ארכיון רשומות מהקטגוריה "סינמטק תל אביב"‏

לפני מספר חודשים נערכה בסינמטק תל אביב הקרנה של "חבל" (Rope), סרטו של היצ'קוק מ-1948. העלילה, בקווים כלליים, עוסקת ברצח ובהסתרת הגופה בתיבה בסלון, בזמן שבמקום נערכת מסיבת קוקטייל עם בני משפחתו וחבריו של הנרצח, שתוהים מדוע הוא מאחר לאירוע. למרות העלילה המקאברית, העובדה שהסרט בן 70 שנה וגם מאתגר טכנית (עלילה בסט אחד, בזמן אמיתי וכמעט ללא עריכה) – צופי הסינמטק צחקו לכל אורכו.

כך למשל, באחת הסצנות, המוזמנים במסיבה מדברים על מושג "האדם העליון" של ניטשה ועל הרצח המושלם. המורה רופרט (ג'יימס סטיוארט), בניסיון לשעשע, מדבר על בעיות העולם שהיו נפתרות, לו אנשים היו רוצחים אחד את השני: "אבטלה, עוני, עמידה בתור לכרטיסים בתאטרון", הוא אומר. "עליי להודות שלא היה קל להשיג כרטיסים למחזמר החדש", אומרת אחת הדמויות, והוא עונה: "הפעלה זהירה של אצבע על ההדק ושני כיסאות בשורה הראשונה – שלך. התקשית להיכנס למסעדות פאר?". "מאוד", היא עונה. "הפתרון קל: שלפי סכין, גברתי, ואם תואילי להיכנס מכאן… לכי מעל גופת המלצר הראשי, והנה השולחן שלך".

היצ'קוק נצרב בתודעה התרבותית כבמאי (ומפיק) של סרטים מפחידים. הגדרות הז'אנר הרשמיות של סרטיו הן מותחנים, וסרט אחד או שניים המוגדרים כאימה. מודע לדימוי שהוא עצמו יצר ושימר, אמר פעם היצ'קוק: "אם הייתי עושה סרט על סינדרלה, היו מצפים שתצוץ גופה". אגב, כשרצה לצלם סצנה בדיסנילנד [של סרט שלא הופק בסופו של דבר], וולט דיסני סרב לאפשר "ליוצר שעשה את הסרט הדוחה הזה, "פסיכו"", לצלם בשטחי הפארק.

אלא שהפחד אצל היצ'קוק שולב עם הומור: בריטי, מקאברי, אירוני, ציני, ערמומי, מתנשא ולא פעם גס. "עבורי, למתח אין ערך, אלא אם הוא מאוזן עם הומור", צוטט הבמאי. על "פסיכו" (Psycho, 1960) אמר: "נחרדתי לגלות שכמה אנשים לקחו את הסרט הזה ברצינות".

הסרט "אני מתוודה" ((I Confess, 1953 עוסק בכומר אשר שומע וידוי מאדם שביצע רצח. לאחר מכן הכומר מואשם באותו רצח, אך בגלל מחויבותו לסודיות הווידוי, הוא אינו יכול לחשוף את האמת. "כל הטיפול בנושא [היה] חסר הומור ועידון", התייחס היצ'קוק לסרט זה בספר השיחות "היצ'קוק-טריפו" (הוצאת בבל-האוזן השלישית). "הייתי צריך להוסיף הומור לגישה שלי, כמו ב"פסיכו": סיפור רציני שמספרים באירוניה".

"בסרטי מסתורין ומתח אי אפשר לוותר על ההומור", המשיך היצ'קוק בשיחתו עם הבמאי ומבקר הקולנוע הצרפתי, פרנסואה טריפו. "השאלה שאני נאלץ לשאול את עצמי לעתים קרובות היא: 'האם כדי לטפל בנושא רציני עליי לשים בצד את חוש ההומור שלי או להשתמש בו?'". עוד הוסיף: "כשאנחנו כותבים תסריט, המשפט שחוזר הכי הרבה הוא: 'האם זה לא יהיה מצחיק לרצוח אותו בצורה כזו?'".

היצ'קוק היה חובב של הומור שחור וסיטואציות מגוחכות. הוא בנה סיפורים באמצעות דמויות מוזרות, לוקיישנים חריגים ואתנחתות קומיות. הוא האמין שכדי להעצים את הדרמה, יש להקיף אותה בסביבה קלילה ומשעשעת. כך למשל, ב"צל של ספק" (Shadow of a Doubt, 1943), התחביב של אבי המשפחה ושל חברו הטוב הוא לשוחח על שיטות לביצוע הרצח המושלם. הם דנים על כך בלי לדעת שבן משפחה שזה עתה הגיע לבקר, הוא רוצח סדרתי הנמלט מהמשטרה.

האב (לחברו): "לו רציתי להרוג אותך, אתה חושב שהייתי מבזבז את הזמן על זריקות תת-עוריות או על חץ מורעל? הייתי מוצא זמן כשאתה לבד, נכנס ומכה בך בראש במוט כבד". החבר: "מה ההנאה שלך בזה? איפה התכנון? איפה הרמזים?". האב: "אני לא רוצה רמזים, אלא להרוג אותך".

השיחה של הדמויות על ביצוע הרצח המושלם, מהווה אתנחתא קומית מסיפור המתח המרכזי שעוסק ברוצח אמיתי, יוצרת ניגוד בין האנשים שרק משתעשעים בדברים נוראיים ובין אלה שממש מבצעים אותם, וגם מהווה קריצה של הבמאי לקהל, כאילו רוצה לומר להם: זה רק סרט.

שימוש נוסף שהיצ'קוק עשה בהומור, הוא לגרום לצופים לגלות סימפתיה כלפי דמות, מרושעת ככל שתהיה. ברונו ב"זרים ברכבת" הוא פסיכופט, אך כשהוא הולך בפארק השעשועים ומפוצץ עם הסיגריה שלו בלון של ילד, הצופים משועשעים.

d796d7a8d799d79dd791d7a8d79bd791d7aa

זרים ברכבת. לפוצץ בלון

שתי סצנות הארוחות של בלש המשטרה ואשתו ב"פרנזי" (Frenzy, 1972) הן מהמשעשעות ביותר בסרטי הבמאי, אם כי צריך לצפות בהן ממש כדי להבין את הניואנסים, כי ההומור הוא פיזי: עיוותי פנים, מבטים ותנועות.

הבלש משוחח עם אשתו על התקדמות חקירת הרצח שהוא מנהל, תוך כדי שהיא מגישה לו תבשילים אותם למדה להכין בקורס הבישול (כנראה מטבח צרפתי). הבלש היה מעדיף סטייק ותפוחי אדמה, אך אשתו הגישה לו, למשל, מרק דגים. הבלש מרים עם הכף חתיכת דג, נחרד, מחזיר לצלחת ושותה מהר את המשקה שלו. "מה בדיוק יש במרק הזה?", הוא שואל, והיא עונה: "למה, הוא לא מוצא חן בעינייך?". "מממ… זה טעים מאוד, אבל המרכיבים די משונים", הוא אומר, והיא עונה: "כספס, ארכן, צלופח גמלוני, זהבה, סרדינה ודג הצפרדע".

d7a4d7a8d7a0d796d799

פרנזי. מרק לא מזוהה

 

רמיזות מיניות 

במקרים מסוימים ההומור של היצ' היה משולב ברמיזות מיניות, כמו נער קתולי סקרן שהוא נותר רוב חייו. ב"מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959) רוג'ר ת'ורנהיל (קרי גרנט) נמלט מהמשטרה שרודפת אחריו בחשד שביצע רצח. אך מכוון שבשחקן הכי אלגנטי בתולדות הקולנוע עסקינן, דמותו הנמלטת מבקשת להתגלח תוך כדי הימלטות.

ת'ורנהיל נכנס לחדר השירותים בתחנת הרכבת, עם סכין גילוח קטנטן שלקח מתא השינה ברכבת. הוא מתבונן על הגבר הסמוך אליו, שמתגלח אף הוא, עם סכין בגודל רגיל – והשניים… משווים גדלים.

d79ed796d799d79ed795d7aad791d799d7a0d79cd790d795d79ed799d795d7aa

מזימות בינלאומיות: משווים גדלים 

על "לתפוס גנב" (To Catch a Thief, 1955), נכתב בביוגרפיה על הבמאי "היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות" (מאת דונלד ספוטו, הוצאת דביר): "בזכות משחקי המילים, המשחקים החזותיים המיניים והמשמעויות הכפולות, הוא היה אחד הסרטים של שנות החמישים שהרחיבו את תחומי ההומור הבוגר".

באחת הסצנות, ג'ון רובי (קרי גרנט) ופרנסס סטיבנס (גרייס קלי), עוצרים בשול הדרך. "אתה רוצה רגל או חזה?", שואלת פרנסס. "תחליטי את", ג'ון עונה, והיא מוציאה חתיכת עוף מסלסלת הפיקניק שהביאה.

עוד סצנה עם הומור מיני, הפעם עם רמיזה הומוסקסואלית, מתוך "הגברת נעלמת" (The Lady Vanishes, 1938): צמד החברים חובבי הקריקט צ'ארטרס וקלדיקוט, נדרשים למצוא חדר ללילה, בפונדק, בגלל השלג שחסם את הרכבת. פקיד הקבלה אומר להם שהחדר היחידי שנותר הוא של המנקה. "אתה לא מצפה ששנינו נהיה בחדר של המנקה?", אומר לו צ'ארטרס, והפקיד עונה לו: "אל תתרגש. אני אוציא את המנקה מהחדר".

"מר וגברת סמית" (Mr. & Mrs. Smith, 1941), מוגדר כקומדיה האמריקאית היחידה של היצ'קוק (הערת הסבר: היצ'קוק ביים בתחילה במדינת הולדתו, אנגליה, ולאחר מכן היגר לארה"ב. מכאן החלוקה של סרטים אנגלים מול סרטים אמריקאים). הסרט מספר על זוג נשוי מזה שלוש שנים המגלה במפתיע – ובנפרד – שבשל טעות משפטית הנישואים שלהם אינם בתוקף. האישה בטוחה שכעת הבעל יבקש ממנה להתחתן באופן רשמי, וכשאינו עושה זאת, היא זורקת אותו מהדירה ומתחיל מאבק כוחות בין השניים.

בוויקיפדיה הסרט מוגדר כ-Screwball comedy, קומדיה מטורפת. תת-ז'אנר של הקומדיה הרומנטית, אשר התפתח בתקופת השפל הגדול בארה"ב והיה פופולרי בשנות ה-30 וה-40. "שילוב של סלפסטיק עם דיאלוגים מהירים ושנונים ועלילה הכוללת סיפור של חיזור או של חתונה. מבקר הקולנוע אנדרו סאריס, הגדיר את הקומדיה המטורפת כ'קומדיית סקס, בלי הסקס'", כך ע"פ וויקיפדיה.

היצ'קוק מציג
כשהיצ'קוק ביסס את עצמו כבמאי מוביל בהוליווד, הוא השתמש בפרסונה שלו ככלי שיווקי. לכן, מלבד הופעת האורח הקצרה שלו בסרטיו (cameo), הוא השתתף גם בכמה קדימונים (טריילרים) לסרטיו.

טריילר משעשע (וביקורתי) הוא זה ל"הציפורים" (The Birds, 1963). היצ' מספר על סרטו החדש, באמצעות הרצאה על תולדות היחסים בין בני האדם לציפורים. "תכנון ההרצאה על ציפורים החכימה אותי והתחלתי להרגיש קרבה לציפורים ולפתח סימפתיה כלפי…", הוא אומר, תוך כדי שהוא חותך עוף בתנור, ואז מוסיף: "אני לא חושב שאוכל עכשיו".

בטריילר ל"פרנזי", היצ' נראה בשוק הירקות והפירות קבנט גארדן בלונדון (רגע לפני שנהרס והפך לאתר תיירותי), אורז שק תפוחי אדמה. מהשק קופצת רגל של אישה, והיצ' המופתע אומר: "שמעתי על רגל של טלה, רגל של עוף, אבל מעולם לא על רגל של תפוחי אדמה". אגב, בסרט עצמו אחת הגופות הוסתרה בשק תפוחי אדמה.

בסדרות הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents ו- The Alfred Hitchcock Hour (שודרו בשנים 1955-1965. היצ'קוק תרם את שמו לסדרות תמורת תמלוגים וביים מספר קטן של פרקים), גילו הצופים צד נוסף בהומור של היצ'קוק, לא רק כבמאי, אלא גם כמגיש. הוא פתח וסגר כל פרק עם קטע הומוריסטי קצר שנכתב עבורו ובו התבדח על הצופים, על הדמויות בפרק וגם על דבר המפרסם ששולב בין הפרקים.

"כשהייתי צעיר היה לי דוד שהזמין אותי לארוחות ערב, שאותן ליווה בסיפורים על עצמו", הוא אמר באחד הפרולוגים. "הקשבתי לו, מפני ששילם בעד הארוחה. אינני יודע למה נזכרתי בזה, אבל עכשיו הגיע הזמן לשמוע את דבר המפרסם".

בפתיח אחר היצ' נראה יושב על ספסל ולידו עגלת תינוק. "אני לא חושב שלשמור על תינוק זה דבר מהנה כלל וכלל", הוא אומר, ומוציא מהעגלה אביזרים שמסייעים לו לצלוח את המשימה: "מכשיר רדיו, ספרים, ארוחת צהריים, משקה קר, פטיש כבד – ואם זה ייכשל: אטמי אוזניים". כשהעגלה ריקה מאביזרים, הוא מגלה: "אוי, שכחתי את התינוק".

בפתיח של פרק חג המולד היצ'קוק אוטם את האח עם לבנים, ואומר: "סנטה קלאוס תמיד מביא הפתעות לאחרים. חשבתי שיהיה מעניין אם מישהו יפתיע אותו לשם שינוי. נמאס מעקבות הפיח שלו בכל שנה". הוא מניח לבנה אחרונה ואומר: "נראה אותו 'הו הו הו' את עצמו מתוך זה".

נאומים
גם הנאומים שנשא והציטוטים המיוחסים לו היו רוויים בהומור מקאברי. הוא ידע מה הקהל מצפה ממנו, וסיפק לו זאת. בסוף נאום שנשא ב-1965 בטקס איגוד מפיקי המסך (Screen Producers Guild) שבו הוענק לו פרס כבוד, אמר: "אומרים שבכל דקה מתבצע רצח, אז לא אבזבז יותר מזמנכם".

בנאום שנשא במארס 1963 (לפני רצח קנדי) במועדון הכתבים הלאומי, היצ'קוק אמר שהוא מזועזע שמקרי הרצח יצאו מהבתים אל הפארקים והרחובות: "זה לא מכובד. כשהייתי צעיר, אנשים מכובדים ביצעו רצח בפרטיות, מאחורי דלתות סגורות ובין חברים", אמר, לקול צחוק הקהל.

באחד מציטוטיו אמר: "יש לי את התרופה הטובה ביותר לכאב גרון: חתכו אותו". משפט נוסף המיוחס לו הוא: "אני חושב שכל אחד נהנה מרצח נחמד. בתנאי שהוא לא הקרבן". כשאינגריד ברגמן רצתה להיכנס לדמות באחד מסרטיו ושאלה אותו, "מה מניע אותי?", הוא ענה לה: "המשכורת".

[המאמר מופיע גם בבלוג "ילדי הקומדיה"]

מודעות פרסומת

סינמטק תל אביב לפני הקרנת "גן התענוגות". צילום: יסמין גיל

חלק א' – אכזבה
אני לא נוהגת לצאת באמצע סרט, גם כשהוא גרוע, ובטח לא כשהוא טוב. במיוחד לא אחרי המתנה של 89 שנה לסרט, או לפחות שנה ושמונה חודשים – מאז שמעתי לראשונה על פרויקט "התשעה של היצ'קוק" של המכון הבריטי לקולנוע (BFI), לשיקום תשעה מהסרטים הראשונים של הבמאי. אלא שכיאה לתרבות הזלזול בזמנים הישראלית, אתמול יצאתי מסרט לפני שהסתיים, הסרט הראשון של היצ'קוק מ-1925, "גן התענוגות" (The Pleasure Garden).

אולם 3 בסינמטק תל אביב היה אתמול מלא עד אפס מקום, בערב הראשון והחגיגי של הקרנת סרטי הפרויקט המדובר. האם החגיגיות מצדיקה איחור של 45 דקות בהקרנת הסרט? לא בטוחה, וזה בטח לא הוגן כלפי משלמי הכרטיסים שנעו באי-נוחות בכיסאותיהם, בעודם מקשיבים לנאום ועוד נאום ועוד נאום. אני חובבת נאומים כמו כל אחד אחר והנאומים של הנציגים הבריטיים היו משעשעים למדי, גם אינפורמטיביים, מעניינים ולא כאלה ארוכים. אבל כשהכניסה לאולם נמשכה עד 21:15, הנאומים עוד חצי שעה והתקלה הקלה בהקרנה עוד חמש דקות – הרי לכם סרט שעל פי אתר האינטרנט של הסינמטק אמור היה להתחיל ב-21:00, אולם התחיל רק 45 דקות לאחר מכן.

אתמול בצהריים פניתי לנציגי הסינמטק באמצעות דף הפייסבוק שלהם ושאלתי האם הסרט מתוכנן להתחיל בזמן. זאת כדי להחליט האם להגיע בערב באוטו או ברכבת. לא נעניתי, הגעתי ברכבת, הסרט התחיל רק ב-21:45 והשאר היסטוריה. או היסטריה. היסטריה של עמידה בזמנים. וכך נאלצתי לצאת כ-20 דקות לפני סיום ההקרנה של סרט שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן.

מן הראוי היה שסינמטק תל אביב או מי ממארגני האירוע היו מעדכנים את הצופים, מזמיני הכרטיסים, שהסרט כולל נאומים מקדימים וייתכן שיחל מאוחר יותר מהכתוב. באותה מידה אפשר היה להתחיל את הנאומים ב-20:00 ואז לעמוד בזמני ההקרנה. מעבר לשירות הוגן לצרכנים, מדובר בשירות הוגן למעריצים.

כך או כך, הבוקר השלמתי את הצפייה בסרט, בגרסה יו-טיובית הרבה פחות מרשימה שמצאתי. בלי הצבעוניות המשוחזרת שאכתוב עליה בהמשך, ובעיקר בלי המוזיקה המופלאה של דניאל סלומון, שליווה את הקרנת הסרט אתמול בנגינה בפסנתר על הבמה, ויצר חוויה מושלמת. המוזיקה שלו הייתה כל כך יפה, שאם שקלתי לוותר על הרכבת האחרונה זה בגללו, לא פחות מאשר בגלל היצ'קוק.

חלק ב' – נאומים
אחת הנואמות אתמול הייתה מישהי מהמכון הבריטי לקולנוע (BFI), לא קלטתי את שמה, אבל את תפקידה נדמה לי שכן: אחראית להפצת הקולנוע הבריטי בעולם. שזה, אם אני מבינה נכון, לטוס בעולם ולדבר על קולנוע. מושלם. פשוט מושלם.

היא סיפרה שב"גן התענוגות", למרות שאינו סרט היצ'קוקי-טיפוסי (היצ'קוק הגדיר את סרטו השלישי, "הדייר", כסרט ההיצ'קוקי האמיתי הראשון שלו), ניתן לזהות בו מוטיבים מוכרים של הבמאי שיבואו לידי ביטוי ב-50 וקצת סרטיו הבאים. כך למשל: עולם הבמה – "גן התענוגות" הוא שם התאטרון שבסרט – עומד גם במרכזו של הסרט "פחד במה", עם התייחסות לכך גם ב"39 המדרגות" ('מר זיכרון'); גרמי מדרגות שנראו בתחילת הסרט, הם מהמוטיבים האהובים על הבמאי ונראו גם ב"רבקה", "חשד" ו"ורטיגו"; בלונדיניות, המוטיב הידוע – למרות שהופיעו ב"גן התענוגות" כשהבנות חבשו פאה על הבמה – נראו לאחר מכן בסרטים כמו "חלון אחורי", "אליבי" ו"לתפוס גנב" עם גרייס קלי ו"הציפורים" ו"מארני" עם טיפי הדרן; מוטיב המציצנות – באחת הסצנות ב"גן התענוגות" אחד הגברים בקהל מסתכל על הבנות עם משקפת – בא לידי ביטוי בהמשך בסרטים כמו "פסיכו" ו"חלון אחורי".

באחת הסצנות בסרט 'הנסיך איוואן' (קארל פלקנברג, נ' 1887) מחבק את 'ג'יל' (קרמליטה ג'רהטי, 1901-1966) בצוואר, במעין חיבוק-ליפוף שנראה לרגע כמו חניקה – מה שהזכיר סצנות מסרטים כמו "זרים ברכבת", "חבל", "אליבי" ו"פרנזי"; היו בסרט גם שלל מיטות, שנראו בסרטים כמו "הנודעת", "רבקה", "תחת חוג הגדי" ו"פסיכו" (מעריצי היצ'קוק ואנשי קולנוע בכלל, יודעים ששום דבר שמעוגן במיזנסצנה אינו מקרי, גם לא מיטות); היה גם העיתון שבו 'יו' (ג'ון סטיוארט, 1898-1979), הארוס של 'ג'יל', קורא על נישואיה לנסיך (הצגת כותרת עיתון הייתה דרך ויזואלית נפוצה להעברת מידע לצופה, בסרטים האילמים) – כאשר עיתונים הופיעו אצל היצ'קוק, בין היתר ב"צל של ספק", "סירת הצלה" ו"מזימות בינלאומיות".

כן, נצפו ב"גן התענוגות" כוסות אלכוהול – באנציקלופדיה של היצ'קוק (יש ספר כזה) מוקדש סעיף שלם לנושא – ומשקאות חריפים ניתן למצוא גם ב"צל של ספק", "הנודעת", "תחת חוג הגדי", "מזימות בינלאומיות" ו"ורטיגו" – just to name a few. אפילו המדינה האקזוטית והרחוקה שאליה נשלחים 'יו' ו'לווט' (מיילס מנדר, 1888-1946) במסגרת עבודתם, היא כפי הנראה באפריקה – אותה יבשת שהיצ'קוק יחזור אליה בצילומי גרסתו השנייה ל"האיש שידע יותר מדי"; אבל עזבו אתכם ממדרגות, עיתונים או אלכוהול, בסרט הראשון של היצ'קוק יש רצח, ואפילו שניים – נושא שעבר כחוט השני ברוב, אולי בכל סרטיו.

נציגת ה-BFI סיפרה על הליך שחזור הסרטים בפרויקט "התשעה של היצ'קוק", שנמשך מספר שנים. במקרה של "גן התענוגות" למשל, היו לסרט כמה גרסאות ששכנו בארכיבים שונים בארה"ב, הולנד, צרפת ובריטניה. המשחזרים אספו את כל הגרסאות, עברו פריים-פריים בכולן, עד שערכו את גרסת הסרט הסופית שארוכה ב-20 דקות מהגרסאות שהיו מוכרות עד כה. הם ניקו את התמונות וצבעו אותן מחדש, והסרט, שאמנם מוגדר כ"שחור לבן", הוא למעשה בצבעים מרהיבים. לא הצבעוניות המוכרת לנו מסרטים, אלא מעין גווני רקע, כמו צילום ספייה. הצבעים (האמת שלא הבנתי אם היו כך במקור, או נוספו בהליך השחזור) השתנו מסצנה לסצנה, מכחול לסגול לוורוד לחום.

החוויה הוויזואלית של מעברי הצבעים הללו, לצד המוזיקה המקסימה והכיפית של דניאל סלומון, שעטפו את העלילה של היצ'קוק, יצרו סרט שלא יכולתי להוריד ממנו את המבט (למעט הרגעים שהייתי צריכה לבדוק מה השעה…).

"מה שהשחזור לא יכול היה לעשות", המשיכה להסביר אותה נציגה ברת מזל מה-BFI, "זה להוסיף משהו שלא היה שם [בסרט] מלכתחילה – את ה-cameo (הופעת האורח של היצ'קוק בסרטיו). היצ'קוק התחיל עם ה-cameo רק בסרט "הדייר" (1927)".

שגריר בריטניה בישראל, מתיו גולד, שנאם אף הוא, אמר: "אלפרד היצ'קוק היה מפורסם בזכות ה-cameo הקצרים שלו ואני אלמד ממנו ואדבר בקצרה. בסרטיו הראשונים ניתן לראות כמה מהמוטיבים שלו, האובססיות, שלאחר מכן למדנו לאהוב וקראנו להם היצ'קוקיים". הוא התייחס לסרט האבוד של היצ'קוק "The Mountain Eagle" (סרטו השני של הבמאי) ואמר: "הוא ברשימת ה'מבוקשים ביותר' (Most Wanted) של הסרטים". השגריר הוסיף שפרויקט "התשעה של היצ'קוק" הוצג עד כה בארה"ב, טורקיה, ברזיל וסין – וכעת בישראל.

חלק ג' – הסרט
במהלך הצפייה בסרט תהיתי מה גורם לאנשים להסתקרן לגבי סרט ראשון של במאי מוערך או בכלל יצירה ראשונה של אמן. הרי אי אפשר לזלזל בחשיבות צבירת הניסיון – שאינו קיים באותה יצירה ראשונה – להפיכתו של אותו אמן למומחה שהוא. אלא שבאותה יצירה ראשונה מסתתרת התשובה לשאלה הבלתי נמנעת: האם הכישרון תמיד היה שם? במקרה של היצ'קוק  – למרות מידה מסוימת של סובייקטיביות מצדי – התשובה היא: ברור שכן!

"גן התענוגות" הוא סרטו הראשון של היצ'קוק באורך מלא. הוא צולם ב-1925, אולם הופץ רק ב-1927, לאחר הצלחת סרטו השלישי של הבמאי, "הדייר" (The Lodger). היצ'קוק היה בן 26 כשצילם את הסרט, בסיוע עוזרת הבמאי והאחראית על המשכיות (continuity), אלמה רוול (Alma Reville) – לה נישא בשנה שאחרי. המפיק היה מייקל בלקון (1896-1977), לימים ראש אולפני איילינג (Ealing Studios) בלונדון (וגם סבו של השחקן דניאל דיי לואיס, הגם אם לא ברורה מידת הקשר ביניהם, שכן בלקון החרים את בתו ג'יל, לאחר שנישאה לאביו של דיי לואיס, המשורר ססיל דיי לואיס).

אז הסבא של דניאל דיי לואיס אחראי במידת מה לכך שהיצ'קוק הפך להיות במאי: "מייקל בלקון שאל אותי: "היית רוצה לביים סרט?"", סיפר היצ'קוק בספר "היצ'קוק/טריפו", "עניתי: "מעולם לא חשבתי על כך". זו הייתה האמת, הייתי מרוצה מאוד מכתיבת התסריטים ומעבודתי כמעצב תפאורה, לא ראיתי את עצמי כלל וכלל כבמאי. אז בלקון אמר לי: "יש לנו הצעה להפקה משותפת אנגלית-גרמנית". צירפו אליי סופר נוסף לצורך כתיבת התסריט ונסעתי למינכן. אשתי לעתיד, אלמה, הייתה העוזרת שלי. עדיין לא היינו נשואים, אך לא חיינו בחטא".

הסרט צולם בגרמניה ובאיטליה, בגרסה הישנה הוא בן 75 דקות, בגרסה המשוחזרת – 92 דקות. כפי שציינתי קודם, תוספת הזמן היא כתוצאה מאיסוף פריימים מגרסאות שונות של הסרט. הוא עוסק באהבה, בגידה, עסקי הבידור, מיניות ורצח. יש בו גברים שטופי זימה, נשים תמימות לכאורה, עולם אירופי מעונב, עולם אקזוטי פראי, רגע קצר של טירוף וחטא ועונש.

הסרט רווי בהומור, כזה שלא רק מעלה חיוך, אלא ממש מצחיק. למשל, מנהל התאטרון אומר ל'פטסי' (וירג'יניה ואלי, 1896-1968): "התאהבתי בתלתל שלך" והיא בתגובה מורידה מראשה את פיסת התלתל שמתבררת כתוספת שיער, ואומרת לו: "אם כך הוא שלך". בסצנה אחרת 'פטסי' נכנסת לדירתה הקטנה, רק כדי לגלות שמישהו מחכה לה שם. היא נבהלת, הצופים נבהלים איתה ואז מתברר שזה בסך הכל הכלב שלה.

אותו כלב, שחקן משנה לכל דבר, נובח על 'לווט' בביקורו הראשון בדירה של 'פטסי' – מה שמרמז על בעייתיות מסוימת באדם שלאחר מכן נישא ל'פטסי' ובהמשך מנסה להרוג אותה. יש בסרט גם תוכן שיווקי, כאשר באחת הסצנות נראה בדירתה של 'פטסי' סבון LUX – מותג שלפי אתר האינטרנט של החברה נוצר ב-1925, השנה שבה צולם הסרט. אגב, מתברר (מ-IMDb) שזה גם היה הסבון האהוב על וירג'יניה ואלי; בסצנה נוספת, נראים נרות על מתקן שיותר ממזכיר חנוכייה – כנראה הרגע הכי קרוב ליהדות בסרטים של היצ'קוק (הגם אם מדובר באסוציאציה בלבד. איש לא חושד שחגגו את חנוכה על הסט).

"התגובות בעיתונות היו טובות מאוד", סיפר היצ'קוק לטריפו בספר השיחות בין השניים, על הביקורות שקיבל על סרטו הראשון. "הלונדון דיילי אקספרס כתב עליי בכותרת: "גבר צעיר בעל מוח של רב-אמן".