ארכיון רשומות מהקטגוריה "סירת הצלה"‏

 

לפני מספר שבועות הצעתי לחברי דף היצ'קוקולוגית בפייסבוק לספר על היצ'קוק מנקודת מבטם. איך הם התחילו להתעניין בו, מדוע לדעתם הסרטים שלו מצליחים לרתק אחרי כל כך הרבה שנים ואיזה סרט שלו הם עדיין לא ראו. שלושה נענו לאתגר, הנה התשובות המעניינות מאוד שלהם, במילותיהם, שמוכיחות את ההשפעה האדירה של הבמאי על צופיו.

***

נמרוד איזנברג (36), נשוי + 2 מכפר יונה. בעבר מהנדס תכנה, כיום מנהל רכש בחברה המשפחתית. כותב סיפורי מדע בדיוני/פנטזיה בשעות הפנאי וכותב בלוג (aizenimr.wordpress.com).

"הייתי בסוף בית הספר היסודי (או שאולי דווקא בכיתה ז'?). מצאתי בלוח המשדרים בעיתון ידיעה האומרת שעומד להיות מוקרן סרט מהולל בשם "הציפורים". שואל את אמי מה זה. היא מצטמררת, אבל מבטיחה להקליט לי, מכיוון שזה שודר בשעה יחסית מאוחרת. למחרת אני חוזר מבית הספר ויושב לצפות בסרט המסתורי. אני חושב שהפכתי למהופנט בציוץ הציפור הראשון שחרך את המסך. טיפי הדרן בחנות. שחף פוצע אותה בסירה. הילדים בבית הספר. אלוהים, הפיצוץ בתחנת הדלק. המתקפה המגיחה מהארובה. "מה זה, אלוהים אדירים?!", זעקתי לעצמי. מאותו רגע פיתחתי אובססיה קטנה לגאון בעל האובססיה הגדולה לבלונדיניות.

"אני מנסה כבר זמן רב להבין למה דווקא היצ'קוק זוכה להתעניינות בלתי פוסקת, הערצה ורלוונטיות שמסרבת להיעלם. אני חושב שהוא הצליח לזקק שפה קולנועית המשלבת תסריט כתוב היטב וצילום מרשים (הוא, ללא ספק, אמן השוטים של הקולנוע בכל הזמנים), יחד עם דמויות מעוררות הזדהות. הטובים אצלו מאופיינים כמעט באופן מידי כך שהצופה מרגיש אליהן קרבה, והנבלים מאופיינים באופן מרתק ובלתי נשכח (ארור תהיה, נורמן). הסיפור מוצג בפשטות כך שהצופה מוכנס כמעט באופן מידי לעניינים. אם אני מכליל את כל הגורמים האלה למשפט אחד: היצ'קוק פשוט יודע לספר סיפור, אולי יותר טוב מכל קולנוען אחר בהיסטוריה.

"אני חושב ש"פסיכו" הוא אולי סרט הקולנוע הטוב ביותר שראיתי בחיי (טוב נו, גם "מת לחיות", אבל אל תגלי לברוס). שלמות של כתיבה, מוזיקה (ארור תהיה, ברנרד), צילום מדהים ונבל אחד נפלא, אשר לנצח יהיה לכוד בציפורניה של מערכת יחסים חולנית עם אמו השתלטנית. אה כן, היה גם משהו עם מקלחת, אבל אני לא יודע אם הרבה זוכרים.

"הסרט הכי פחות אהוב של היצ'קוק? ניסיתי פעם לראות את "טופז". לא הלך. מעדיף לא לדבר על זה.
סרט שלו שעדיין לא ראיתי? לא יודע איך, לא יודע למה, אבל מעולם לא ראיתי את "סירת הצלה" ו"הנודעת". אני אגיע לזה. איתך הסליחה, יסמין".

***

שי ברנשטיין (42), מעצב גרפי, מתל אביב.

"האמת היא שאני לא זוכר מתי שמעתי לראשונה על היצ'קוק. במבט לאחור, את הטרום-היתקלות הראשונה שלי בו אפשר לסמן בשיר "קה סרה סרה" ששמעתי בתור ילד של שנות השבעים באחת מסדרות לימוד האנגלית של הטלוויזיה החינוכית והם נתקלו בו, מן הסתם, ב"האיש שידע יותר מדי", אז זו הייתה (סוג של) היתקלות הראשונה (לגבי סדרת הטלוויזיה: הייתה שם נערה שנפגעה בתאונת דרכים והיה שם בימוי צולב שבו ראו פעם אותה ופעם את הנהג, עד להתנגשות ביניהם. חוץ מזה לא זוכר, האם מישהו יוכל להזכיר לי באיזו סדרה מדובר?).

"אני חושב שהתחלתי לשים לב להיצ' כשהתחלתי לקרוא ברצינות על קולנוע ולזה דווקא יש תאריך ברור: יומולדת 20 שלי בשנת 1993, כי אז קנו לי את הספר "קולנוע ופילוסופיה" של הנרי אונגר (הוצ' דביר, 1991) – ספר שחרשתי בזמנו קדימה ואחורה (מומלץ בחום, אגב). שם הוא מזכיר את היצ'קוק.

"פאסט פורוורד, כמה שנים קדימה בשנה א' של בצלאל – הו האפי דייז – בסביבות שנת 1997 עלה במוחי הרעיון – הדי יומרני, יש לומר – 'בוא נראה את כל הסרטים של היצ'קוק'. זה היה לפני עידן הורדות הסרטים באינטרנט, עידן ספריות הווידאו. ראיתי כמה סרטים, אבל היוזמה דעכה די מהר.

"מה שכן, אפיזודת היצ'קוק הזו הניבה שלושה עיצובים שעשיתי בזמנו בעקבות היצ'קוק: בקורס של ירמי פינקוס נתנו לנו תרגיל לאייר משהו בהשראת במאי קולנוע. איירתי אז שתי כפות ידיים היוצרות צללית של ציפור (ואם אחפש אני אמצא עותק שלה איפשהו בארכיונים שלי).

"בשיא ההתלהבות שלי מהיצ' עיצבתי כרזה שבה ניסיתי לייסד מועדון צפייה משותפת (רעיון שניסיתי פעם למכור גם לך, היצ'קוקולוגית) ואם אני אחפש – אני אמצא עותק שלה איפשהו בארכיונים. הכרזה עוצבה אבל היוזמה לא הבשילה לכדי תליית הכרזה.

"אני זוכר שעיצבתי אז וילון אמבטיה עם הצללית של אמא של בייטס, הדבר היה עוד לפני עידן הגוגל אימג'ס. סרקתי מספר על קולנוע בספריית בצלאל את האימג' הזה, ניקיתי אותו והפכתי אותו לאימג' שחור לבן. אבל גם היוזמה הזו לא הבשילה לכלל הדפסה של וילון אמיתי (מה שכן, עכשיו כשאני כותב שורות אלו, אני זוכר שתליתי על דלת האמבטיה של אחת הדירות השכורות את האימג' הזה).

"פאסט פורווורד, כמה שנים קדימה, קניתי את הספר "היצ'קוק/טריפו" ואז התחלתי לראות את היצ' ברצינות. לא זוכר מתי בדיוק, אבל זה היה אחרי 2004 (שנת הוצאת הספר), אז הייתה לי גישה לספריית סינמטק ת"א וגם – יש להודות – זמן פנוי, והשילוב הזה בין הספר של טריפו – גישה לספריית הסינמטק – וזמן פנוי גרם לי להעלות מחדש את היוזמה לראות את כל הסרטים. כל כמה זמן הייתי מגיע לספרייה, לוקח קלטת וידאו (קלטת וידאו, ילדים, זה מלבן שחור גדול עם שני חורים גדולים שמכניסים למכשיר שנקרא וידאו, ופעם אבא ואמא היו רואים ככה סרטים), רואה ומחזיר. הספרנים שם (היי, דורון) כבר הכירו אותי. ניסיתי לראות מהתחלת הקריירה שלו ועד הסוף, אבל גם בספריית הסינמטק אין את כל הסרטים של היצ'קוק. מה לעשות, אין הרבה ביקוש לסרטים אילמים משנות ה-30…

"המשכתי ביוזמה הזו כמה שנים, עד שגם היא דעכה. דף הפייסבוק והבלוג היצ'קוקולוגית עורר עניין מחודש בהיצ', אבל אני חייב להודות שהיום אני פחות יומרני, אין לי כוח לחפור באינטרנט ולהשלים את המרתון. יש לי ב-וי.או.די. כמה סרטים שלו שאני לא טורח לראות שוב כי, היי תראה, הנה מם טיפשי כלשהו שמשלב בין היצ'קוק וסטאר וורס. בסוף הספר של טריפו סימנתי ב-וי את כל הסרטים שראיתי, בדקתי עכשיו לכבודך את הרשימה שוב, יש 35 וי שסימנתי ברשימת הסרטים שלו (כן, אתם רשאים להעריץ אותי).

"קטונתי מלנתח את המאסטרו, רבים וטובים עשו זאת לפני. רק הערה קטנה אחת: מה אני מוצא בו?
במילה אחת: תום. אני יודע שזה קצת אירוני לייחס להיצ' תום, אבל בניגוד לבמאים וסרטים פוסטמודרניים (שם אחד בשליפה מהירה: טרנטינו), יש בסרטים שלו ובתקופה שבה הם מתרחשים
איזשהו תום.

"האם היצ' מחזיק היום? במחילה מכבודו של המאסטרו, אני חושב שהסרטים של היצ' ממש מחכים לרימייק. כך למשל, הגרסה של גאס ואן סאנט ל"פסיכו" היא צעד בכיוון הנכון, מנתקת את הסרט מההקשר התקופתי שלו (הקשר תקופתי שאני אישית מאוד מתחבר אליו, אבל הנוער – לא) ועוזרת לצופים עכשוויים להתמקד בעלילה".

***

בועז שחורי, מלחין לקולנוע ולתאטרון, גר ברמת גן.

"בעקבות העיסוק שלי בהלחנה לקולנוע יש לי עניין מתמשך ורב שנים בהיצ'קוק. הדרך בה הוא משתמש במוזיקה בסרטים שלו ושיתופי הפעולה שלו עם מלחינים שונים ובעיקר עם ברנרד הרמן גרמו לי לחזור ולהעמיק בסרטים שלו. לפני מספר שנים, בעקבות הספר Hitchcock's Music מאת Jack Sullivan אשר עוסק במוזיקה בכל הסרטים של היצ'קוק (תיאור של תהליך העבודה וניתוח של המוזיקה עצמה), ישבתי וצפיתי כמעט בכל הסרטים המדברים של היצ'קוק, חוויה אינטנסיבית ומרתקת. בחלקם זו הייתה צפייה מחודשת ובחלקם צפייה ראשונה.

"לא כל הסרטים שלו מוצלחים ו/או עומדים במבחן הזמן, אבל חלקם הגדול נותר מעניין, מותח ורלוונטי גם לימינו. קשה לי לנתח את מכלול הסיבות שמובילות לכך, אבל אחת מהן היא העובדה שניתן לראות שכל פרט קטן בסרטים וכל תפקיד ולו השולי ביותר, קיבל את מלוא תשומת הלב והמחשבה. ניתן לראות בבירור שגם תפקידים קטנטנים (מוכר כרטיסים בתחנת רכבת) שמופיעים לעשרים שניות בסרט, לוהקו בקפידה וכשאתה צופה בהם אתה לגמרי רואה מולך דמות עגולה ומלאה.

"סרט לא אהוב? "לתפוס גנב". סרט אהוב? טוב, תשובה לא מקורית במיוחד: "צל של ספק". סרט שהתפספס וטרם צפיתי בו? "פחד במה".

"הייתי רוצה להמליץ דווקא על שני סרטים שלו שלא מופיעים לרוב ברשימות (אחד מהם בוודאי לא), אך בעיניי יש בהם קסם רב והם בהחלט שווים צפייה. הראשון ביניהם הוא "האיש שידע יותר מדי" גרסת 1934. בניגוד לגרסה המוכרת מ-56 (שמצוינת בפני עצמה), בגרסה המוקדמת יש משהו מאוד חי, בועט ואפל שחלקו נעדר מהצחצוח המאפיין את הגרסה מ-56. וחוץ מזה כמובן שיש שם את פיטר לורה המדהים בתפקיד הנבל.

"הסרט השני הוא "וולסים מוינה" מ-1934 (כנראה שזו הייתה שנה מוצלחת בשביל היצ'קוק). הסרט לרוב זוכה להתעלמות מאחר שבאמת אין בו את המאפיינים ההיצ'קוקיים המוכרים, אך הוא עומד בפני עצמו כקומדיה קלילה ומקסימה שבהחלט שווה צפייה".

 

 

 

מודעות פרסומת

*זהירות, ספוילרים

באיחור של כמעט בדיוק 70 שנה (הסרט יצא לאקרנים בארה"ב, בינואר 1944) צפיתי הבוקר, לראשונה, ב"סירת הצלה" (Lifeboat) – סרט שהיצ'קוק ביים בשלהי מלחמת העולם השנייה, עוסק בה, ומוגדר כסרט מלחמה, למרות שיש בו גם מסרטי האדם-מתמודד-עם-איתני-הטבע וכמובן מהמותחן. ההמתנה הייתה משתלמת, בהתחשב בעותק ה-DVD האיכותי שהזמנתי לאחרונה מחו"ל, אך בעיקר בגלל העלילה המטלטלת כמו הסירה הרעועה שבתוכה נעו הדמויות. סרט עם מעט מאוד אופטימיות, אם בכלל, לגבי גורלן הצפוי של הדמויות – הוא גורל המין האנושי. האנושות כצפה לעבר אופק לא ברור, על קרקע לא יציבה, נתונה לחסדי הטבע או לכוחות חזקים וגדולים ממנה ומחפשת כיוון. יצא שאני קצת פיוטית היום.

מדובר בסרט מרתק, כאשר השיטה החדשה שלי לבדוק אם סרט הוא אכן כזה, היא כמות הפעמים שבמהלכו אני מתפתה להסתכל בסמרטפון. כאן הפעמים היו בודדות, אולי שתיים-שלוש. גם לא נכנסתי ל-IMDb במהלך הצפייה כדי לבדוק פרטי טריוויה על ההפקה והשחקנים – מחלה מודרנית נוספת.

העלילה בקצרה: שמונה אנשים שספינתם שקעה באוקיינוס האטלנטי, מתקבצים לכדי סירת הצלה רעועה אחת. לסירה מטפס אדם נוסף שמבקש מקלט: קברניט נאצי של U-boat – צוללת מלחמה גרמנית שהטביעה את ספינתם. חוסר האמון של האמריקאים כלפי אותו גרמני, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, לצד שוני שקיים גם ביניהם (הבדלי דעות פוליטיות ומעמדות חברתיים) וכן חוסר הוודאות, הרעב והצמא שמחלחלים בכולם, יוצרים אינטראקציה מותחת שהיא בסיס הסרט.

הסרט מבוסס על סיפור שכתב ג'ון סטיינבק (1902-1968), זוכה פרסי פוליצר ונובל לספרות, ומי שספריו הניבו סרטים כמו "ענבי זעם" (1940, בימוי: ג'ון פורד) ו"קדמת עדן" (1955, בימוי: איליה קאזאן). סטיינבק היה מועמד שלוש פעמים לאוסקר על כתיבת תסריטים ל-"ויוה זאפטה" (1952, בימוי: איליה קאזאן), "A Medal for Benny" (מ-1945, בימוי: ארווינג פישל) וכן ל-"סירת הצלה". גם היצ'קוק היה מועמד לאוסקר על בימוי "סירת הצלה" – שניהם לא זכו במקרה זה (או בכלל) בפרס.

"בהתחלה הזמנתי את הנושא מג'ון סטיינבק ועבודתו לא הייתה שלמה…", הסביר היצ'קוק למבקר הקולנוע ולבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו, בספר "היצ'קוק/טריפו" (הוצאת בבל והאוזן השלישית, 2004), "ולקחתי כותב אחר, ג'ו סוורלינג, שעבד בעבר בשביל פרנק קפרה. כשהתסריט הסתיים ועמדנו להתחיל בצילומים, שמתי לב שלסיקוונסים אין סיום של ממש ונאלצתי לתת לכל אפיזודה צורה דרמטית".

עוד אמר: "סירת הצלה" הושפע רק מהמלחמה. הוא היה מיקרוקוסמוס של המלחמה. רצינו להראות שבאותו רגע היו בעולם שני כוחות: הדמוקרטיה והנאציזם. אבל המדינות הדמוקרטיות היו שקועות באנדרלמוסיה, בעוד שהגרמנים ידעו לאן הם רוצים להגיע. המטרה הייתה לומר לדמוקרטיות, שחובה עליהן לקחת החלטה לחבור ולהתאחד, לשכוח את חילוקי הדעות והמחלוקות כדי שיוכלו להתרכז באויב אחד – שהוא רב עוצמה בעיקר בגלל רוח האחדות והנחישות שלו".

הביקורות לא היללו, ואף הייתה טענה שמדובר בסרט פרו-נאצי. "אבי היה מאוד מאוכזב בגלל שהביקורת לא הייתה טובה", סיפרה בתו, פטרישיה 'פט' היצ'קוק, בסרט תיעודי מ-2005, שהתווסף לעותק של הסרט, "הוא הרגיש שזה סרט טוב. הסרט הזה וכן "כתב זר" (1940 ,Foreign Correspondent) וכל הסרטים שעשה באותו זמן, היו בעד בעלות הברית, בעד אנגליה, בעד ארה"ב".

היצ'קוק עצמו הסביר לטריפו: "מה שגרם למבקרים האמריקאים להגיב לסרט בהתלהמות כזו הוא שהראיתי גרמני שהיה עליון על הדמויות האחרות. אולם במהלך התקופה שבין 1940 ל-1941, הצרפתים נוצחו ובנות הברית היו מפולגות. חוץ מזה, הגרמני שבתחילה חשבו אותו לימאי פשוט, היה בעבר מפקד של צוללת; לכן היו כל הסיבות לחשוב שהוא מוכשר יותר מהאחרים לקחת פיקוד על הסירה, אבל ככל הנראה המבקרים חשבו שנאצי רשע לא יכול להיות ימאי טוב. הסרט זכה בכל זאת להצלחה מסוימת בניו יורק, אבל הוא לא היה מסחרי במיוחד, ולו רק בגלל האתגר הטכני. לא נתתי למצלמה לצאת כלל מהסירה, לא הראיתי את הסירה מבחוץ, ובנוסף לכך, לא היה אפילו תו מוזיקלי אחד. זה היה סרט סגפני מאוד. כמובן בכל שלטה הדמות של טלולה בנקהד".

בנקהד (1902-1968), משחקת בסרט את 'קוני', עיתונאית מתוחכמת שלאט לאט נאלצת להיפרד מסממני המקצוע והמעמד (כנראה שפעם עיתונאים היו בעלי מעמד): המצלמה שלה מושלכת לים, לאחר מכן גם מכונת הכתיבה, מעיל הפרווה וצמיד היהלומים. טריפו השווה בין דמותה של 'קוני' לזו של 'מלאני' (טיפי הדרן) ב"הציפורים", כששתיהן יוצאות מהתחכום ומגיעות אל הטבע, תוך מעבר ייסורים גופניים.

מוטיב האובדן, השזור לאורך הסרט, לא מסתכם רק בחפציה היקרים של 'קוני' שמושלכים לים. ישנה האם הצעירה שמאבדת את בנה התינוק; המלח 'גאס' שמאבד את רגלו; הצוות כולו שמאבד כיוון בניסיונו לנווט לעבר היבשה; ועד האובדן המהותי מכולם: איבוד צלם אנוש, כשהם מבצעים רצח.

זה, אגב, אחד הסרטים הבודדים של היצ'קוק שבהם מופיע שחקן אפריקאי-אמריקאי (קנדה לי בתפקיד המלח 'ג'ו ספנסר'). כאשר יושבי הסירה עורכים הצבעה לגבי מי ישמש כקברניט ויוביל אותם, 'ג'ו' שואל: "האם גם אני יכול להצביע", סמל למעמדו החברתי הנחות. כמו כן, זה אחד הסרטים היחידים של הבמאי, אולי היחידי ככל שאני זוכרת, שבהם מופיעה דמות של אדם יהודי (הגם אם יהדות או יהודים לא מוזכרים במפורש), 'גאס סמית' (בגילומו של וויליאם בנדיקס). היהודים והשחורים, כמייצגי המיעוטים הנרדפים והנחותים על ידי הנאצים. אגב, זה מזכיר לי שפעם שמעתי בדיחה, נדמה לי שהיא מיוחסת לסמי דייוויס ג'וניור (או לוודי אלן?), שאמר שלו היה בגרמניה בזמן מלחמת העולם השנייה, הוא היה צריך גם להתחבא וגם לנקות את הבית.

כאשר החבורה מתלבטת האם לזרוק את 'ווילי' הגרמני למים, או להצילו, אומר להם 'גאס סמית': "שמי שמידט, אבל שיניתי אותו לסמית. זה מה שיש לי נגד האנשים האלה, יותר מכל דבר אחר. הם גורמים לי להתבייש בשם שנולדתי איתו. יש לי הרבה קרובים בגרמניה. אולי הבחור הזה הוא אחד מהם. אני אומר: זרקו אותו לכרישים!". אלא שבסוף דווקא 'ווילי' הוא זה שמשליך את 'גאס' למים, בבחינת הגרמני שמשמיד את היהודי, במיקרוקוסמוס של העולם נכון ל-1944. "תזכור ששמך שמידט", אומר 'ווילי' ל'גאס', כרוצה לרמוז לו ששינוי השם לא יבטל את שורשיו היהודיים, בטח לא על פי חוקי הגזע. "אתה אוהב אותו [את השם 'שמידט'] יותר מסמית?", שואל אותו 'גאס' בתמימות, ו'ווילי' משיב: "הרבה יותר", ואז משליך את 'גאס' האומלל למים.

בתו של היצ'קוק, פט, הסבירה שהסרט, שכאמור מתאר עלילה שמתרחשת כולה בלב ים, צולם באולפן, בין היתר משום שאביה שנא לצלם בלוקיישנים חיצוניים: "הוא לחלוטין העדיף את הסט. הוא שנא לוקיישנים: אמר שיש רעש, יש מזג אוויר, יש לך את זה ואת זה… לפני שאתה מצליח לצלם סצנה. הוא הרגיש שזו [צילום באולפן] הדרך לצלם. הם חתכו את הסירה לשניים, בשביל המצלמות". כמובן שבאותה תקופה הצילום בלוקיישנים חיצוניים היה פחות נפוץ, בטח עבור סרט שמלכתחילה מתרחש בלוקיישן מורכב: לב ים.

היצ'קוק הגביל את המצלמה והפעולה למה שייתכן והיה בין מרחבי המשחק הצרים בתולדות הקולנוע, אתגר טכני שהיה חביב עליו, אולם הגביל אותו לכך שרוב הסרט התבסס על משחק ודיאלוג – היבטים שהיו פחות אהובים עליו בכל הקשור לעשיית סרט. גם מול סרטים מוגבלי מרחב אחרים שלו, כמו "חבל" או "חלון אחורי" – ב"סירת הצלה" המרחב היה מצומצם ביותר.

היצ'קוק עזב את מולדתו, אנגליה, לפני תחילת מלחמת העולם השנייה, בעקבות הצעות עבודה שקיבל מהאולפנים הגדולים של הוליווד. לדבריו, הוא בכל מקרה לא היה מגויס למלחמה בשל גילו ומשקלו – אולם גם כשעבר עם אשתו ובתם לארה"ב, לבו נשאר בבית הולדתו ובעיקר בבית אמו, בלונדון. הבת פט סיפרה כי "בספטמבר [1939], כשהוכרזה המלחמה בין גרמניה לאנגליה, הוא התקשר לאמו והטלפונאי אמר לו שהקו מושבת כי המדינה במלחמה. זה הפחיד אותו". היצ'קוק ניסה לשכנע את אמו לבוא לארה"ב, אולם היא סירבה. היא הלכה לעולמה ב-1942, במהלך צילומי "צל של ספק", סרט שנטען לגביו שהוא האחרון של היצ'קוק שבו מוצגת אם חיובית. אגב, האם בסרט נקראת 'אמה' – שם אמו של הבמאי.