינת'יה ברנסון פרקינס (Berinthia Berenson Perkins). המטוס – שבו 76 נוסעים ו-11 אנשי צוות – נחטף ע"י חמישה אנשי אל-קאעידה שהובילו אותו להתרסקות על המגדל הצפוני (מגדלי התאומים) במרכז הסחר העולמי, בשעה 8:46 בבוקר. זו הייתה ההתרסקות הראשונה, במה שהפך לאירוע הטרור הגדול ביותר בהיסטוריה. מטוס חטוף נוסף התרסק לתוך המגדל הדרומי ב-9:03, מטוס נוסף התרסק בפנטגון ב-9:37, ומטוס רביעי התרסק בשדה בפנסילבניה ב-10:03.
יום אחרי שאיבדו את אמם, אוז (אז בן 27) ואלביס (אז בן 25) פרקינס, ציינו תשע שנים למות אביהם. מחר ימלאו 23 שנים למותו של 'נורמן בייטס' – אנתוני 'טוני' פרקינס.

אנתוני פרקינס, ברי ברנסון וילדיהם

אנתוני פרקינס וברי ברנסון

2. מסתבר שהיצ'קוק הכיר את ניו יורק עוד לפני שהיה שם (מזכיר לי קצת את עצמי…). בספר "היצ'קוק/טריפו" (הוצ' בבל/האוזן השלישית), צוטט היצ'קוק כאומר: "הנה דבר ששאלתי את עצמי לעתים קרובות בהמשך: למה לא עשיתי כל מאמץ לבקר באמריקה לפני 1937? אני עדיין שואל את עצמי. פגשתי אמריקאים כל הזמן, ידעתי לקרוא את מפת ניו יורק באופן מושלם, וידעתי בעל פה את לוחות הזמנים של הרכבות האמריקאיות, כי הזמנתי משם את החוברות האלה, בתור תחביב. יכולתי לתאר את ניו יורק, את המיקום של האולמות הגדולים וחנויות הכלבו. כשדיברתי עם אמריקאים זמן מה, הם היו אומרים: "מתי היית שם בפעם האחרונה?", ואני הייתי עונה: "מעולם לא נסעתי לשם". אתה לא חושב שזה מוזר?".
טריפו ענה לו, בספר השיחות ביניהם: "כן ולא. אציע לך הסבר. אולי זה עודף אהבה וגם הרבה גאווה. לא רצית להגיע כתייר, רצית להגיע כקולנוען".
3. בביוגרפיה "היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות", מאת דונלד ספוטו (הוצ' דביר), נכתב כי בני משפחת היצ'קוק: אלפרד, אלמה ופטרישיה (יחד עם העוזרת של היצ'קוק, ג'ואן הריסון), הגיעו לניו יורק לראשונה ב-22 באוגוסט 1937, על סיפונה של אניית "קווין מרי". "הדבר שהדהים אותי יותר מכל כשהגעתי לניו יורק והלכתי לצפות בהצגה באותו ערב ראשון, היו המעריצים", צוטט היצ'קוק בספר, "קהל מעריצים גדול ניצב מחוץ לתאטרון. אחד מהם הביא צילום מבריק שלי, שגודלו 20 על 25 ס"מ, וביקש שאחתום עליו. כבר אז היו משוגעים לקולנוע!".
עוד נכתב בספר: "עיתוני ניו יורק הודיעו על בואו של היצ'קוק, ודיווחו ביובש כי נקל להבחין בו בשל ממדי גופו; ומיד החלה חליפת מברקים שעתידה לכתוב פרק בהיסטוריה של האמנות האמריקאית.
"קתרין בראון, הנציגה של המפיק ההוליוודי דיוויד או. סלזניק בניו יורק, הריצה מברק ושאלה אם כדאי שתיפגש עם היצ'קוק ותדון עמו על תכניותיו בעתיד. מברק התשובה של סלזניק, מיום 23 באוגוסט, היה חד משמעי: "ודאי שאני מעוניין בהיצ'קוק כבמאי וודאי שיהיה זה מעשה נבון להיפגש איתו ולפטפט איתו".
4. על פי הביוגרפיה, במהלך ביקורה בניו יורק משפחת היצ'קוק שהתה בשתי סוויטות סמוכות במלון סנט רג'יס. המלון, שממוקם ברח' 55 (מזרח) בין השדרות ה-5 ומדיסון, נפתח ב-1904, ובדיקה מהירה באתר האינטרנט שלו, הבוקר, העלתה שכדי לשהות בו לילה אחד באוקטובר השנה, תצטרכו לשלם החל מ-1,095 דולר!
אבל נחזור להיצ'קוק. את אותו ביקור ניו יורקי הוא העביר בהענקת ראיונות לעיתונים, לצד גיחות לתיאטראות ולמסעדות. את הריאיון העיתונאי הרשמי הראשון של היצ'קוק בארה"ב – כך ע"פ הביוגרפיה – הוא העניק לעיתונאי ה. אלן סמית כשסעדו במסעדת 'Club 21' (המוכרת בשמה המקוצר: '21'), שהפכה למסעדה החביבה עליו בעיר.
המסעדה, אגב, שהוקמה ב-1922 (ושינתה מיקומים ובעלויות) ממוקמת ברחוב 52 (מערב). היא אוזכרה בסרטים רבים, בהם "בכבלי השכחה", "חלון אחורי" ו"מזימות בינלאומיות" של היצ'קוק.
ב-1939 עזבו ההיצ'קוקים את אנגליה ועברו לגור בארה"ב.
5. היצ'קוק חי בחוף המערבי של ארה"ב, צילם בדרך כלל בתוך אולפנים (כפי שהיה נהוג באותה תקופה), אולם שילב גם מונומנטים ניו יורקים בסרטיו:
א. כך למשל, בסרט "חבלן" (Saboteur, 1942), הדמות שגילם השחקן נורמן לויד, 'נופלת' מפסל החירות, באחת הסצנות המוכרות של הבמאי – שכידוע חיבב סצנות נפילה… ('ג'פריז' ב"חלון אחורי", 'ג'ודי/מדליין' והשוטר ב"ורטיגו", 'ולריאן' ב"מזימות בינלאומיות", 'ריאן' בתא התאטרון ב"האיש שידע יותר מדי" – just to name a few).

חבלן, 1942

חבלן, 1942

ב. עלילת הסרט "חבל" (Rope, 1948) מתרחשת בדירה ניו יורקית, ואת קו הרקיע של העיר (שהוא תפאורה, כמובן), ניתן לראות לאורך כל הסרט עם מעבר בין אור יום לחושך.
ג. כך סיפר הבמאי ומבקר הקולנוע הצרפתי, פרנסואה טריפו, בהקדמה לספר הראיונות "היצ'קוק/טריפו": "כאשר הייתי בניו יורק ב-1962 לרגל הקרנת "ז'ול וג'ים", הבחנתי שכל העיתונאים שאלו אותי אותה שאלה: "מדוע מבקרי Cahiers du Cinéma [מגזין הקולנוע הצרפתי "מחברות הקולנוע", י"ג] לוקחים את היצ'קוק ברצינות? הוא עשיר, הוא מצליח, אבל אין תוכן בסרטיו". אחד המבקרים האמריקאים, ששיבחתי באוזניו במשך שעה את "חלון אחורי", השיב לי בדברי השטות הבאים: "חלון אחורי" מוצא חן בעינייך משום שאינך מכיר את ניו יורק ולכן אינך מכיר היטב את גריניץ' וויליג'". עניתי לו: ""חלון אחורי" אינו סרט על הוויליג', הוא פשוט סרט על קולנוע, ואת הקולנוע אני מכיר".
אז "חלון אחורי" (1954) הוא אכן סרט על קולנוע, אולם עלילתו מתרחשת בתפאורה המדמה מתחם דירות ב-ויליג' בניו יורק. בכתבה הזאת: Inside the real Greenwich Village apartment that inspired ‘Rear Window’ שפורסמה ב-2014 ב"ניו יורק פוסט", מסביר הכתב לו לומניק, על מתחם המגורים הניו יורקי שהיווה השראה לסט של הסרט. ע"פ הכתבה מתחם המגורים בניו יורק צולם גם בסרטו של וודי אלן מ-1993, "תעלומת רצח במנהטן" (Manhattan Murder Mystery), כהומאז' ל"חלון אחורי". האזור נצפה גם בסרט המעולה "סרפיקו" של סידני לומט, מ-1973, בכיכובו של אל פאצ'ינו.

חלון אחורי, 1954

ד. סרטו של היצ'קוק מ-1956, "האיש הלא נכון" (The Wrong Man) שתורגם בעברית גם כ"הנאשם", בכיכובו של הנרי פונדה – הוא הסרט היחידי של הבמאי המבוסס על דמות ומקרה אמיתיים (יש סרטים נוספים שלו המבוססים בקווים כלליים על מקרים אמיתיים, או מקרים אמיתיים שהיוו השראה לתסריטים).
מני בלסטררו (Christopher Emmanuel "Manny" Balestrero, 1909-1998), שאותו גילם פונדה, היה מוזיקאי שגר עם משפחתו בשכונת ג'קסון הייטס בקווינס ועבד במועדון במנהטן. הוא נעצר בינואר 1953 ולאחר מכן הואשם – בהאשמת שווא – בשוד מזוין בחברת ביטוח. הלחץ של המשפט הביא את רעייתו של בלסטררו (אותה גילמה בסרט ורה מיילס) להתמוטטות עצבים. הוא הובא למשפט, אך שוחרר לאחר כחצי שנה בעקבות לכידת השודד האמיתי.
באזור מגוריו של בלסטררו (שעבר לאחר המקרה עם משפחתו לפלורידה), נחנך לפני כשנה שם של רחוב המשלב את שמו ואת שם הסרט: Manny “The Wrong Man” Balestrero Way, כפי שניתן לקרוא בכתבה שפורסמה באתר Queens Gazette.
חלקים מהסרט צולמו בלוקיישנים אמיתיים בעיר ניו יורק, למשל בתחנת הרכבת התחתית, בקווינס וגם בבית כלא אמיתי בשכונה.
ה. גם "מזימות בינלאומיות" שצילומיו החלו באוגוסט 1958 בניו יורק ולאחר מכן המשיכו לשיקגו ועד לאולפנים בקליפורניה (הסרט יצא ב-1959), רווי באזכורים ניו יורקים, החל מהפתיח עם בנייני שדרת מדיסון – שדרת הפרסומאים שבה עבד 'רוג'ר ת'ורנהיל' (קרי גרנט) – פתיח המשלב בין המוזיקה של ברנרד הרמן לעיצוב הכתוביות של סול באס. ממשיך במלון פלאזה, בתחנת הרכבת גרנד סנטרל ועד בניין האו"ם.
משרדי האו"ם שוחזרו באולפן, שכן דאג המרשלד (מזכ"ל האו"ם בשנים 1953-1961) אסר על שימוש במשרדי האו"ם לצילום סרטים בדיוניים. כך הסביר היצ'קוק לטריפו בספר השיחות בין השניים: "אף על פי כן הלכנו מול חזית בניין האומות המאוחדות. צילמנו שוט במצלמה נסתרת: את קרי גרנט נכנס לבניין. סירבו לאפשר לנו לצלם קטעים ללא שחקנים או תמונות שנוכל להקרין על מסך כרקע. אז הסתרנו מצלמה בחלק האחורי של משאית, וכך יכולנו לצלם מספיק חומר בשביל תמונות הרקע. אחרי כן לקחתי איתי צלם לתוך הבניין, שוטטתי איתו כמבקר רגיל, ואמרתי לו: "צלם את זה, ועכשיו צלם את המרפסת וכו'". התמונות הצבעוניות האלה איפשרו לנו לשחזר את התאורה בסטודיו".
בסרט 'ת'ורנהיל' נוסע במונית עם מזכירתו, וברקע נראות המוניות הצהובות של העיר. בנוסף, בהופעת האורח (cameo) המסורתית של היצ'קוק בתחילת הסרט הוא נראה עומד ברחוב ניו יורקי, ממתין לאוטובוס.

מזימות בינלאומיות, 1959

מזימות בינלאומיות, 1959

6. עוד על הקשר בין היצ'קוק לניו יורק: בספטמבר 1951 הודיע "ניו יורק טיימס" על אירוסיהם של פטרישיה היצ'קוק – בתו היחידה של הבמאי – ושל ג'וזף אוקונל, כך ע"פ הביוגרפיה של הבמאי. החתונה נערכה בקתדרלת סנט. פטריק בשדרה החמישית במנהטן, בינואר 1952.
7. ב-29 באפריל 1974 (היצ'קוק הלך לעולמו בדיוק בתאריך זה, 6 שנים לאחר מכן) ערכה אגודת הקולנוע של מרכז לינקולן בניו יורק, אירוע הוקרה להיצ'קוק. בין הנוכחים הייתה הנסיכה גרייס קלי.

מימין: ווילדינג, ברגמן ו-קוטן

מימין: ווילדינג, ברגמן ו-קוטן

מעניין אם נעשה מחקר על דמות עוזרת הבית בקולנוע. בהסתמך על שני סרטים שראיתי השבוע (ואחד בעבר, "רבקה" – סרטו של היצ'קוק מ-1940), אני מעדכנת שאם וכאשר יהיה לי המון כסף ובית ענק – אני מוותרת מראש על עוזרת בית. כזאת שמתגנבת מאחורי הגב בלי לעשות רעש, עונה בנימוס חוצפתי, חושבת בטעות שהיא בעלת הבית, מנסה "להתחיל" עם הבעל, ומתהלכת עם מבט תמים תוך כדי ניסיון להרעיל את דיירי הבית. נראה שבסרטים הוליוודיים מהפורטיז, לא שמעו על עוזרת בית שסתם גנבה איזה תכשיט.

שני הסרטים המדוברים, שבהם צפיתי השבוע לראשונה, הם "תחת חוג הגדי" (Under Capricorn, 1949) של היצ'קוק ו"לאור הגז"/"אורות הגז" (Gaslight, 1944) של ג'ורג' קיוקור. הסיבה לצפייה: מרתון ג'וזף קוטן שהחלטתי לערוך במלאת 20 שנה למותו של השחקן (1905-1994) – וכלל עד כה גם את "דו קרב בשמש" (Duel in the Sun, 1946 – במאי: קינג וידור) ואת "האדם השלישי" (The Third Man, 1949 – במאי: קרול ריד). דמותו של קוטן כ'הדוד צ'ארלי' ב"צל של ספק" (1943 ,Shadow of a Doubt) הפכה את הסרט לאהוב עליי מבין סרטי היצ'קוק, אלא שמלבד סרט זה וכמובן "האזרח קיין" (1941 ,Citizen Kane – במאי: אורסון וולס), לא צפיתי בו בעבר בסרטים נוספים (או שצפיתי ופספסתי אותו). לכן המרתון, שאגב נמשך, לצד האוטוביוגרפיה של קוטן שממתינה לי על המדף ומקטעים קצרים שקראתי, מסתמנת כמעניינת מאוד.

אבל נחזור ל"תחת חוג הגדי" ו"לאור הגז": יש מספר מאפיינים דומים בשני הסרטים הללו, מלבד קוטן שמשחק בשניהם. גם אינגריד ברגמן משחקת בשני הסרטים דמות דומה למדי, של בעלת בית בלתי יציבה (כתוצאה מגורמים חיצוניים) – עבור "לאור הגז" היא זכתה בפרס האוסקר הראשון שלה מתוך שלושה. בשניהם היא מנהלת מערכת יחסים סבוכה עם בעלה ובשניהם יש את הצלע השלישית הקלאסית שנכנסת לתוך מערכת היחסים הזו. בשניהם יש עוזרת בית מאיימת: ב"לאור הגז" זו 'ננסי' הצעירה אך ממש לא תמימה, בהופעת הבכורה של אנג'לה לנסברי, שזיכתה אותה במועמדות ראשונה וראויה מאוד לאוסקר. ב"תחת חוג הגדי" זו 'מילי' (מרגרט לייטון) – שהוגדרה על ידי מבקר הקולנוע והבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו, בספר "היצ'קוק/טריפו" (הוצאת האוזן השלישית, 2004) כ"בתה של 'גברת דנוורס' מ"רבקה", רק מפחידה יותר". 'מיס דנוורס', למי שלא מכיר, היא אחת הדמויות המלחיצות ביותר בסרטי היצ'קוק.

וכל ההקדמה, כדי להגיע ל"תחת חוג הגדי" – סרט של היצ'קוק שכאמור, צפיתי בו אתמול לראשונה (עד כה לא יצא, לא הספקתי, לא התאמצתי להשיג – כל התשובות נכונות). מדובר בסרט מאתגר של הבמאי, אם להגדיר בעדינות – קרי, לא מסרטיו המאפיינים והמתחבבים בקלות על הקהל. סרט כל כך מאתגר שרק בדקה ה-33 נזכרתי שאני צופה בסרט של היצ'קוק. כל כך מאתגר שרק לאחר שסיימתי לצפות בו, נזכרתי שלא שמתי לב להופעת האורח (cameo) של הבמאי בסרט. מתברר שהיו שתיים כאלה בהתחלה.

עלילת הסרט (זהירות ספוילרים למי שמתכנן לצפות) מתרחשת בסידני הקולוניאלית של 1831, ששימשה כמושבת אסירים. אחיינו של המושל, 'צ'ארלס אדאר' (מייקל ווילדינג) מגיע מאירלנד לאוסטרליה, כדי להתעשר, ומתחבר עם איש עסקים מקומי בשם 'סם פלסקי' (ג'וזף קוטן). 'סם' הוא אסיר לשעבר שהתעשר ונשוי ל'ליידי הנרייטה פלסקי' (אינגריד ברגמן), שמתגלה כחברת ילדות של אחות של 'צ'ארלס'. ברקע יש את מנהלת משק הבית 'מילי' (מרגרט לייטון), שמטילה אימתה על 'הנרייטה' בניסיון לזכות בלבו של 'סם'.

'הנרייטה' היא אלכוהוליסטית ומבודדת מהחברה, אולם היא מתחברת ל'צ'ארלס', בתחילה בעידודו של 'סם', שמנסה למצוא דרכים לשפר את מצבה הנפשי הרעוע של רעייתו. אלא שבהוליווד כמו בהוליווד, הדברים מסתבכים ברגע שנוצר משולש רומנטי: 'צ'ארלס' מתאהב ב'הנרייטה', 'סם' לא מרוצה מהעניין ובשלב מסוים יורה ופוצע את 'צ'ארלס'. המושל מתכוון להגלות את 'סם' שזו לו עברה שנייה, אולם אז 'הנרייטה' קמה להגנת בעלה ומגלה ש'סם' כלל לא עבר את העברה הראשונה: היא זו שירתה והרגה את אחיה – שהתנגד לנישואיה עם 'סם' בשל הבדלי המעמדות בין השניים – ואילו 'סם' לקח על עצמו את האשמה כדי להגן עליה. עוד מתברר שהמצב הנפשי המעורר של 'הנרייטה' נוצר מכך שמנהלת משק הבית 'מילי' מנסה להרעילה באמצעות רעל ביין, ולהפחידה, כאמור, מכוון שהיא מעוניינת ב'סם'. בסופו של דבר, בסיועו של 'צ'ארלס', המושל מוותר על האישום כלפי 'סם' שמתאחד עם 'הנרייטה', בעוד 'צארלס' עוזב בחזרה לאירלנד.

מקריאת רקע על הסרט עולה שבעיני מבקרי קולנוע צרפתים הסרט נחשב לטוב ביותר של היצ'קוק, לא פחות, וב-1958 חברי "מחברות הקולנוע" (Cahiers du cinéma) אף בחרו בו כאחד מעשרת סרטי הקולנוע הטובים ביותר בכל הזמנים. אמנם עברו כמה שנים מ-1958 (והיצ'קוק ביים מאז את "ורטיגו" ו"פסיכו"), אולם עדיין נעתי באי-נוחות על הכיסא בעודי מנסה לצלוח את הסרט, כמי שנוטה להעריך קולנוע וקולנוענים צרפתים.

כנראה שאי-הנוחות נבעה מהתניות היצ'קוקיות שמעריצי הבמאי נוטים לקבל ברבים מסרטיו, ולא לגמרי הופיעו בסרט הזה. או כפי שהיצ'קוק הסביר לטריפו: "כבר ב-1949 סיווגו אותי כמומחה למתח ולמותחנים; אבל "תחת חוג הגדי" לא היה לא זה ולא זה; למשל, ב"הוליווד ריפורטר" כתבו: "נאלצנו לחכות מאה וחמש דקות לפני הצמרמורת הראשונה בסרט הזה".

היצ'קוק מספר ב"היצ'קוק/טריפו" על מספר טעויות שלדעתו הביאו לכישלון, בעיקר הקופתי, של הסרט, בהם תסריט בעייתי וכן הרצון לעבוד, שוב, בכל מחיר, עם אינגריד ברגמן: "כנראה שלעולם לא הייתי מצלם אותו [את הסרט, שהתבסס על ספר] אלמלא הוא היה נראה לי מתאים לאינגריד ברגמן. באותה תקופה, אינגריד הייתה הכוכבת הכי גדולה באמריקה וכבר צילמתי שני סרטים איתה: "בכבלי השכחה" ו"הנודעת". בין כל המפיקים האמריקאים [היצ'קוק לא רק ביים את הסרט, אלא גם הפיק אותו. זה סרטו השני כמפיק עצמאי, אחרי "חבל"] הייתה תחרות גדולה מי ישיג את אינגריד ברגמן, ואני חייב להודות שעשיתי את הטעות, וחשבתי שאינגריד ברגמן היא הדבר החשוב ביותר בשבילי. זה ניצחון על התעשייה. כל ההתנהגות שלי בפרשה הזו הייתה התנהגות פושעת וכמעט ילדותית. גם אם נוכחותה של אינגריד ברגמן הייתה אמורה להפוך את הסרט למשתלם מאוד, הוא הפך להיות כל כך יקר, שהמבצע היה לא הגיוני… לו הייתי מהרהר ביתר תשומת לב, לעולם לא הייתי בוחר סרט תלבושות [הסרט רווי בתלבושות מרהיבות, בעיקר של הגברים, אגב – שגרמו לי לרצות מאוד את הג'קט הירוק של 'צ'ארלס']; שים לב שלא צילמתי סרט כזה מאז. חוץ מזה לא היה בו מספיק הומור. לו הייתי מצלם היום סרט שמתרחש באוסטרליה [הסרט עצמו צולם בלונדון ובלוס אנג'לס], הייתי מראה שוטר מקפץ לתוך כיסו של קנגורו ואומר לו: "סע אחרי המכונית הזו"".

"עד אחרית ימיו חזר היצ'קוק וטען שעשה את הסרט הזה לשמח את לבה של אינגריד ברגמן", נכתב בביוגרפיה על הבמאי: "היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות" מאת דונלד ספוטו (הוצאת דביר, 1991), "אבל המלודרמה הקודרת והמדכאת על נאמנות קיצונית בחיי הנישואין – עד כדי שמירה על סודו הרצחני של בן הזוג ונשיאה באשמה – התאימה לאמיתו של דבר להיצ'קוק וכלל לא לאינגריד ברגמן, אף על פי שהייתה זו דרמה היסטורית. "מה שלא אהבתי בסרט הזה", אמר לאחר שנים, "הוא שלא הרגשתי נוח בדרמות ההיסטוריות האלה. לא יכולתי להבין את הדמויות, איך הן קונות כיכר לחם או הולכות לבית שימוש". אבל מלבד זה היה בסרט אשם האופף הכל; חרטה, צורך נפשי להתוודות לפני שיוטל העונש הנורא; דמויות המנוגדות זו לזו, הורגות ומצילות (מייקל ווילדינג לעומת מרגרט לייטון, המגלמים דמויות המקריבות למען האהבה ובוגדות למען האהבה) – כל אלה מוטיבים היצ'קוקיים מרכזיים שנשתלו בתוך מלודרמה היסטורית".

זמן מה לפני השלמת הסרט, ההתעניינות הכוללת ב-ברגמן הייתה אחרת לחלוטין: "אינגריד ברגמן פגשה את רוברטו רוסליני, שאת יצירתו העריצה כל כך", נכתב בביוגרפיה על היצ'קוק, "פגישתה עם הבמאי האיטלקי הייתה פגישה היסטורית, שכן הייתה תחילתם של יחסים מקצועיים ואישיים שזעזעו מיליונים והביאו לידי נידויים האכזרי של בני הזוג, כשנטשו את בני זוגם הקודמים כדי לעבוד יחד כאמנים ולגור יחד כאוהבים. עזיבתה של ברגמן פגעה קשות בהיצ'קוק. הוא כעס על שהלכה עם רוסליני, ולא רק משום שהעריך אותה, אלא גם מפני שעזבה אותו כדי לעבוד עם במאי אחר. גם בזה ראה פגיעה אישית עמוקה. לעזוב את היצ'קוק כדי לעבוד עם במאי אחר, או לסרב להצעת עבודה שלו – הרי זה מעשה שאין לו כפרה כמעט".

"תחת חוג הגדי" היה, אם כן, הסרט השלישי והאחרון של היצ'קוק וברגמן, וסימן גם את סוף שיתוף הפעולה של היצ'קוק עם קוטן, לאחר שני סרטים יחד, בעקבות פליטת פה של השחקן. קוטן מספר בספרו האוטוביוגרפי "Vanity Will Get You Somewhere", ש"השטן נגע בלשוני", כדבריו: במקום לומר את שם הסרט: "Under Capricorn", הוא אמר במהלך הצילומים "under cornycrap" – "מעולם לא עבדתי יותר בסרט של היצ'קוק [לאחר מכן]", הסביר.

כמה מילים על מייקל ווילדינג (1912-1979), ששיחק גם בסרטו הבא של היצ'קוק, "פחד במה" (1950 ,Stage Fright) וכן בפרק מ-1963 בסדרת הטלוויזיה "The Alfred Hitchcock Hour". ל-ווילדינג הייתה קריירת משחק מפוארת, אבל אני ניסיתי להיזכר, לאורך הצפייה בסרט (שבו הוא נוטה להרים את גבתו השמאלית באופן קבוע, בצורה שיכולה לפגוע בצפייה עבור אנשים עם OCD. ואגב, הוא ממש דומה לשחקן אלן קאמינג), האם היה בעלה הראשון או השלישי של ליז טיילור. כי ככה זה כשהפיקנטריה מפורסמת יותר מכל תפקיד (ע"ע: בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי). אז מסתבר שהוא היה השני, אבל זה לא הכל: בזמן צילומי "תחת חוג הגדי" הוא היה נשוי בפעם הראשונה. ליז טיילור הייתה רעייתו השנייה בין השנים 1952-1957 (ונולדו להם שני ילדים). אבל השיא מגיע בנישואים הרביעיים והאחרונים שלו, שהחלו ב-1964 והיו ללא אחרת מהשחקנית מרגרט לייטון – ששיחקה ב"תחת חוג הגדי" את עוזרת הבית 'מילי'. הכל נשאר במשפחה.

***

הערב אני אמורה לצפות בסרט הראשון של היצ'קוק "גן התענוגות", במסגרת פרויקט "התשעה של היצ'קוק" שמגיע לסינמטקים בארץ. פרטים בהמשך.

 

פרט הטריוויה הקולנועי הלעוס ביותר הוא שהיצ'קוק מעולם לא זכה בפסלון המוזהב של האקדמיה האמריקאית לקולנוע – האוסקר. לא בקטגוריית הבימוי, לא בהפקה, בקושי רב בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. כל כך בקושי, שרק סרט אחד שלו, "רבקה" (1940 ,Rebecca) זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, אולם כמקובל בקטגוריה זו הפסלון הוענק אחר כבוד למפיק – דיוויד. או. סלזניק (1902-1965), שזכה בו גם בשנה שלפני על "חלף עם הרוח".

טקס האוסקר ה-13 נערך ב-27 בפברואר 1941, במלון בילטמור בלוס אנג'לס, בהנחיית בוב הופ. זה היה הטקס הראשון שבו השתמשו במעטפות חתומות, על מנת לשמור את שמות הזוכים כהפתעה. "רבקה", הסרט הראשון שהיצ'קוק ביים בארה"ב (והסרט ה-24 מתוך 53 שלו) היה מועמד ליותר פרסי אוסקר מכל סרט אחר של הבמאי – 11 – אך זכה בסופו של דבר רק בשניים: פרס הסרט הטוב ביותר ופרס על צילום בשחור-לבן.

מולו, בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, התמודדו סרטים כמו "סיפור פילדלפיה" (The Philadelphia Story), "הדיקטטור הגדול" (The Great Dictator), ו"ענבי זעם" (The Grapes of Wrath) וגם סרט נוסף של היצ'קוק, "כתב זר" (1940 ,Foreign Correspondent), שהיה מועמד באותו טקס לשישה פרסים בסך הכל, אך לא זכה באף אחד מהם.

לורנס אוליבייה (1907-1989), ששיחק את "מקסים דה ווינטר" ב"רבקה", היה מועמד בקטגוריית השחקן הטוב ביותר, אולם הפסיד לג'יימס סטיוארט ב"סיפור פילדלפיה". ג'ואן פונטיין (נ' 1917), ששיחקה את "גברת דה ווינטר", הייתה מועמדת בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר, אולם הפסידה לג'ינג'ר רוג'רס ב"Kitty Foyle". שנה לאחר מכן, בטקס ה-14, זכתה פונטיין באוסקר על תפקידה ב"חשד" (1941 ,Suspicion) של היצ'קוק.

גם היצ'קוק היה מועמד בטקס ה-13, לראשונה, לפרס הבמאי הטוב ביותר. כמי שאך זה הגיע לארה"ב, מאנגליה, שם זכתה עבודתו לזלזול מצד אנשי התרבות המעונבים שלא חיבבו את אמנות הקולנוע באופן כללי (למעט, אולי, סרטים גרמנים) – ייתכן וחשב לעצמו שמדובר בתחילתה של ידידות מופלאה בינו ובין האקדמיה לקולנוע. היא כמובן לא הייתה מופלאה.

היצ'קוק הפסיד באותה שנה את הפרס לג'ון פורד שביים את "ענבי זעם". לימים הוא יהיה מועמד עוד ארבע פעמים בקטגוריית הבימוי, על: "סירת הצלה" (1944 Lifeboat,), "בכבלי השכחה" (Spellbound, 1945), "חלון אחורי" (Rear Window, 1954) ו"פסיכו" (Psycho, 1960) – ויפסיד פעם אחר פעם.

מלבד "רבקה" ו"כתב זר", גם הסרטים: "חשד" (Suspicion, 1941) ו"בכבלי השכחה" היו מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. הם הפסידו. דווקא סרטים אחרים שלו כמו "ורטיגו" (Vertigo, 1958), "חלון אחורי", "פסיכו" ו"מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959), שזכו לשימור על ידי המכון הלאומי לקולנוע בספריית הקונגרס האמריקאית, או שהוגדרו על ידי המכון האמריקאי לקולנוע בין 100 הסרטים הטובים של המאה ("ורטיגו" אף זכה לטייטל: הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים) – לא היו מועמדים לאוסקר כסרט הטוב ביותר.

סרטים של היצ'קוק זכו ל-52 מועמדויות בסך הכל בשלל הקטגוריות של האקדמיה לקולנוע: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, שחקנים ראשיים ומשניים, תסריט, צילום, אפקטים מיוחדים וכן הלאה. הם זכו בשישה פרסים: "רבקה" על הסרט הטוב ביותר ועל צילום בשחור לבן; "חשד" – פרס השחקנית הטובה ביותר לג'ואן פונטיין; "בכבלי השכחה", פרס עבור קטע מוזיקלי; "לתפוס גנב", פרס עבור צילום בצבע; ו"האיש שידע יותר מידי", פרס עבור השיר הטוב ביותר ל"קה סרה סרה".

"היית מרוצה מ"רבקה"?", שאל הבמאי ומבקר הקולנוע הצרפתי פרנסואה טריפו, את היצ'קוק, בספר הראיונות של השניים. "זה לא סרט היצ'קוקי", ענה לו היצ'קוק, "זו מעין אגדה והעלילה עצמה שייכת לסוף המאה ה-19. זה היה סיפור די מיושן שיצא מהאופנה. "רבקה" הוא סיפור שחסר לו הומור".

לשאלה האם חשש לצלם לראשונה סרט אמריקאי, ענה היצ'קוק: "זה סרט בריטי לחלוטין. הסיפור אנגלי (מבוסס על ספר של דפנה דה מורייה), כך גם השחקנים והבמאי. [אולם] בהכרח הייתה השפעה אמריקאית גדולה על הסרט, תחילה מצדו של סלזניק, אחר כך מצדו של המחזאי רוברט שרווד שכתב את התסריט מנקודת מבט צרה פחות מזו שהיינו מקבלים באנגליה".

"זה האוסקר היחידי שקיבלת?" שאל טריפו. "מעולם לא זכיתי באוסקר", ענה לו היצ'קוק.

ב-1967 קיבל היצ'קוק את פרס מפעל חיים ע"ש ארווין תלברג, הידוע גם כ"אוסקר של כבוד". העניק לו את הפסלון הבמאי רוברט וייז ("סיפור הפרברים") והיצ'קוק בתגובה, כנראה לעלבון שחש מהאקדמיה האמריקאית לקולנוע, נאם את הנאום הקצר ביותר בתולדות הטקס: "תודה".

***

אגב, גם צ'ארלי צ'פלין, אורסון וולס, פריץ לאנג, הווארד הוקס, רוברט אלטמן, סם פקינפה, ג'ון קאסווטס, סטנלי קובריק, סידני לומט, בריאן דה פלמה, ארתור פן, פדריקו פליני, אקירה קורסוואה, אינגמר ברגמן, ג'ורג' לוקאס, דיוויד לינץ', ספייק לי, טים ברטון ואחד – טרנטינו, לא זכו (או טרם זכו) בפסלון המוזהב על בימוי (חלקם זכו באוסקר של כבוד או באוסקר בקטגוריות אחרות כמו משחק או תסריט).

***
ב-24 בפברואר 2013 ייערך טקס האוסקר ה-85.