ארכיון רשומות מהקטגוריה "טקס האוסקר"‏

 

מחר, 5 באפריל 2016, ימלאו 100 שנים להולדת שחקן הקולנוע האמריקאי גרגורי פק (1916-2003).

פק שיחק בשני סרטים של היצ'קוק: "בכבלי השכחה" (Spellbound. שהיה סרטו הרביעי של פק) מ-1945, לצד אינגריד ברגמן, ו"משפט פארדין" (The Paradine Case) מ-1947, לצד אן טוד וצ'ארלס לוטון. בשני המקרים התפקיד יועד בתחילה לשחקנים אחרים: בסרט הראשון, המפיק, דיוויד או. סלזניק, רצה את ג'וזף קוטן, ובסרט השני סלזניק רצה את ג'ון בארימור, והיצ'קוק רצה את רונלד קולמן, שדחה את התפקיד.

"בכבלי השכחה", בקצרה ותוך ניסיון להימנע מספוילרים, מספר על רופאה בבית חולים פסיכיאטרי (ברגמן), שמתאהבת במנהל החדש שמגיע למקום (פק), אך מתגלה כי אינו מי שהוא טוען שהוא ("אומרים כי אני אינני אני…") ובעצמו סובל מבעיה נפשית. הסרט "מתכתב" עם התאוריה הפסיכואנליטית של פרויד, וסלבדור דאלי עיצב בו את סצנת החלום.

הסרט היה מועמד בזמנו לשישה פרסי אוסקר: הסרט הטוב ביותר, הבמאי, שחקן המשנה (מייקל צ'כוב. אחיין של), צילום בשחור-לבן, אפקטים והמוזיקה הטובה ביותר (מיקלוש רוזה). הוא זכה בקטגוריה האחרונה.

בספר "היצ'קוק/טריפו", טוען פרנסואה טריפו ש-פק מהווה חסרון ב"בכבלי השכחה": "אינגריד ברגמן היא שחקנית יוצאת מן הכלל ומושלמת לעבודה איתך", אומר טריפו להיצ'קוק, "אבל גרגורי פק הוא לא ממש שחקן היצ'קוקי. הוא נבוב ויותר מכל, אין לו שום מבט. אף על פי כן, אני מעדיף את "משפט פארדין" על פני "בכבלי השכחה", ואתה?". "אני לא יודע", ענה היצ'קוק, "אפשר למנות טעויות רבות גם ב"משפט פארדין".

אך נראה שאין להאשים את פק הצעיר בחוסר המבט. בספר "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות", מאת דונלד ספוטו (הוצ' דביר), מספר פק על העבודה עם היצ'קוק ב"בכבלי השכחה": "לאמיתו של דבר [היצ'קוק] לא נתן לנו הוראות בימוי רבות, אף שהייתי חסר ניסיון וחשתי שאני זקוק להדרכה מרובה. בתשובה לשאלותיי בדבר מצב-רוח או הבעה, היה עונה בפשטות שעליי לסלק כל הבעה מפרצופי, והוא יצלם אותי. ציפיתי ליותר מזה. עניין הקולנוע היה כל כך חדש בשבילי. אבל אם הוא לא נתן לי הרבה הדרכה, הרי ארגז של בקבוקי יין נתן גם נתן, כשנודע לו שאינני מבין ביינות. הוא גילה עניין רב בשיפור השכלתי בתחום הזה דווקא… אבל הרגשתי שמשהו מציק לו, ולא הצלחתי להבין מה הדבר".

ב"משפט פארדין" העלילה מתרחשת באנגליה ומספרת על עורך דין נשוי (פק), שמתאהב בלקוחה שלו (אלידה ואלי), שמואשמת ברצח בעלה. בספר השיחות בין היצ'קוק לטריפו, אומר הבמאי על סרט זה: "נסקור את כל הפגמים הכי בולטים של הסרט. קודם כל, אני לא חושב שגרגורי פק יכול לגלם עורך דין בריטי, משום שעורך דין בריטי הוא אדם מחונך מאוד השייך לשכבות החברה העליונות". "לו יכולת לבחור…", שואל אותו טריפו (היצ' היה נתון בשעתו להחלטות המפיק סלזניק), והיצ'קוק משיב: "הייתי לוקח את לורנס אוליבייה. חשבתי גם על רונלד קולמן".

כאמור, מחר יצוינו 100 שנה להולדתו של פק, שנולד ומת בקליפורניה בגיל 87. הוא היה נשוי פעמיים ונולדו לו חמישה ילדים. בנו הבכור, ג'ונתן, התאבד בירייה כשהיה בן 30. בתו, ססיליה פק, הפיקה, בין היתר, את הסרט התיעודי "מיס עולם האמיצה" (Brave Miss World) על סיפורה של לינור אברג'יל. נכדו, איתן פק, הוא שחקן.

פק שימש כיו"ר המכון האמריקאי לקולנוע (AFI) וכנשיא האקדמיה האמריקאית לקולנוע בין השנים 1967-1970 (אגב, גם קארל מלדן ו-וונדל קורי ששיחקו אצל היצ'קוק, שימשו כנשיאי האקדמיה). כנשיא האקדמיה לקולנוע, פק היה זה שהחליט ב-1968 לדחות את טקס האוסקר ביומיים, בשל ההתנקשות בחייו של מרטין לותר קינג (אגב, היום, 4 באפריל, לפני 48 שנה). פק, שהיה דמוקרט, פעיל אנטי-מלחמתי, בעד זכויות אדם ובעד זכויות עובדים, אף צעד עם הכומר קינג.

פק היה מועמד חמש פעמים לאוסקר וזכה פעם אחת, במועמדות החמישית שלו, על תפקידו כ'אטיקוס פינץ" ב"אל תיגע בזמיר"/"מות הזמיר" (To Kill a Mockingbird, 1962). הוא יליד קליפורניה הראשון שזכה באוסקר לשחקן הטוב. על תפקיד זה הוא זכה גם בגלובוס הזהב.

הסרט, שהיה מועמד לשמונה פרסי אוסקר, כולל לבמאי (רוברט מאליגן) ולסרט הטוב ביותר, זכה בשלושה פרסים: שחקן ראשי, תסריט מעובד ועיצוב אמנותי. הוא מבוסס על רומן זוכה פרס פוליצר של נל הרפר לי (שהלכה לעולמה לפני כחודש וחצי בגיל 89).

ברשימת "100 שנים – 100 גיבורים ונבלים בקולנוע" שפרסם ה-AFI ב-2003, דמותו של 'אטיקוס פינץ" נבחרה למקום הראשון מבין הגיבורים (אגב, 'נורמן בייטס' של אנתוני פרקינס, במקום השני בין הנבלים). הרשימה פורסמה ב-4 ביוני, שמונה ימים לפני ש-פק הלך לעולמו.

המחזאית הרפר לי כל כך התרשמה מהמשחק של פק כ'אטיקוס', דמות שמבוססת על אביה, שהיא נתנה לשחקן את השעון של אביה. אחד מנכדיו של פק נקרא הרפר, על שמה.

בין סרטיו הנוספים: "דו קרב בשמש" של קינג וידור מ-1946; "הסכם ג'נטלמני" של איליה קאזאן מ-1947; "חופשה ברומא" של וויליאם וויילר מ-1953; "תותחי נברון" של ג'יי. לי תומפסון מ-1961, ושנה לאחר מכן בסרטו של אותו במאי, "פסגת הפחד" (פק, יחד עם רוברט מיצ'ם ומרטין בלזם מהסרט המקורי, הפציעו לתפקיד אורח גם ב"פסגת הפחד" של מרטין סקורסזה ב-1991).

מודעות פרסומת

הסרטים שלי ואני בסוג של Cameo

עברה שנה וקצת מאז כתבתי כאן על גל "אירועי היצ'קוק" ששטף את המדינה, אז עם הקרנה של "פסיכו" על מסך רחב במסגרת סדרת ה'קלאסיק' שהוצגה בבתי הקולנוע של "יס פלאנט", צאתו לאקרנים של סרט הקולנוע "היצ'קוק" (2012, Hitchcock) והשידור של סרט הטלוויזיה "הנערה של היצ'קוק" (The Girl, 2012). והנה גל היצ'קוקי נוסף, אולי מרשים אף יותר, צפוי להציף את עולמנו הדל (טוב, עולמי הדל) החל מהחודש הבא – ואותו אין דרך טובה יותר לתאר, מלבד ההגדרה: היצ'קוק למתחילים. ולממש מתקדמים.

אתחיל עם המתחילים. במסגרת סדרת הסרטים השנתית 'ימים של אוסקר', שמשודרת ב-yes בשבועות שלפני טקס האוסקר (ה-86 במספר, שייערך ב-2 במארס, בלילה שבין ראשון לשני, שעון ישראל), צפוי שבוע היצ'קוק. מדובר בסרטים של הבמאי שישודרו בערוץ yes1 בתאריכים 16-22 בפברואר, בשעות אחר הצהריים. נכון, לא הזמן האולטימטיבי לצפייה בסרטים עבור האדם העובד, אבל מ-yes נמסר כי ניתן להקליט את כל הסרטים כסדרה.

רשימת הסרטים כוללת את הקלאסיקות הטובות והבסיסיות של הבמאי, בבחינת: קשה-לי-להאמין-שמישהו-לא-ראה-את-הסרטים-האלה-אבל-אף-פעם-לא-נמאס: "פסיכו" (1960), "ורטיגו" (1958) שהוגדר לפני כשנתיים כסרט הטוב ביותר בכל הזמנים, "הציפורים" (1963), "חלון אחורי" (1954), "האיש שידע יותר מידי" (אני מניחה שמדובר בגרסה השנייה והמצוינת מ-1956) ו"מארני" (1964). בולט בהיעדרו, כי גם הוא מה-A list: "מזימות בינלאומיות" (1959). בסבב הסרטים הזה 1:0 לטובת ג'יימס סטיוארט על פני קרי גרנט.

סרטו הראשון של היצ'קוק שהופק בארה"ב והיחידי שלו שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, "רבקה" (1940), בכיכובה של ג'ואן פונטיין, שהלכה לעולמה לפני כחודש וחצי בגיל 96 – ישודר ב-yes3 במסגרת משבצת השידור שנקראת "הבלתי נשכחים" ביום ראשון, ה-16 בפברואר ב-22:00.

כמו כן, ביום שישי, ה-21 בפברואר, ישודר (yes1) הסרט "היצ'קוק" של הבמאי סשה ג'רבאסי בכיכובם של אנתוני הופקינס (בתפקיד היצ'קוק) והלן מירן (בתפקיד רעייתו, אלמה רוול), שהיה מועמד בקטגוריית האיפור ועיצוב השיער בטקס האוסקר של השנה שעברה, אולם כמיטב המסורת ההיצ'קוקית (שכנראה נמשכת גם כשהבמאי עצמו לא מעורב ישירות בפרויקט) – לא זכה בפרס.

ואם החגיגה שצוינה לעיל מיועדת להיצ'קוקולוגים מתחילים, הרי שזוהי רק ההקדמה לדובדבן שבקצפת המיועד למתקדמים. כל כך מתקדמים, מכוון שמדובר בסרטים של היצ'קוק, עוד לפני שהוא בכלל נהיה… היצ'קוק!

זוכרים את "התשעה של היצ'קוק" (Hitchcock 9) שגם עליהם כתבתי כאן בעבר, בפוסט שנקרא The Sound of Silence? אותם סרטים אנגלים, ראשונים ואילמים של הבמאי, ששוחזרו לקראת אירועי התרבות שעטפו את אולימפיאדת לונדון ומאז "מטיילים" בסינמטקים ברחבי העולם. אז הם סוף סוף מגיעים לארץ ויוקרנו בסינמטקים של תל אביב (מה-20 בפברואר), ירושלים (מה-21 בפברואר) וחיפה (לא מצאתי באתר הסינמטק אזכור לנושא). מלבדם, בהמשך השנה צפויים להיות מוקרנים סרטים נוספים (מדברים) של הבמאי.

מנכ"ל המועצה הבריטית בישראל, אלן גמל, מצוטט באתר סינמטק תל אביב, כאומר: "בשנת 2012 השלים מכון הקולנוע הבריטי (BFI) את פרויקט השחזור הגדול ביותר בתולדותיו והחיה מחדש את תשעת סרטיו הראשונים של אלפרד היצ'קוק. יצירות אלה, אשר הופקו בין השנים 1925 ו-1929, הן מההישגים המשמעותיים ביותר של הקולנוע הבריטי האילם ושל אחד מיוצרי הקולנוע החשובים ביותר בכל הזמנים. השותפות בין מכון הקולנוע הבריטי והמועצה הבריטית הביאה לכך שתכנית "היצ'קוק 9" הוקרנה במדינות רבות ברחבי העולם, וביניהן בברזיל, בדרום אפריקה, וכעת בישראל.
"הזמנו שבעה מוזיקאים, מהבולטים שפועלים כיום בישראל, להציג עבודות מוזיקליות חדשות שילוו את הקרנות סרטי "היצ'קוק 9" בסינמטקים של חיפה, ירושלים ותל אביב. לצד הקרנות הבכורה של הסרטים המשוחזרים, נציג בסינמטקים במהלך החודשים הקרובים יצירות מופת של היצ'קוק, כגון "39 המדרגות" ו"פסיכו"".

עוד נכתב באתר סינמטק תל אביב: "אלפרד היצ'קוק הוא אחד מיוצרי הקולנוע המפורסמים ביותר בכל הזמנים, ולמרות זאת, עשרת סרטיו הראשונים – אשר רק תשעה מהם שרדו – כמעט ואינם מוכרים. הסרטים האילמים של היצ'קוק הכרחיים להבנה של סרטיו המאוחרים יותר של היוצר. הסרטים, בהם צפו עד היום רק מעטים, כוללים הרבה מוטיבים חוזרים ואובססיות היצ'קוקיות. "היצ'קוק 9" הוא פרויקט השחזור הדיגיטלי הגדול ביותר בתולדות מכון הקולנוע הבריטי. הפרויקט מאפשר לצופים ברחבי העולם לצפות בעותקים מחודשים של הסרטים, המגלים שכבות חדשות של משמעות ומאפשרים הבנה מעמיקה יותר של עבודתו של היצ'קוק. הקרנת שישה מתוך תשעת הסרטים תלווה בפסקול חי, בביצוע מיטב הכישרונות המוזיקליים מישראל".

הסרטים שיוקרנו הם: "גן התענוגות" (1925 ,The Pleasure Garden) עם ליווי מוזיקלי של דניאל סלומון; "האיש מהאי מאן"/"תושב האי מאן" (The Manxman, 1929) – סרטו האילם האחרון של היצ'קוק, שיוקרן בליווי מוזיקלי של ערן צור; "סחיטה" (1929 ,Blackmail) – הנחשב לסרט האנגלי המדבר הראשון, למרות שיש לו גם גרסה אילמת; "שמפניה" (1928 ,Champagne); "מוסר מפוקפק" (1928,Easy Virtue); "אשת האיכר" (1928 ,The Farmer's Wife); "הזירה" (1927 ,The Ring); "הדייר" ( 1927 ,The Lodger) – שבו היצ'קוק ערך את הופעת האורח (Cameo) הראשונה שלו; ו"התדרדרות" (1927 ,Downhill). אגב, יש פער של שנה לכאן או לכאן בין שנות הפצת הסרטים הללו כפי שמצוינים באתר הסינמטק וב-IMDb – אני התבססתי על נתוני אתר הסרטים הבינלאומי.

*** התאריכים מתייחסים לשנים שבהן נערכו טקסי האוסקר (הסרטים הם מהשנה שלפני, כמקובל בטקס).

היום, 24 בפברואר 2013, ייערך בפעם ה-85 טקס האקדמיה האמריקאית לקולנוע – האוסקר. מאות מיליוני אנשים, כמעט בכל מדינה בעולם, יצפו באירוע התבניתי, המאורגן, המלוטש והנוצץ הזה, שיספק רגעים שבתוך שעות ייכנסו לספרי ההיסטוריה של הקולנוע. כל טקס כזה, מאז הראשון שבהם, סיפק פרטי טריוויה ואנקדוטות שדובר בהם במשך שנים, מהנאום הכי מרגש ועד הכישלון הכי צורם. והעיקר, להמשיך לחייך ולמחוא כפיים, גם כשמפסידים. פילוסופיית האוסקר כולה.

לרגל האירוע החגיגי, הנה כמה דברים מעניינים על טקס האוסקר:

ראשית, הפסלון: מדובר בדמות גבר האוחז בידו חרב ועומד על סליל פילם. הוא מצופה בזהב 24 קראט, גובהו 13.5 אינץ' (34 ס"מ), משקלו 8.5 פאונד (כ-3.8 ק"ג) ושוויו (לייצור) למעלה מ-300 דולר, הגם שהזוכים מתחייבים שלא למכור את הפסל, אלא בחזרה לאקדמיה לקולנוע, בסכום סמלי למדי. הפסל עוצב בידי המעצב האמנותי של אולפני MGM, סדריק גיבונס (Cedric Gibbons, 1893-1960), שזכה בעצמו בפרס 11 פעמים.

בשלוש השנים הראשונות לקיום הטקס, הפרס היה ידוע בשם "הפסל", כל כך ציפי לבני מצדו, כאשר האגדה מספרת שהספרנית של האקדמיה לקולנוע, מרגרט הריק, ציינה יום אחד ש"הוא דומה לדוד שלי אוסקר" – והשאר היסטוריה. האקדמיה עצמה השתמשה לראשונה, באופן רשמי, בכינוי "אוסקר", רק כשמונה שנים לאחר מכן. מאז היווסדו של האירוע חולקו בו 2,856 פסלים. לטקס השנה, שבו 24 קטגוריות, נוצרו 50 פסלים, אולם לא ידוע כמה מהם יחולקו עד פתיחת המעטפות.

הטקס הראשון נערך ב-16 במאי 1929 במלון רוזוולט בהוליווד, בהנחיית שחקן הראינוע דאגלס פיירבנקס (Douglas Fairbanks, 1883-1939). הגיעו אליו 270 מוזמנים ועיקרו היה ארוחה וריקודים. חלוקת הפרסים הייתה החלק הקצר של האירוע ונמשכה מספר דקות. הטקס התייחס לסרטים שנעשו בשנים 1927-1928, והזוכים הוכרזו שלושה חודשים לפני כן, מה שכמובן ביטל את אפקט ההפתעה.

הסרט הזוכה, מתוך שלושה מועמדים, היה "כנפיים" (Wings, 1927) בבימויו של וויליאם וולמן (William A. Wellman, 1896-1975), שסיפר על שני צעירים, האחד עשיר, השני בן מעמד הביניים, שמאוהבים באותה אשה ומתגייסים כטייסים למלחמת העולם הראשונה. הבמאי עצמו, וולמן, היה טייס באותה מלחמה. באותו אירוע הוענק פרס בקטגוריה שהתבררה כחד-פעמית: ג'וזף פרנהם (Joseph Farnham, 1884-1931) זכה בפרס על כתיבת כתוביות – אמנות שהפכה מיותרת עד שנערך הטקס הבא.

הטקס השני, שנערך באפריל 1930 והתייחס לסרטים מ-1928-1929, כבר שודר ברדיו והזוכים בו לא הוכרזו עד חלוקת הפרסים. הטקס שאחריו נערך לאחר שבעה חודשים בלבד, בנובמבר 1930, בניסיון של התעשייה לסגור פערים עם הסרטים שהפכו 'מדברים'. השחקנית נורמה שירר (Norma Shearer, 1902-1983), אז רעייתו של המפיק ארווין תלברג (Irving Thalberg, 1899-1936) – ממייסדי האקדמיה לקולנוע, ולימים מי שאוסקר הכבוד שניתן למפיקים (זה הפרס שהיצ'קוק קיבל) ייקרא על שמו – ואחיה, דאגלס, שהיה מהנדס קול, היו בני המשפחה הראשונים בהיסטוריה של הטקס שזכו שניהם בפרס.

עוד בני משפחה שזכו בפרס לאורך השנים: פרנסיס פורד קופולה (בימוי, תסריט, אוסקר כבוד), אביו קרמיין קופולה (מוזיקה), בתו סופיה קופולה (תסריט), גיסו דיוויד שייר (מוזיקה) ואחיינו ניקולס קייג' (משחק); האחים איתן וג'ואל כהן (בימוי, תסריט) ופרנסיס מק'דורמנד (משחק), רעייתו של ג'ואל; דיוויד או.סלזניק (כבוד), רעייתו ג'ניפר ג'ונס (משחק), וחמו (אביה של רעייתו הראשונה, איירין מאייר סלזניק) לואי בי. מאייר (כבוד); ג'ון יוסטון (בימוי, תסריט), אביו וולטר יוסטון (משחק), ובתו אנג'ליקה יוסטון (משחק); הנרי פונדה (כבוד, משחק) ובתו ג'יין פונדה (משחק); ג'ודי גארלנד (פרס מיוחד), בעלה השני וינסנט מינלי (בימוי) ובתם לייזה מינלי (משחק); מייקל דאגלס (כמפיק בפרס הסרט הטוב ביותר, משחק), אביו קירק דאגלס (כבוד) ורעייתו קתרין זיטה ג'ונס (משחק); ג'ון ווייט (משחק) ובתו אנג'לינה ג'ולי (משחק).

אבל נחזור לנורמה שירר: בטקס הרביעי שנערך ב-1931, היא מצאה עצמה במעמד מוזר כשהייתה זו שהכריזה על המועמדות לפרס השחקנית הטובה ביותר, כאשר גם היא ביניהן. היא לא זכתה. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה שחקן או שחקנית הכריזו על מועמדים בקטגוריה שלהם.

בטקס שנערך בנובמבר 1932, "גראנד הוטל" (Grand Hotel, 1932) זכה בפרס הסרט הטוב ביותר. זהו הסרט הראשון והיחיד שזכה בפרס המדובר מבלי שהיה מועמד באף קטגוריה אחרת. וולט דיסני (Walt Disney, 1901-1966) קיבל אז פרס הוקרה על יצירת מיקי מאוס (מיקי "נולד" ב-1928). דיסני היה גם המדבב הראשון של מיקי, וגם מי שזכה ביותר פרסי אוסקר מכל אדם אחר (כמפיק): 22 זכיות (60 מועמדויות), שלושה פרסים מיוחדים ופרס ארווין תלברג.

בטקס שנערך במארס 1934, התרחש רגע מביך במיוחד: המנחה, וויל רוג'רס (1879-1935 Will Rogers), פתח את המעטפה של הזוכה בפרס הבמאי הטוב ביותר: "זה לא יכול היה להיות אדם נחמד יותר", אמר, "עלה לכאן וקבל את הפרס, פרנק". הבמאי פרנק קאפרה (Frank Capra, 1897-1991), שהיה מועמד, קם מכיסאו והחל ללכת לכיוון הבמה. אלא שהתאורה "נחתה" על הזוכה האמיתי, הבמאי פרנק לויד (1886-1960 ,Frank Lloyd). קאפרה עמד קפוא במרכז החדר וחזר לכיסאו. לימים הגדיר את הרגע כ"הליכה הארוכה, העצובה וההרסנית בחיי". שנה לאחר מכן, קאפרה זכה בפרס על בימוי הסרט "זה קרה לילה אחד" (It Happened One Night, 1934) ולימים בעוד שני פסלונים מוזהבים. הוא גם הנחה את הטקס מספר פעמים והיה נשיא האקדמיה לקולנוע.

בטקס שנערך ב-1937, הוצגו לראשונה קטגוריות שחקן ושחקנית המשנה. בטקס של 1938 עלה אדם מסתורי לבמה וקיבל את פרס שחקנית המשנה, בשם הזוכה, אליס בריידי (Alice Brady, 1892-1939), שהייתה חולה ומרותקת למיטה. הוא ברח עם הפסל ומעולם לא נמצא. עד שהאקדמיה סיפקה פסלון חדש לשחקנית, זו הלכה לעולמה.

בטקס של 1940 נשבר מחסום הצבע: הטי מק'דניאל (Hattie McDaniel, 1892-1952), בת של עבד, לא רק הייתה השחקנית האפריקאית-אמריקאית הראשונה שזכתה בפרס (בקטגוריית שחקנית המשנה על תפקידה ב"חלף עם הרוח"), אלא גם הייתה האורחת השחורה הראשונה שהגיעה לטקס כמוזמנת. היא קיבלה מקום ישיבה ליד שולחן בצד האחורי של האולם, סמוך למטבח. בטקס של 1959 סידני פואטייה (Sidney Poitier, נ' 1927), הפך לשחקן האפריקאי-אמריקאי (נולד בארה"ב במהלך ביקור משפחתי. גדל בג'מייקה) הראשון, שהיה מועמד לפרס השחקן הטוב ביותר, עבור "The Defiant Ones". הוא הפסיד לדיוויד ניבן (David Niven, 1910-1983). בטקס של 1964 פואטייה עשה היסטוריה נוספת וזכה בפרס, על "חמש נזירות וגבר אחד" (Lilies of the Field, 1963).

בטקס של 2002 (שחנך את אולמו החדש בתיאטרון קודאק), האלי ברי (Halle Berry, נ' 1966) הייתה השחקנית האפריקאית-אמריקאית הראשונה שזכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר. דנזל וושינגטון (Denzel Washington, נ' 1954), זכה בפרס השחקן הטוב ביותר, ולפואטייה הוענק אוסקר של כבוד. וופי גולדברג (Whoopi Goldberg, נ' 1955) הנחתה את הטקס.

בחזרה לעבר הרחוק יותר: בטקס של 1941 – זה שבו זכה בפעם היחידה סרט של היצ'קוק, "רבקה", כסרט הטוב ביותר – הוחלט לראשונה לסגור את המעטפות. אין יותר הצצות לפני האירוע. באותו אירוע, וולטר ברנן (Walter Brennan, 1894-1974), שזכה בקטגוריית שחקן המשנה, היה הראשון שסגר זכייה משולשת בפסלון. קתרין הפבורן (Katharine Hepburn, 1907-2003) תסגור את הפער שנים לאחר מכן, עם זכייתה השלישית (מתוך ארבע) על "נחש מי בא לסעוד" (Guess Who's Coming to Dinner, 1967).

בטקס של 1942, התווספו סרטים דוקומנטריים לתחרות. ג'ואן פונטיין (Joan Fontaine, נ' 1917) זכתה אז באוסקר על תפקידה ב"חשד" (Suspicion, 1941), ולימים תהיה השחקנית הראשונה והאחרונה שזכתה בפרס על משחק בסרט של היצ'קוק.

בטקס של 1944 הוענקו פסלי אוסקר עשויים טיח, מכוון שמתכת הייתה יקרת ערך בזמן מלחמת העולם השנייה. בטקס של 1945 הגבילו, לראשונה, את מספר הסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, לחמישה (בשנים האחרונות המספר גדל). זו גם הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה שחקן היה מועמד על אותו תפקיד בסרט, בשתי קטגוריות: שחקן ראשי ושחקן משנה. מדובר ב-בארי פיצ'ג'רלד (Barry Fitzgerald, 1888-1961), ששיחק בסרט "הולך בדרכי" וזכה בפרס המשנה.

בטקס של 1949, "המלט" (Hamlet, 1948) היה הסרט הזר (אנגליה) הראשון שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר. לורנס אוליבייה (Laurence Olivier, 1907-1989), שביים ושיחק בסרט, זכה גם בפרס השחקן הטוב ביותר. בכך הפך לאחד משני אנשים שזכו בפרס על משחק בסרט שביימו. השני יהיה רוברטו בניני (Roberto Benigni, נ' 1952) על "החיים יפים" (La vita è bella, 1997) בטקס של שנת 1998.

אגב, זכייתו של אוליבייה הפכה אותו ואת רעייתו דאז, ויויאן לי (Vivien Leigh, 1913-1967) לבעל ואשה הראשונים שזכו שניהם בפסלון המוזהב (לי זכתה בפרס השחקנית הראשית על "חלף עם הרוח" בטקס ב-1940, ולאחר מכן בפרס על "חשמלית ושמה תשוקה" בטקס ב-1952). זה קרה בשנית בטקס של 1987, אז פול ניומן (Paul Newman, 1925-2008) זכה בפרס השחקן הטוב ביותר על "צבע הכסף" (The Color of Money, 1986) ובכך הצטרף לרעייתו ג'ואן וודוורד (Joanne Woodward, נ' 1930) שזכתה בפרס בטקס של 1958 על "שלוש פנים לחווה" (The Three Faces of Eve, 1957).

הטקס של 1953 שודר לראשונה בטלוויזיה. לימים, הטקס הקצר ביותר ששודר היה ב-1959: שעה ו-40 דקות, והארוך ביותר ב-2002: ארבע שעות ו-23 דקות. בוב הופ (Bob Hope, 1903-2003) הנחה את הטקס 19 פעמים. יותר מכל אדם אחר. בין שאר המנחים במהלך השנים, היו: פרד אסטר, דני קיי, פרנק סינטרה, ג'וני קרסון, בילי קריסטל, דיוויד לטרמן, סטיב מרטין, ג'ון סטיוארט ואלן דג'נרס. הערב ינחה את הטקס סת' מקפרלן.

ב-1956 ג'יימס דין (James Dean, 1931-1955) הפך לשחקן הראשון שהיה מועמד לפרס השחקן הטוב ביותר, לאחר מותו, עבור משחקו ב"קדמת עדן" (East of Eden, 1955). הוא הפסיד את הפרס לארנסט בורגנין (Ernest Borgnine, 1917-2012), שזכה על "מארטי" (Marty, 1955). "מארטי" זכה גם בפרס הסרט הטוב ביותר ובפרס הבימוי (ל-דלברט מאן, שהיה הבמאי הראשון שזכה בפרס הבימוי על סרטו הראשון) והיה הסרט האמריקאי הראשון שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל הסרטים של קאן והסרט האמריקאי הראשון שהוקרן בברה"מ.

בטקס של 1957, לראשונה, כל הסרטים המועמדים לסרט הטוב ביותר היו בצבע. ג'יימס דין הפך לשחקן היחידי שהיה מועמד פעמיים לאחר מותו, לפרס השחקן הטוב ביותר, הפעם עבור "ענק" (Giant, 1956). הוא הפסיד שוב, ל-יול ברינר (Yul Brynner, 1920-1985) ב"המלך ואני" (The King and I, 1956).

מועמדים נוספים לאוסקר לאחר מותם (רשימה חלקית בלבד): המלחינים ברנרד הרמן וג'ורג' גרשווין, השחקנים ספנסר טרייסי והית' לדג'ר, והבמאים סידני פולק ואנתוני מינגלה, שסרטים שלהם היו מועמדים לפרס. בטקס של 1977 פיטר פינץ' (Peter Finch, 1916-1977) היה הראשון שקיבל את פרס השחקן הטוב ביותר, לאחר מותו. הוא מת מהתקף לב חודשיים לפני הטקס, בזמן מסע יחסי ציבור לסרט "רשת שידור" (Network, 1976).

בטקס של 1962, שני במאים חלקו לראשונה את פרס הבמאי הטוב ביותר: רוברט וויז (Robert Wise, 1914-2005) וג'רום רובינס (Jerome Robbins, 1918-1998), על "סיפור הפרברים" (West Side Story, 1961). זה קרה שוב בטקס של 2008, אז האחים איתן (Ethan Coen, נ' 1957) וג'ואל כהן (Joel Coen, נ' 1954) זכו בפרס הבימוי על "ארץ קשוחה" (No Country for Old Men, 2007).

"והזוכה היא… זה תיקו!", הכריזה אינגריד ברגמן בטקס של 1969, שבו לראשונה שתי שחקניות זכו במספר קולות זהה וחלקו את פרס השחקנית הטובה ביותר: קתרין הפבורן (Katharine Hepburn, 1907-2003) – שזכתה בפרס גם בשנה שלפני ובסך הכל בארבעה אוסקרים – זכתה על "אריה בחורף" (The Lion in Winter, 1968 ). וברברה סטרייסנד (Barbra Streisand, נ' 1942), שזכתה על סרט הבכורה שלה, "מצחיקונת" (Funny Girl, 1968). התיקו הקודם בתולדות האוסקר, היה בקטגוריית השחקן הראשי בטקס שנערך ב-1932, אז זכו בפרס: פרדריק מארץ' (Fredric March, 1897-1975) על "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד" (Dr. Jekyll and Mr. Hyde, 1931) ו-וולאס ברי (Wallace Beery, 1885-1949) על "האלוף" (The Champ, 1931).

בטקס של 1976, השחקנית לואיז פלטשר (Louise Fletcher, נ' 1934) הייתה הזוכה הראשונה שדיברה בשפת הסימנים בנאום התודה שלה מעל הבמה. פלטשר, שזכתה בפרס על תפקידה ב"קן הקוקיה" (One Flew Over the Cuckoo's Nest, 1975), הודתה להוריה החרשים.

בטקס של 1982, הוענק לראשונה פרס בקטגוריית איפור, למאפר בסרט "זאב אמריקאי בלונדון" (An American Werewolf in London, 1981). בטקס של 1988, לראשונה ברשימת המועמדים לפרס הבימוי לא נכלל אף במאי אמריקאי (המועמדים היו: ברנרדו ברטולוצ'י האיטלקי שזכה על "הקיסר האחרון", ג'ון בורמן האנגלי, לאסה הלסטרום השוודי, נורמן ג'ואיסון הקנדי ואדריאן ליין האנגלי).

בטקס של 1999 האירוע הועבר לראשונה, מאז שודר בטלוויזיה, לימי ראשון. בטקס של 2001, סטיבן סודרברג (Steven Soderbergh, נ' 1963) היה מועמד פעמיים לפרס הבמאי הטוב ביותר: על "טראפיק" (Traffic, 2000) – עליו זכה, ועל "ארין ברוקוביץ" (Erin Brockovich, 2000). זאת, לראשונה מהטקס של שנת 1939, אז מייקל קורטיז (Michael Curtiz, 1886-1962) היה מועמד על "Four Daughters" ועל "Angels with Dirty Faces", שניהם מ-1938, אך לא זכה (הוא זכה בטקס של 1944 על "קזבלנקה").

בטקס של 2005 קייט בלנשט (Cate Blanchett, נ' 1969), זכתה באוסקר שחקנית המשנה על גילום דמותה של קתרין הפבורן בסרט "הטייס" (The Aviator, 2004) – ובכך הפכה לשחקנית הראשונה שזוכה באוסקר על גילום זוכת אוסקר. באותו שנה, במאי "הטייס", מרטין סקורסזה (Martin Scorsese, נ' 1942), רשם תיקו עם אלפרד היצ'קוק ועם רוברט אלטמן (Robert Altman, 1925-2006), עם מועמדות חמישית לפרס הבמאי הטוב ביותר, ללא זכייה. אלא שבניגוד לשניים האחרונים, סקורסזה זכה בסוף בפרס, בטקס של 2007, עבור "השתולים" (ולאחר מכן היה מועמד שוב על "הוגו"). היצ'קוק ואלטמן הסתפקו באוסקר של כבוד.

הטקס של 2007 הוכרז כ"טקס פרסי האקדמיה הירוק הראשון": לפתקי ההצבעה השתמשו בנייר ממוחזר, בנשף המרכזי שלאחר האירוע הוגש אוכל אורגני ואת המועמדים עודדו להגיע עם מכוניות היברידיות ידידותיות לסביבה. ואילו בטקס של 2008, לראשונה מזה הרבה מאוד שנים, אלוהים לא הוזכר באף נאום תודה.

***

(הנתונים מתוך: The Academy Awards®: The Complete Unofficial History, מאת ג'ים פיאזה וגייל קין, בהוצאת בלייק דוג ו-לבנטל. * Film Facts מאת פטריק רוברטסון, הוצאת ספרי בילבורד. * אתר האינטרנט של האקדמיה האמריקאית לקולנוע. * IMDb).