ארכיון הרשומות עם התג "אליבי"

סרטי ספורט קיימים מהתחלה, עוד מתקופת הראינוע (למשל, The Champion של צ'רלי צ'פלין מ-1915 שעוסק באגרוף). הם כוללים סרטים עלילתיים (המבוססים על סיפור אמיתי או מקוריים) ותיעודיים, דרמות רציניות וקומדיות קלילות. הסרטים הללו מתארים פעילויות ספורט שונות, כאשר מוטיב מרכזי בהם הוא ניצחונו של הפרט או הקבוצה וההתגברות על הקשיים, לעתים נגד כל הסיכויים.

יש סרטים על פוטבול ועל כדורגל, על בייסבול, כדורסל ואתלטיקה, על מרוצי מכוניות, הוקי קרח, גולף, מרוצי אופניים, אגרוף, אמנויות לחימה, היאבקות, רוגבי, טניס, סקי וגלישה. יש גם על ענפים שבעיני בטעות נקראים ספורט, שכן הם כוללים התאכזרות לבעלי חיים, כמו רודיאו או מרוצי סוסים. בין הסרטים המוכרים: "רוקי" (1976), "השור הזועם" (1980), "גאוות היאנקים" (1942, סיפורו של שחקן הבייסבול לו גריג), "ג'רי מגווייר" (1996) ו"אדי פלסון" (1961).

וכל ההקדמה, כי הלילה, שעון ישראל, ייפתחו המשחקים האולימפיים, האולימפיאדה, בריו דה ז'נרו-ברזיל. לרגל האירוע החלטתי לבדוק את הקשר בין ספורט לענייננו כאן בבלוג, סרטי היצ'קוק. למרות שאני מאמינה כי ניתן לקשר בין היצ'קוק לכל דבר, הפעם מדובר היה באתגר רציני.

כשחושבים על הסרטים של היצ'קוק עולים הרבה מאוד נושאים/מוטיבים, ספורט הוא לא אחד מהם. ניתן לקשר את סרטיו לאלכוהול ולאוכל, לאמנות פלסטית ולאדריכלות, לפסיכולוגיה ולסקסולוגיה, לאנגליה ולארה"ב, לאמהות ולאבות, אבל ספורט…? מסתבר שפה ושם התחום השתרבב לסרטיו.

ענף הספורט המוכר ביותר בסרטי היצ'קוק הוא טניס. לצד כדורגל, רוגבי, בדמינטון וקריקט, טניס הוא אחד מענפי הספורט הפופולריים בבריטניה, מדינת הולדתו של היצ'קוק, וכנראה שם מקור החיבה שלו או לפחות ההיכרות שלו, עם ענף זה.

ב"זרים ברכבת" (1951) הדמות המרכזית, 'גיא היינס' (פרלי גריינג'ר) היא שחקן טניס. אחת הסצנות המפורסמות בסרטי הבמאי היא מסרט זה, במהלכה 'גיא' משחק טניס בעוד 'ברונו' (רוברט ווקר) האובססיבי בוהה בו ללא תזוזה, בזמן ששאר הצופים מניעים את ראשיהם מימין לשמאל בהתאם לתנועת הכדור. סצנה פשוטה, אך גאונית, שיוצרת מתח. היצ'קוק היטיב ליצור מתח באמצעות הצגת אירועים פשוטים ויום-יומיים.

טניס מוזכר גם ב"אליבי" (1954). 'טוני' (ריי מילנד, שמשחק את הבעל של גרייס קלי) הוא שחקן טניס לשעבר. באחד הדיאלוגים בסרט מוזכרת אליפות ווימבלדון הבריטית, טורניר טניס מהיוקרתיים בעולם. ב"רבקה" (1940), דמותה של ג'ואן פונטיין מבקשת שיעורי טניס מ'מקס דה ווינטר' (לורנס אוליבייה). הספורט הלבן מוזכר גם בדיאלוגים ב"חבל" (1948) וב"סירת הצלה" (1944).

"הזירה" (1927), אחד מסרטיו הראשונים של הבמאי (המבוסס על התסריט המקורי היחיד שהיצ'קוק כתב, הגם אם התערב בתסריטים של רבים מסרטיו), מוגדר בוויקיפדיה כ"סרט ספורט בריטי אילם". על פי אותו מקור מידע, היצ'קוק נהג ללכת לקרבות אגרוף בלונדון והושפע מכך. הסרט עוסק בשני מתאגרפים שמתאהבים באותה אישה.

ב-"Downhill" מ-1927, 'רודי' (איבור נובלו) הוא קפטן של קבוצת רוגבי בפנימייה לבנים. מלצרית טוענת כי היא בהריון ממנו (למרות שהאב האמיתי הוא חברו 'טים'). הוא מסולק מבית הספר וחייו מדרדרים, עד שבסופו של דבר האמת יוצאת לאור.

ביצוע ספורט למטרת הנאה ולא כחלק מתחרות, ניתן לראות ב"חשד" (1941) וב"מארני" (1964) – שם אנשים נראים רוכבים על סוסים. ב"הנאשם" ("האיש הלא נכון", 1956), 'מני בלסטררו' (הנרי פונדה) קורא בעיתון את מדור מרוצי הסוסים. יצוין, שוב, שאישית אני נגד פעילויות ספורט (או כל דבר אחר) שכוללות שימוש ו/או התאכזרות לבעלי חיים ומרוצי סוסים הם כאלה.

עוד ספורט למטרות הנאה: שחייה – ב"לתפוס גנב" (1955) דמותם של קרי גרנט וגרייס קלי שוחות בים. ב"חבלן" (1942) אחת מדמויות המשנה שוחה בבריכה ביתית. רכיבה על אופניים – ב"טופז" (1969) וב"כתב זר" (1940) נראים ברקע אנשים רוכבים על אופניים בעיר, הגם אם בסצנות נראה שהמטרה היא תחבורתית ופחות ספורטיבית. סקי במדרונות המושלגים של שווייץ, נראה בגרסה הראשונה של "האיש שידע יותר מדי" (1934).

אגב, לקראת האולימפיאדה הקודמת שנערכה בלונדון ב-2012, אחד מאירועי התרבות שארגנו הבריטים היה שחזור והצגת סרטים אילמים של היצ'קוק. הפרויקט נקרא "התשעה של היצ'קוק" (Hitchcock 9) והסרטים המשוחזרים הללו הוצגו מאז גם בסינמטקים ברחבי האולם, בהם בסינמטק תל אביב.

לסיכום: בהתחשב בעובדה שריצה היא ספורט אולימפי, הרבה דמויות אצל היצ'קוק בהחלט נמלטות על נפשן.

5920

 

מודעות פרסומת

"אליבי""צל של ספק""זרים ברכבת""חבל""חשד""מספר 17""רבקה"

בסוף נובמבר יצאתי בהצהרה לפיה אני פותחת במרתון צפייה בסרטי היצ'קוק: 30 ימים-30 סרטים – קרי, סרט אחד בכל יום. הרעיון צץ לי בערך דקה לפני, נשמע כמו אתגר מעניין, אז הצהרתי. למרות הבלוג ודף המעריצים בפייסבוק על היצ'קוק שמצריך התעסקות כמעט יומיומית בבמאי, אני לא צופה בסרטים שלו בכל שבוע, גם לא בכל חודש (1. אין זמן. 2. יש עוד סרטים בעולם) וחשבתי שזאת הזדמנות לרענן את הראש עם הפרטים הקטנים האלה ששוכחים או לא קולטים בצפייה אחת או שתיים או שלוש בסרט שלו.

ובסרטים של היצ'קוק כל צפייה מגלה פרטים חדשים (יש את הרובד הבידורי והרובד הטכני והרובד הדתי והרובד היצרי והרובד המורבידי וכן הלאה).

יש סרטים של היצ'קוק שצפיתי בהם רק פעם אחת לפני הרבה שנים ולא סיקרנו אותי לצפייה נוספת (לא כל הסרטים הם "פסיכו" או "חלון אחורי"); יש סרטים שקניתי עותק שלהם ולא הספקתי להגיע אליהם ("מספר 17". מודה: שכחתי שהסרט הזה קיים); ומנגד, יש את הסרטים שתמיד כיף לחזור אליהם והמרתון היה תירוץ טוב לצפייה נוספת ("צל של ספק" ו"זרים ברכבת". אף פעם לא נמאס).

אז הצהרתי ועד כה עברו 25 ימים, אבל צפיתי בזמן הזה "רק" ב-13 סרטים של היצ'קוק. ב-11 הימים הראשונים צפיתי ב-11 סרטים, סרט אחד בכל יום, ועמדתי יפה במשימה, הגם אם רוב פעילויות יומי הושבתו בימים הללו. אחר כך נתיב המרתון קיבל כמה תפניות בלתי צפויות, בהן תחושת תשישות ועבודה חלקית שהתחלתי, ולכן הורדתי את המינון. בינתיים הוספתי עוד שני סרטים לרשימה, ובשבועות הקרובים אני מקווה לצפות בכמה שיותר סרטים ולהמשיך בדיאלוג המעניין עליהם בדף הפייסבוק וכאן בבלוג.

את האנקדוטות, צילומי המסך עם משפטים דו-משמעיים (כמה מהם העליתי כאן) והשיח על כל סרט ניתן למצוא בדף הפייסבוק של "היצ'קוקולוגית". בינתיים החלטתי לעשות סיכום ביניים של 13 הסרטים שצפיתי בהם עד כה (בניגוד להיצ'קוק, אצלי המספר 13 מקרי בהחלט. פשוט רציתי להספיק לסכם לפני שיסתיים החודש מאז ההצהרה על המרתון). כמובן שכל ההתייחסות היא לסרטי המרתון, כאשר בסרטים רבים וטובים נוספים של הבמאי צפיתי בעבר ואצפה, אני מקווה, בעתיד.

הסרטים שצפיתי בהם עד כה, לפי סדר הצפייה:
1. "הדייר" (The Lodger, 1927).
2. "צל של ספק" (Shadow of a Doubt, 1943).
3. "חבל" (Rope, 1948).
4. "זרים ברכבת" (Strangers on a Train, 1951).
5. "מספר 17" (Number Seventeen, 1932).
6. "פרנזי" (Frenzy, 1972).
7. "מה קרה להארי?" (The Trouble with Harry, 1955).
8. "חשד" (Suspicion, 1941).
9. "רבקה" (Rebecca, 1940).
10. "אליבי" (Dial M for Murder, 1954).
11. "כתב זר" (Foreign Correspondent, 1940).
12. "מזימות" (Family Plot, 1976).
13. "חבלה" (Sabotage, 1936).

והנה כמה מסקנות מהצפייה בסרטים הללו:

כפי ששמתם לב, בחירת הסרטים לא כרונולוגית לפי שנת היציאה, אלא אקראית לפי הסרט שבא לי לצפות בו באותו היום. הסרט המוקדם ביותר של היצ'קוק שבו צפיתי במרתון הוא סרטו השלישי, "הדייר" מ-1927, והמאוחר ביותר הוא סרטו האחרון, "מזימות" מ-1976.

היצ'קוק ביים סרטים במשך חמישה עשורים, משנות ה-20 ועד שנות ה-70 של המאה ה-20. במרתון עד כה צפיתי בסרטים מכל אחד מהעשורים הללו, למעט העשור הרביעי – שנות ה-60. "פסיכו" למשל, שיצא ב-1960, הוא הסרט של היצ'קוק שראיתי הכי הרבה פעמים ולכן השארתי אותו מחוץ למרתון בשלב זה. בסרטיו המאוחרים והלא מאוד אטרקטיביים מסוף שנות ה-60, בכוונתי לצפות בהמשך המרתון.

צפיתי בסרטים מהתקופה האנגלית של היצ'קוק, שנמשכה בין השנים 1925-1939 (מצאת סרטו הראשון, "גן התענוגות" ועד "ג'מייקה אין"), ובסרטים מהתקופה האמריקאית שלו, שנמשכה בין השנים 1940-1976 (מהסרט הראשון שביים בארה"ב, "רבקה", ועד סרטו האחרון "מזימות"). התקופה האנגלית שלו זוכה בד"כ להתייחסות מינורית (נמשכה פחות זמן, היו בה פחות להיטים), אבל קיבלתי המלצה חכמה מאחד מחברי הדף בפייסבוק כן לתת דגש על סרטים מהתקופה הזאת, ואעשה כל מאמץ. היצ'קוק זה בית ספר שלא נגמר.

היצ'קוק ביים 53 סרטים, רק ארבעה מהם היו מועמדים לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, מתוכם צפיתי בשלושה: "רבקה", "כתב זר" ו"חשד". עדיין לא צפיתי (במרתון הזה, אבל כמובן שצפיתי בעבר) ב"בכבלי השכחה".

באחד הימים ביקשתי מחברי "היצ'קוקולוגית" בפייסבוק שיציעו סרט אחד שבו אצפה למחרת. התוצאות היו צמודות בין "רבקה", "אני מתוודה", "הגברת נעלמת" ו"ורטיגו" – ו"רבקה" נבחר. לשלושת האחרים עדיין לא הגעתי במרתון.

ארבעת הסרטים הראשונים שבהם צפיתי הם מהאהובים עליי ביותר, הבחירה בהם הייתה קלה והצפייה מהנה. יש עוד כמה סרטים שאני אוהבת מאוד כמו "פסיכו" ו"חלון אחורי", אבל כפי שציינתי קודם, צפיתי בהם כל כך הרבה פעמים שכרגע הם בתחתית רשימת המרתון, אם בכלל. אני מעדיפה להקדיש את הזמן לסרטים הזניחים והנידחים, ופה ושם לצפות גם באיזו הברקה (את "ורטיגו" אני חייבת להכניס למרתון בשלב מסוים, ולו בגלל שהצפייה בו מאתגרת ולא קלה בכלל, לטעמי).

אומרים שאין כמו רושם ראשוני, אבל המרתון הזה גילה לי שיש סרטים שדווקא הצפייה הנוספת בהם עושה עמם חסד. למשל, "מזימות" ו"מה קרה להארי?" – שני סרטים שצפיתי בהם לפני הרבה שנים ונצרבו לי בתודעה כסרטים גרועים. אבל צפייה מחודשת גילתה לי שהם אמנם לא "מזימות בינלאומיות", לא בעשירייה הראשונה של היצ'קוק וכנראה גם לא בשנייה (כל אחד עם הרשימות שלו), אבל הם מעניינים וחביבים מאוד לצפייה.

ב"הדייר" צפיתי פעם או פעמיים בלבד בעבר (אחת מהן בסינמטק, ז"א על מסך גדול), והצפייה בו שוב במרתון הפכה אותו לאחד הסרטים האהובים עליי של היצ'קוק. זה סרט שבקרוב יציין 90 שנים לצאתו, בסך הכל הסרט השלישי שהיצ'קוק ביים, אבל הוא כל כך היצ'קוקי, מרתק, מהנה ומותח – שאתם חייבים לצפות בו (יש ביוטיוב גרסה משוחזרת שלו). כבר בא לי לצפות בו שוב.

הסרטים שהכי אהבתי במרתון, מלבד "הדייר", הם: "צל של ספק", "חבל", "זרים ברכבת" ו"פרנזי". הכי פחות אהבתי את "מספר 17", למרות שאולי גם האיכות הנמוכה של הסרט בעותק ה-DVD שיש לי, תרמה לכך. אבל גם העלילה לא הפילה אותי מהכיסא. ומה הסרט הבא? אני חושבת, אולי, לצפות בשתי הגרסאות של "האיש שידע יותר מדי".

חזרתי לאחרונה ל"היצ'קוק/טריפו" (Hitchcock/Truffaut. הגרסה העברית יצאה ב-2004 בהוצאות בבל והאוזן השלישית) – ספר הראיונות שערך מבקר הקולנוע והבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו (François Truffaut, 1932-1984) עם הבמאי הנערץ עליו, אלפרד היצ'קוק, בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת.

מפתיע וגם צפוי היה לגלות, שהיצ'קוק כמעט תמיד סיים לביים סרט בתחושת אכזבה. מצא פגמים, הצטער שלא עשה דברים אחרת, צירף שחקנים שנכפו עליו או שהיו בעדיפות שנייה ושלישית. מפתיע, כי מהבמאי שאחראי לכמה מהסרטים החשובים והמשפיעים בקולנוע, ניתן היה לצפות שמידי פעם ירגיש תחושת סיפוק מעבודתו. וצפוי, כי כבר כתבתי כאן בעבר שפרפקציוניזם ותחושת סיפוק – לא הולכים ביחד.

כך או כך, בהמשך לקריאת הספר החלטתי לסכם רשימת עובדות מהירות על סרטי היצ'קוק, שתהיה יעילה לסמול טוק עתידי – למרות שמניסיון: הסיכוי שתיקלעו לסמול טוק על היצ'קוק אפסי למדי.

הסרט הראשון שהיצ'קוק ביים, אך לא הושלם:  Number 13  משנת 1922. להיצ'קוק, שהתחיל את דרכו הקולנועית (הראינועית) ככותב וכצייר כותרות לסרטים אילמים והתקדם לתפקיד עוזר במאי, ניתנה הזדמנות לביים לראשונה. מדובר בסרט בריטי מתקופת הראינוע, שצילומו הסתיים לאחר שני גלגלי סרט בלבד ותיעודו אבד. היצ'קוק סיפר לטריפו על מי שכתבה את הסיפור לסרט: "מישהי מהאולפן עבדה בעבר עם צ'ארלי צ'פלין ובזמנו חשבנו שכל מי שעבד עם צ'פלין הוא גאון".

הסרט הראשון שהיצ'קוק ביים: 'גן התענוגות' (The Pleasure Garden, 1925), הפקה בריטית-גרמנית שביים היצ'קוק בן ה-26 לצד ארוסתו אלמה רוול, ששימשה כעוזרת במאי וכנערת תסריט. צילומי החוץ נערכו באיטליה וצילומי הפנים בסטודיו בגרמניה. הסרט הוצג לקהל הרחב רק ב-1927. אחת ממבקרות הקולנוע (ראינוע) הבריטיות המשפיעות של אותה תקופה, כתבה אז כי היצ'קוק "הדהים את כולם ברעננותו ובעוצמתו".

הסרט ההיצ'קוקי הראשון: 'הדייר' (The Lodger: A Story of the London Fog, 1927). בעלת בית דירות מושכרות תוהה האם הדייר החדש שהשתכן אצלה הוא רוצח בלונדיניות ידוע בשם 'הנוקם', בסגנון ג'ק המרטש. "זו הייתה הפעם הראשונה שבה מימשתי את סגנוני", הסביר היצ'קוק לטריפו, "למען האמת, אפשר לראות את The Lodger כסרט הראשון שלי". זאת, בין היתר בגלל מוטיבים שיהפכו למרכזיים בעבודתו, למשל: אדם שמואשם בפשע שלא ביצע. לראשונה היצ'קוק גם הופיע בהופעת אורח בסרטו (cameo), אז כדי למלא חלל של ניצב שחסר, ובהמשך התמיד לעשות זאת "כאמונה תפלה וכהלצה", לדבריו.

הסרט האילם האחרון של היצ'קוק: 'תושב האי מאן' (The Manxman , 1929), הסרט התשיעי באורך מלא שהיצ'קוק ביים, סגר את תקופת הראינוע מבחינתו. תקופת הסרט האילם נמשכה עד סוף שנות ה-20 של המאה ה-20. הסרט האמריקאי 'זמר הג'אז' (The Jazz Singer, 1927) שביים אלן קרוסלנד, הוא אחד הסרטים הראשונים שכללו פסקול סינכרוני משולב עם תמונה והוא מציין את נקודת המפנה במעבר מהראינוע לקולנוע.

הסרט המדבר הראשון של היצ'קוק: 'סחיטה' (Blackmail, 1929). לסרט יש גם גרסה אילמת והוא נחשב לסרט האנגלי המדבר הראשון.

הסרט האנגלי האחרון שהיצ'קוק ביים (לפני המעבר לארה"ב): 'פונדק ג'מייקה' (Jamaica Inn, 1939). התסריט מבוסס על רומן של דפנה דה מורייה (Daphne du Maurier) שעל בסיס רומן שלה גם יצלם את סרטו הבא, האמריקאי הראשון, 'רבקה'. גם 'הציפורים' מבוסס על סיפור קצר שלה.

הסרט האמריקאי הראשון של היצ'קוק: 'רבקה' (Rebecca, 1940). היצ'קוק חתם על חוזה עם המפיק דיוויד או. סלזניק (David O. Selznick) שהפיק את 'חלף עם הרוח' (Gone with the Wind, 1939) והגיע להוליווד כדי לצלם סרט על טביעת הטיטאניק. אלא שסלזניק שינה את דעתו והיצ'קוק התבקש לביים את הסרט 'רבקה', עליו אמר היצ'קוק לטריפו: "זה לא סרט היצ'קוקי. זו מעין אגדה… סיפור די מיושן. סיפור שחסר לו הומור". זה היה סרטו האמריקאי הראשון, אך היצ'קוק הגדירו כ"בריטי לחלוטין": "הסיפור אנגלי, כך גם הבמאי והשחקנים [בהם לורנס אוליבייה]". זה הסרט היחידי של היצ'קוק שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, אולם כמקובל בקטגוריה זו הפסלון ניתן למפיק.

הסרט היחידי שהיצ'קוק צילם שתי גרסאות שלו: 'האיש שידע יותר מידי'. הגרסה הראשונה מ-1934, שבה שיחק גם פיטר לורה (Peter Lorre, 1904-1964), צולמה כשהיצ'קוק עוד עבד באנגליה והעלילה של הסרט התרחשה בשוויץ. בגרסה השנייה, מ-1956, עם ג'יימס סטיוארט ודוריס די (והשיר 'קה סרה סרה' – "Whatever Will Be", שזכה בפרס האוסקר באותה שנה), המשפחה נסעה למרוקו. על ההבדלים אמר היצ'קוק לטריפו: "הגרסה הראשונה נעשתה על ידי חובבן כשרוני, והשנייה – על ידי מקצוען".

הסרט הראשון שהיצ'קוק צילם בצבע: 'חבל' (Rope, 1948). בשנה זו היצ'קוק הפך למפיק עצמאי. בסרט המדובר, מלבד עניין הטכניקולור, הוא גם ביצע אתגר טכני: צילום של סרט שלם בעשרה שוטים בלבד (בהתאם למשך זמן הצילום של גלגל סרט, כעשר דקות כל אחד). האתגר יוצא הדופן הצריך התנהלות מיוחדת של השחקנים ושל צוות ההפקה, לרבות שמירה על אחידות משחקית של אנסמבל שחקנים במשך עשר דקות ללא טעויות, שמירה על שקט בהנעת הציוד ברקע וכן הלאה. על הניסיון הזה אמר היצ'קוק לטריפו: "אני מבין שזה היה טיפשי לחלוטין, כי התכחשתי לתיאוריות שלי על חיתוך הסרט. סרטים צריך לחתוך". על השימוש בצבע, לראשונה בסרטיו, הסביר: "הצלם הממוצע הוא טכנאי מצוין. הוא יכול לגרום לאשה להיות יפה, הוא יכול לסדר אורות שייראו טבעיים, אבל בסרט בצבע צצה בעיה: בעיית הטעם האמנותי הטהור של הצלם. האם לצלם הראשי יש חוש צבע? האם יש לו טעם טוב בבחירת הצבעים? במקרה של הצלם של 'חבל' הוא פשוט אמר: "נו, טוב. זו שקיעה", וככל הנראה הוא לא ראה שקיעה כבר זמן רב, אם בכלל ראה שקיעה מימיו".

הסרט היחידי שהיצ'קוק צילם בתלת ממד: 'אליבי' (Dial M for Murder, 1954). שיתוף הפעולה הראשון עם גרייס קלי (מתוך שלושה סרטים. השניים האחרים הם 'חלון אחורי' ו'לתפוס גנב'). הסרט צולם בתלת ממד, ברוח התקופה שגילתה אז את רעיון ה-3D שהתאדה מהר מאוד. לכן צילומים רבים צולמו מזווית נמוכה והוצבו חפצים בין הדמויות – דבר שמעצים את הממדיות בהקרנת הסרט. כך או כך, הסרט הוקרן בסופו של דבר בדו ממד. פה ושם צצו במשך השנים הקרנות נדירות בתלת ממד, קטע קצר כזה ראיתי לפני כמה שנים באולפני יוניברסל באורלנדו.

הסרט האחרון שהיצ'קוק ביים: 'היורשת' (Family Plot, 1976) היה סרטו המלא ה-53 והאחרון של היצ'קוק, שמת ארבע שנים לאחר מכן ב-1980. הוא היה בן 75 כשצילם את הסרט ועוד חיפש רעיונות לסרטים עתידיים שלא יתממשו לעולם.

בסיכום הספר כותב טריפו: "זמן קצר אחרי 'היורשת', היצ'קוק חש אומללות ועד מהרה קיבלתי את מכתבו במונפלייה, שם עסקתי בצילומי 'האיש שאהב נשים' (L'homme qui aimait les femmes, 1977)".

במכתב, מאוקטובר 1976, כתב היצ'קוק לטריפו: "בשלב זה אני מחפש נואשות נושא. כידוע לך, אתה חופשי לעשות ככל העולה על רוחך. אבל אני יכול לעשות רק מה שמצפים לקבל ממני, כלומר סרט מתח או תעלומה, וקשה לי לעשות את זה. אפשר היה לחשוב שכל התסריטים עוסקים בניאו נאצים, בפלסטינים שנלחמים בישראלים וכיוצא בזה. למרבה הצער, אתה מבין, אף אחד מהנושאים הללו לא כולל קונפליקט אנושי. איך אפשר לשים לוחם ערבי בתוך קומדיה? אין דבר כזה, כפי שגם אין חייל ישראלי מצחיק. אני מתאר את הנושאים הללו משום שהם מגיעים אל שולחני כדי שאעיין בהם. לפעמים אני אומר שאת הקומדיה הטובה ביותר או את הדרמה הטובה ביותר היה אפשר לעשות דווקא כאן, במשרד שלי, עם פגי, סו ואלמה. הצרה היחידה עם הרעיון הזה, היא שיהיה צריך להרוג אחת מהן, ועל כך אני אצטער צער רב…".

הוא נולד בסוף המאה ה-19, החל לעסוק בקולנוע כשעוד קראו לזה ראינוע, והפעם האחרונה שביים הייתה לפני יותר מ-36 שנה. כל אלו לא מפריעים להיצ'קוק להיות רלוונטי בימים אלה, כמו תמיד, עם מגוון מאמרים שפורסמו ברחבי הרשת על תערוכות, סרטים וראיונות הקשורים אליו ולשחקנים שעבד עמם. הנה כמה דוגמאות:

טיפי. כשנשאלה מה היה השיעור הראשון שלמדה על עסקי הקולנוע במהלך צילומי סרטה המלא הראשון, "הציפורים" (The Birds, 1963), ענתה טיפי הדרן (Tippi Hedren) בראיון שפורסם באתר HollywoodChicago.com: "אני חושבת ש[למדתי] עד כמה פוליטי זה יכול להיות וכמה זה קשור לשליטה, לא משנה עד כמה את מוכשרת. היה לי חוזה עם אלפרד היצ'קוק, לא עם אולפן, ולמרות שהוא סיפק לי השכלה מדהימה לגבי כיצד להיות בסרט והייתי אסירת תודה לו על כך, הייתי צריכה להתמודד עם הצד האחר של זה. הוא הפך אובססיבי לגביי, וזה דבר נורא להיות האובייקט של אדם אובססיבי כשאתה לא מעוניין. הוא הפך לכל כך שולט, שהייתי חייבת לצאת מזה. הוא אמר לי שיהרוס לי את הקריירה ואכן עשה זאת. למרות שאחרי "הציפורים" ו"מארני" (Marnie, 1964) הייתי 'שם חם' בעסק, בכל פעם שמפיק או במאי ביקשו לעבוד איתי – הוא אמר להם שאני לא פנויה. מה שבאמת כאב זה שפרנסואה טריפו רצה אותי לסרט. זה היה השיעור הקשה ביותר".

ציפורים בשביתה. סם ביין (Sam Bain) כתב ב-גארדיאן, על "חמישה סרטים נהדרים עם סופים איומים". וכך, בין "סופרמן", "אינטליגנציה מלאכותית" (A.I. Artificial Intelligence), "ארץ קשוחה" (No Country for Old Men), ו"מונטי פייתון והגביע הקדוש" (Monty Python and the Holy Grail) – מוזכר גם "הציפורים" . לאחר שהשמיץ את האפקטים המיוחדים של הסרט שלטענתו "התגחכו" עם השנים, כתב ביין: "הסצנה האחרונה שבה מקבץ גדול של ציפורים רצחניות ניצבות, באופן לא מוסבר, על ענף, ומתבוננות בניצולים נעים לעבר השקיעה – כה מאכזבת. אני יכול רק לדמיין את איגוד הציפורים שהודיע על שביתה ביום האחרון של הצילומים".

חלון מהיר. הקטע הבא רץ כבר חודש ברשת, ולא מיועד למי שמחפש לצפות בגרסה המתומצתת של "חלון אחורי" (Rear Window, 1954). כי למרות שזהו קטע חביב למדי וערוך היטב, הוא מיועד בעיקר לאלו שמכירים את הסרט היטב ויכולים ליהנות מעוד הומאז' שנעשה לו. ג'ף דסום (Jeff Desom) השתמש בצילומי פנורמה מהסרט המקורי (שכזכור, צולם ברובו מזווית החדר של אל.בי.ג'פריס/ג'יימס סטיוארט) וערך אותם לכדי שלוש דקות שאמורות לתמצת את העלילה: http://vimeo.com/37120554

גרייס. ואגב "חלון אחורי", גרייס קלי (1929-1982) ששיחקה בתפקיד הנשי הראשי, שיחקה בעוד שני סרטים של היצ'קוק: "אליבי" (Dial M for Murder, 1954) ו"לתפוס גנב" (To Catch a Thief, 1955) ואילולא החתונה עם הנסיך רנייה ממונקו, ייתכן והייתה ממשיכה לשחק בעוד סרטים. מי שצפויה לגלם אותה בסרט שייקרא: Grace of Monaco, היא ניקול קידמן, שעל פי פרסומים באתרי אינטרנט שונים נמצאת במשא ומתן מתקדם לגבי התפקיד.

הסרט יתמקד בתקופה של מספר חודשים ב-1961-1962, כאשר קלי סיימה את פאזת הקולנוע שלה, הייתה שש שנים בנסיכות הקטנה הסמוכה לצרפת, וכבר אם לשניים. הוא יתמקד בפעילותה מאחורי הקלעים לפתרון משבר שפרץ בין מונקו לצרפת, בנוגע לדרישת צרפת ממונקו – הידועה כמקלט מס – לבצע רפורמת מס.

לא מצוין אילו שחקניות אחרות התמודדו על התפקיד בעל הפוטנציאל לזכייה בפרסים, אך נכתב בפרסומים השונים כי רוב השחקניות המובילות של הוליווד הביעו עניין. באחד האתרים נכתב שג'נוארי ג'ונס, מי ש"מכירה" את הסיקסטיז מקרוב (בטי דרייפר, 'מד מן'), היא שחקנית בעלת דמיון חיצוני רב לגרייס קלי. אלא שקידמן, זוכת האוסקר, כנראה תזכה בתפקיד.

נינטנדו. גלריה 1988 בלוס אנג'לס (http://nineteeneightyeight.com/) תציג בין התאריכים 13-29 באפריל תערוכה שנקראת "Suspense & Gallows Humor" שתוקדש להיצ'קוק. למעלה ממאה אמנים יציגו את נקודת המבט האמנותית שלהם על סרטי הבמאי. כך למשל ג'ו ספויטו (Joe Spiotto) שתיאר את סרטיו של היצ'קוק כמשחקי נינטנדו: http://jspiotto.blogspot.com/2012/03/tribute-to-hitchcock-gallery-1988.html

והנה דוגמאות של אמנים אחרים:

http://geektyrant.com/news/2012/4/3/cool-movie-poster-art-for-alfred-hitchcocks-psycho.html

אולימפיאדה: הגם שהיצ'קוק לא עסק כמעט בכלל בספורט בסרטיו (וספק אם עסק בספורט בחייו), הבריטים לא מפספסים הזדמנות להציג גם אותו לקראת המשחקים האולימפיים שייערכו בקיץ בלונדון – עיר הולדתו של הבמאי (לייטונסטון, מזרח העיר). תשעה מסרטיו המוקדמים מהתקופה האילמת, רובם נדירים – שוחזרו, ויוקרנו במהלך אירועי הקיץ בבירה הבריטית.

"אם היו לך רישומים מוקדמים של לאונרדו דה וינצ'י או של מיכאלאנג'לו, לא היית רוצה שייראו במצבם הטוב ביותר, בלי שריטות, עובש או לכלוך?", שואל דובר מטעם המכון הבריטי לקולנוע (BFI) בידיעה שפורסמה באתר ה-Independent, "אנו מנקים אותם [את הסרטים] והופכים אותם לבהירים וצלולים עד כמה שניתן, והתוצאות מרהיבות". מלבד הזדמנות לצפות בסרטיו המוקדמים של הבמאי, יוקרנו במהלך הקיץ הלונדוני גם סרטים נוספים על עבודתו.

פרטים:

http://www.independent.co.uk/arts-entertainment/films/features/dial-h-for-hitchcock-the-star-of-the-cultural-olympiad-7600833.html