"אני מתוודה בפני האל הגדול ובפנייך, אבי, כי חטאתי", כך כתוב בתפילת הווידוי הקתולית עליה התחנך היצ'קוק אי שם בתחילת המאה ה-20 ובהשראתה יצר, שנים לאחר מכן, את מה שמוגדר כ"סרטו הקתולי ביותר" – "אני מתוודה" (I Confess, 1953). סרט אפלולי, חסר הומור, אבל כולל את כל אותם מוטיבים היצ'קוקיים מוכרים ואהובים (לפחות על ידי), החל מחילופי האשמה ברצח והמרדף אחרי האדם הלא נכון, ועד הבגידה של אדם קרוב, האהבה החד-צדדית, הדואליות, נשים וגברים, הפחד מהמשטרה ואפילו גרמי מדרגות. והכל על רקע הרחובות העתיקים של קוויבק.
קונספט תא הווידוי (שמוכר לרובנו רק מהקולנוע) נראה, על פניו, כרעיון דתי מסקרן. הכומר כפסיכולוג זמין, מהיר וזול (למעשה בחינם), שאפילו לא צריך להסתכל לו בעיניים כשמדברים איתו. בסרט, שמבוסס על מחזה, הרעיון הוקצן לווידוי של אדם על רצח שביצע, כאשר גם לכומר שבפניו התוודה היה מניע (שאותו המתוודה לא ידע) לרצוח את הנרצח. היצ'קוק מתייחס בסרט אל רעיון הווידוי הקתולי, כעונש, בין אם עבור הכומר הכלוא במידע שאסור לו לחשוף ועלול לעלות לו בחייו; בין אם עבור המתוודה – מהגר גרמני שמוסריותו מתדרדרת מרגע לרגע; עבור רעייתו של המהגר שכלואה בין הרצון להגן על בעלה ובין תחושת האשמה; ואולי העונש הוא עבור היצ'קוק הילד הקתולי?
"אני מתוודה" יצא לאקרנים כמעט בדיוק לפני 60 שנה, ואתמול צפיתי בו שוב, שנים לאחר הצפייה הראשונה. סוג של צפייה ראשונה, כי שכחתי את רובו. בחודשים האחרונים חזרתי להרבה סרטים של היצ'קוק שצפיתי בהם פעם, לא מה-A List כמו "פסיכו", "מזימות בינלאומיות", "חלון אחורי" או "ורטיגו", שאני צופה בהם פה ושם, בין אם באופן פרטי או כי הם משודרים הרבה בטלוויזיה – אלא הפנינים הנסתרות. הסרטים שלא זכו להצלחה גדולה בקופות או אצל המבקרים ולא נכנסו לשום פנתאון או ארכיון לאומי או רשימה מסכמת של מכון קולנוע. אבל… ואני מנסה להימנע מקלישאת היין שמשתבח – הם איכותיים ומהנים כמו אחיהם המוכרים יותר.
אחד הדברים המעניינים בסרט, הגם אם שולי למוטיבים הדתיים הרבים שבו, הוא נושא האהבה. זאת, למרות שמדובר ב"אהבה היצ'קוקית", קרי, אהבה לא ממומשת, חד צדדית, כזאת שמשהו עומד בדרכה וכו'. "רות", שאותה משחקת אן בקסטר (Anne Baxter, 1923-1985), מאוהבת (טוב, זה די מתבקש) בכומר "מייקל לוגן" שמשחק מונטגומרי קליפט (Montgomery Clift, 1920-1966), אהובה לשעבר שיצא למלחמה וכשחזר, העדיף את הדת על פניה. לטעמי, זה אחד הסרטים היותר רומנטיים של הבמאי, ושוב – בגבולות היכולת שלו, שכן את תהילתו הוא לא קיבל, כידוע, מבימוי קומדיות רומנטיות.
מדובר גם בשילוב פעולה מעניין של היצ'קוק עם קליפט, שחקן "השיטה". מן הידועות היא שהיצ'קוק היה במאי שכל הערכה שלו כלפי שחקנים ומתודות משחק הייתה מקרית בהחלט. זכורה האמרה שיוחסה לו כי "שחקנים הם בהמות". הוא הכחיש וטען שלא אמר ששחקנים הם בהמות, אלא רק שצריך להתייחס אליהם כבהמות. או תשובה שלו לשחקנית, נדמה לי אינגריד ברגמן, ששאלה אותו מה מניע את הדמות שלה והוא ענה לה: "המשכורת". כך או כך, שחקן "השיטה" בסרט של היצ'קוק זו כבר סיבה מסקרנת לצפות בסרט הזה. אגב, גם קארל מלדן (Karl Malden, 1912-2009) המצוין, שמשחק בסרט את בלש המשטרה, הוא שחקן "השיטה", אולם דמותו משנית.
אבל למרות השוני בין הגישות של הבמאי ושל השחקן הראשי שלו, בשיתוף הפעולה היחידי ביניהם – נראה ש-קליפט, עם המבט המיוסר, המאופק, האלגנטי וגם המזוגג (בין אם בגלל שכרות או בגלל "השיטה"), התאים להיצ'קוק, חובב מבטים/התבוננות (פנימית/חיצונית) בסרטיו. מדובר בשחקן שייזכר כאחת הדמויות הטרגיות של הוליווד, שבמשחקו את הכומר הנאשם, מעביר תחושה של אדם שהמצוקה לא זרה לו. קליפט, שאמנם לא זכה בשעתו לביקורות מחמיאות על תפקידו בסרט זה, מציג תצוגת משחק ראויה שמעבירה תחושת כבדות גם אל הצופה, והוא בהחלט סיבה מרכזית לצפייה בסרט הזה.
***
אגב, הערת שוליים: אתמול חל יום הולדתה ה-89 של דוריס דיי, ששיחקה אצל היצ'קוק ב"האיש שידע יותר מידי" (1956) בו היא שרה את השיר זוכה האוסקר "קה סרה סרה". גם מרלון ברנדו (1924-2004), מסתבר, נולד אתמול לפני 89 שנה, ואמנם לא שיחק אצל היצ'קוק (למרות שזה יכול היה להיות מעניין), אבל היה בין דורו וסגנונו של קליפט ושניהם אף נולדו באותה עיר: אומהה-נברסקה.
***
ועוד משהו קטן במחלקת הפיקנטריה: רק אתמול גיליתי ש-אן בקסטר הייתה נכדתו של האדריכל פרנק לויד רייט (1867-1959). בית בהשראת עיצוב של רייט, ניתן למצוא בסוף "מזימות בינלאומיות".
היצ'קוקולוגית 