ג'יימס סטיוארט | היצ'קוקולוגית

ארכיון רשומות מהקטגוריה "ג'יימס סטיוארט"‏

הומור היצ'קוקי: "למתח אין ערך, אלא אם הוא מאוזן עם הומור"

פורסם: 01/02/2019 ב-Alfred Hitchcock, Movies, North by Northwest, Psycho, ROPE, Shadow of a Doubt, אינגריד ברגמן, אלפרד היצ'קוק, אני מתוודה, ג'יימס סטיוארט, היצ'קוק, היצ'קוק/טריפו, היצ'קוקולוגית, הציפורים, זרים ברכבת, חבל, יסמין גיל, מזימות בינלאומיות, סינמטק תל אביב, פסיכו, פרנזי, פרנסואה טריפו, צל של ספק, קולנוע

לפני מספר חודשים נערכה בסינמטק תל אביב הקרנה של "חבל" (Rope), סרטו של היצ'קוק מ-1948. העלילה, בקווים כלליים, עוסקת ברצח ובהסתרת הגופה בתיבה בסלון, בזמן שבמקום נערכת מסיבת קוקטייל עם בני משפחתו וחבריו של הנרצח, שתוהים מדוע הוא מאחר לאירוע. למרות העלילה המקאברית, העובדה שהסרט בן 70 שנה וגם מאתגר טכנית (עלילה בסט אחד, בזמן אמיתי וכמעט ללא עריכה) – צופי הסינמטק צחקו לכל אורכו.

כך למשל, באחת הסצנות, המוזמנים במסיבה מדברים על מושג "האדם העליון" של ניטשה ועל הרצח המושלם. המורה רופרט (ג'יימס סטיוארט), בניסיון לשעשע, מדבר על בעיות העולם שהיו נפתרות, לו אנשים היו רוצחים אחד את השני: "אבטלה, עוני, עמידה בתור לכרטיסים בתאטרון", הוא אומר. "עליי להודות שלא היה קל להשיג כרטיסים למחזמר החדש", אומרת אחת הדמויות, והוא עונה: "הפעלה זהירה של אצבע על ההדק ושני כיסאות בשורה הראשונה – שלך. התקשית להיכנס למסעדות פאר?". "מאוד", היא עונה. "הפתרון קל: שלפי סכין, גברתי, ואם תואילי להיכנס מכאן… לכי מעל גופת המלצר הראשי, והנה השולחן שלך".

היצ'קוק נצרב בתודעה התרבותית כבמאי (ומפיק) של סרטים מפחידים. הגדרות הז'אנר הרשמיות של סרטיו הן מותחנים, וסרט אחד או שניים המוגדרים כאימה. מודע לדימוי שהוא עצמו יצר ושימר, אמר פעם היצ'קוק: "אם הייתי עושה סרט על סינדרלה, היו מצפים שתצוץ גופה". אגב, כשרצה לצלם סצנה בדיסנילנד [של סרט שלא הופק בסופו של דבר], וולט דיסני סרב לאפשר "ליוצר שעשה את הסרט הדוחה הזה, "פסיכו"", לצלם בשטחי הפארק.

אלא שהפחד אצל היצ'קוק שולב עם הומור: בריטי, מקאברי, אירוני, ציני, ערמומי, מתנשא ולא פעם גס. "עבורי, למתח אין ערך, אלא אם הוא מאוזן עם הומור", צוטט הבמאי. על "פסיכו" (Psycho, 1960) אמר: "נחרדתי לגלות שכמה אנשים לקחו את הסרט הזה ברצינות".

הסרט "אני מתוודה" ((I Confess, 1953 עוסק בכומר אשר שומע וידוי מאדם שביצע רצח. לאחר מכן הכומר מואשם באותו רצח, אך בגלל מחויבותו לסודיות הווידוי, הוא אינו יכול לחשוף את האמת. "כל הטיפול בנושא [היה] חסר הומור ועידון", התייחס היצ'קוק לסרט זה בספר השיחות "היצ'קוק-טריפו" (הוצאת בבל-האוזן השלישית). "הייתי צריך להוסיף הומור לגישה שלי, כמו ב"פסיכו": סיפור רציני שמספרים באירוניה".

"בסרטי מסתורין ומתח אי אפשר לוותר על ההומור", המשיך היצ'קוק בשיחתו עם הבמאי ומבקר הקולנוע הצרפתי, פרנסואה טריפו. "השאלה שאני נאלץ לשאול את עצמי לעתים קרובות היא: 'האם כדי לטפל בנושא רציני עליי לשים בצד את חוש ההומור שלי או להשתמש בו?'". עוד הוסיף: "כשאנחנו כותבים תסריט, המשפט שחוזר הכי הרבה הוא: 'האם זה לא יהיה מצחיק לרצוח אותו בצורה כזו?'".

היצ'קוק היה חובב של הומור שחור וסיטואציות מגוחכות. הוא בנה סיפורים באמצעות דמויות מוזרות, לוקיישנים חריגים ואתנחתות קומיות. הוא האמין שכדי להעצים את הדרמה, יש להקיף אותה בסביבה קלילה ומשעשעת. כך למשל, ב"צל של ספק" (Shadow of a Doubt, 1943), התחביב של אבי המשפחה ושל חברו הטוב הוא לשוחח על שיטות לביצוע הרצח המושלם. הם דנים על כך בלי לדעת שבן משפחה שזה עתה הגיע לבקר, הוא רוצח סדרתי הנמלט מהמשטרה.

האב (לחברו): "לו רציתי להרוג אותך, אתה חושב שהייתי מבזבז את הזמן על זריקות תת-עוריות או על חץ מורעל? הייתי מוצא זמן כשאתה לבד, נכנס ומכה בך בראש במוט כבד". החבר: "מה ההנאה שלך בזה? איפה התכנון? איפה הרמזים?". האב: "אני לא רוצה רמזים, אלא להרוג אותך".

השיחה של הדמויות על ביצוע הרצח המושלם, מהווה אתנחתא קומית מסיפור המתח המרכזי שעוסק ברוצח אמיתי, יוצרת ניגוד בין האנשים שרק משתעשעים בדברים נוראיים ובין אלה שממש מבצעים אותם, וגם מהווה קריצה של הבמאי לקהל, כאילו רוצה לומר להם: זה רק סרט.

שימוש נוסף שהיצ'קוק עשה בהומור, הוא לגרום לצופים לגלות סימפתיה כלפי דמות, מרושעת ככל שתהיה. ברונו ב"זרים ברכבת" הוא פסיכופט, אך כשהוא הולך בפארק השעשועים ומפוצץ עם הסיגריה שלו בלון של ילד, הצופים משועשעים.

זרים ברכבת. לפוצץ בלון

שתי סצנות הארוחות של בלש המשטרה ואשתו ב"פרנזי" (Frenzy, 1972) הן מהמשעשעות ביותר בסרטי הבמאי, אם כי צריך לצפות בהן ממש כדי להבין את הניואנסים, כי ההומור הוא פיזי: עיוותי פנים, מבטים ותנועות.

הבלש משוחח עם אשתו על התקדמות חקירת הרצח שהוא מנהל, תוך כדי שהיא מגישה לו תבשילים אותם למדה להכין בקורס הבישול (כנראה מטבח צרפתי). הבלש היה מעדיף סטייק ותפוחי אדמה, אך אשתו הגישה לו, למשל, מרק דגים. הבלש מרים עם הכף חתיכת דג, נחרד, מחזיר לצלחת ושותה מהר את המשקה שלו. "מה בדיוק יש במרק הזה?", הוא שואל, והיא עונה: "למה, הוא לא מוצא חן בעינייך?". "מממ… זה טעים מאוד, אבל המרכיבים די משונים", הוא אומר, והיא עונה: "כספס, ארכן, צלופח גמלוני, זהבה, סרדינה ודג הצפרדע".

פרנזי. מרק לא מזוהה

רמיזות מיניות

במקרים מסוימים ההומור של היצ' היה משולב ברמיזות מיניות, כמו נער קתולי סקרן שהוא נותר רוב חייו. ב"מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959) רוג'ר ת'ורנהיל (קרי גרנט) נמלט מהמשטרה שרודפת אחריו בחשד שביצע רצח. אך מכוון שבשחקן הכי אלגנטי בתולדות הקולנוע עסקינן, דמותו הנמלטת מבקשת להתגלח תוך כדי הימלטות.

ת'ורנהיל נכנס לחדר השירותים בתחנת הרכבת, עם סכין גילוח קטנטן שלקח מתא השינה ברכבת. הוא מתבונן על הגבר הסמוך אליו, שמתגלח אף הוא, עם סכין בגודל רגיל – והשניים… משווים גדלים.

d79ed796d799d79ed795d7aad791d799d7a0d79cd790d795d79ed799d795d7aa

מזימות בינלאומיות: משווים גדלים

על "לתפוס גנב" (To Catch a Thief, 1955), נכתב בביוגרפיה על הבמאי "היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות" (מאת דונלד ספוטו, הוצאת דביר): "בזכות משחקי המילים, המשחקים החזותיים המיניים והמשמעויות הכפולות, הוא היה אחד הסרטים של שנות החמישים שהרחיבו את תחומי ההומור הבוגר".

באחת הסצנות, ג'ון רובי (קרי גרנט) ופרנסס סטיבנס (גרייס קלי), עוצרים בשול הדרך. "אתה רוצה רגל או חזה?", שואלת פרנסס. "תחליטי את", ג'ון עונה, והיא מוציאה חתיכת עוף מסלסלת הפיקניק שהביאה.

עוד סצנה עם הומור מיני, הפעם עם רמיזה הומוסקסואלית, מתוך "הגברת נעלמת" (The Lady Vanishes, 1938): צמד החברים חובבי הקריקט צ'ארטרס וקלדיקוט, נדרשים למצוא חדר ללילה, בפונדק, בגלל השלג שחסם את הרכבת. פקיד הקבלה אומר להם שהחדר היחידי שנותר הוא של המנקה. "אתה לא מצפה ששנינו נהיה בחדר של המנקה?", אומר לו צ'ארטרס, והפקיד עונה לו: "אל תתרגש. אני אוציא את המנקה מהחדר".

"מר וגברת סמית" (Mr. & Mrs. Smith, 1941), מוגדר כקומדיה האמריקאית היחידה של היצ'קוק (הערת הסבר: היצ'קוק ביים בתחילה במדינת הולדתו, אנגליה, ולאחר מכן היגר לארה"ב. מכאן החלוקה של סרטים אנגלים מול סרטים אמריקאים). הסרט מספר על זוג נשוי מזה שלוש שנים המגלה במפתיע – ובנפרד – שבשל טעות משפטית הנישואים שלהם אינם בתוקף. האישה בטוחה שכעת הבעל יבקש ממנה להתחתן באופן רשמי, וכשאינו עושה זאת, היא זורקת אותו מהדירה ומתחיל מאבק כוחות בין השניים.

בוויקיפדיה הסרט מוגדר כ-Screwball comedy, קומדיה מטורפת. תת-ז'אנר של הקומדיה הרומנטית, אשר התפתח בתקופת השפל הגדול בארה"ב והיה פופולרי בשנות ה-30 וה-40. "שילוב של סלפסטיק עם דיאלוגים מהירים ושנונים ועלילה הכוללת סיפור של חיזור או של חתונה. מבקר הקולנוע אנדרו סאריס, הגדיר את הקומדיה המטורפת כ'קומדיית סקס, בלי הסקס'", כך ע"פ וויקיפדיה.

היצ'קוק מציג
כשהיצ'קוק ביסס את עצמו כבמאי מוביל בהוליווד, הוא השתמש בפרסונה שלו ככלי שיווקי. לכן, מלבד הופעת האורח הקצרה שלו בסרטיו (cameo), הוא השתתף גם בכמה קדימונים (טריילרים) לסרטיו.

טריילר משעשע (וביקורתי) הוא זה ל"הציפורים" (The Birds, 1963). היצ' מספר על סרטו החדש, באמצעות הרצאה על תולדות היחסים בין בני האדם לציפורים. "תכנון ההרצאה על ציפורים החכימה אותי והתחלתי להרגיש קרבה לציפורים ולפתח סימפתיה כלפי…", הוא אומר, תוך כדי שהוא חותך עוף בתנור, ואז מוסיף: "אני לא חושב שאוכל עכשיו".

בטריילר ל"פרנזי", היצ' נראה בשוק הירקות והפירות קבנט גארדן בלונדון (רגע לפני שנהרס והפך לאתר תיירותי), אורז שק תפוחי אדמה. מהשק קופצת רגל של אישה, והיצ' המופתע אומר: "שמעתי על רגל של טלה, רגל של עוף, אבל מעולם לא על רגל של תפוחי אדמה". אגב, בסרט עצמו אחת הגופות הוסתרה בשק תפוחי אדמה.

בסדרות הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents ו- The Alfred Hitchcock Hour (שודרו בשנים 1955-1965. היצ'קוק תרם את שמו לסדרות תמורת תמלוגים וביים מספר קטן של פרקים), גילו הצופים צד נוסף בהומור של היצ'קוק, לא רק כבמאי, אלא גם כמגיש. הוא פתח וסגר כל פרק עם קטע הומוריסטי קצר שנכתב עבורו ובו התבדח על הצופים, על הדמויות בפרק וגם על דבר המפרסם ששולב בין הפרקים.

"כשהייתי צעיר היה לי דוד שהזמין אותי לארוחות ערב, שאותן ליווה בסיפורים על עצמו", הוא אמר באחד הפרולוגים. "הקשבתי לו, מפני ששילם בעד הארוחה. אינני יודע למה נזכרתי בזה, אבל עכשיו הגיע הזמן לשמוע את דבר המפרסם".

בפתיח אחר היצ' נראה יושב על ספסל ולידו עגלת תינוק. "אני לא חושב שלשמור על תינוק זה דבר מהנה כלל וכלל", הוא אומר, ומוציא מהעגלה אביזרים שמסייעים לו לצלוח את המשימה: "מכשיר רדיו, ספרים, ארוחת צהריים, משקה קר, פטיש כבד – ואם זה ייכשל: אטמי אוזניים". כשהעגלה ריקה מאביזרים, הוא מגלה: "אוי, שכחתי את התינוק".

בפתיח של פרק חג המולד היצ'קוק אוטם את האח עם לבנים, ואומר: "סנטה קלאוס תמיד מביא הפתעות לאחרים. חשבתי שיהיה מעניין אם מישהו יפתיע אותו לשם שינוי. נמאס מעקבות הפיח שלו בכל שנה". הוא מניח לבנה אחרונה ואומר: "נראה אותו 'הו הו הו' את עצמו מתוך זה".

נאומים
גם הנאומים שנשא והציטוטים המיוחסים לו היו רוויים בהומור מקאברי. הוא ידע מה הקהל מצפה ממנו, וסיפק לו זאת. בסוף נאום שנשא ב-1965 בטקס איגוד מפיקי המסך (Screen Producers Guild) שבו הוענק לו פרס כבוד, אמר: "אומרים שבכל דקה מתבצע רצח, אז לא אבזבז יותר מזמנכם".

בנאום שנשא במארס 1963 (לפני רצח קנדי) במועדון הכתבים הלאומי, היצ'קוק אמר שהוא מזועזע שמקרי הרצח יצאו מהבתים אל הפארקים והרחובות: "זה לא מכובד. כשהייתי צעיר, אנשים מכובדים ביצעו רצח בפרטיות, מאחורי דלתות סגורות ובין חברים", אמר, לקול צחוק הקהל.

באחד מציטוטיו אמר: "יש לי את התרופה הטובה ביותר לכאב גרון: חתכו אותו". משפט נוסף המיוחס לו הוא: "אני חושב שכל אחד נהנה מרצח נחמד. בתנאי שהוא לא הקרבן". כשאינגריד ברגמן רצתה להיכנס לדמות באחד מסרטיו ושאלה אותו, "מה מניע אותי?", הוא ענה לה: "המשכורת".

[המאמר מופיע גם בבלוג "ילדי הקומדיה"]

גם "חבל" חוגג 68! 20 סיבות מדוע כדאי לכם/ן לצפות בסרט

פורסם: 11/05/2016 ב-ROPE, אלפרד היצ'קוק, ג'יימס סטיוארט, היצ'קוק, היצ'קוקולוגית, חבל, יסמין גיל
תגים: cameo, ג'יימס סטיוארט, דיק הוגאן, היצ'קוק, היצ'קוקולוגית, חבל, יסמין גיל, ניו יורק, פארלי גריינג'ר, פרנסואה טריפו

ב-1948, שנת הקמת המדינה, יצא לאקרנים הסרט "חבל" (Rope), שבעוד מספר חודשים יציין אף הוא 68 שנים. דאגלס דיק (1920-2015), ששיחק את 'קנת', היה חבר הקאסט האחרון מהסרט שנותר בחיים, עד שהלך לעולמו בדצמבר האחרון. כעת הסרט הוא לא יותר מזיכרון מעומעם לחובבי קולנוע ישן וטוב, לא פאר היצירה ההוליוודית ואפילו לא נחשב ל-טופ של היצ'קוק, אך עדיין חוויה מהנה ומותחת. זה סרט שאני נוטה להזכיר בהרבה מאוד הזדמנויות, כי הוא אחד האהובים עליי.

ב-1948 יצאו לאקרנים סרטים כמו "גונבי האופניים" של ויטוריו דה סיקה, "רומן זר" של בילי וויילדר, "האוצר מסיירה מדרה" ו"קי לארגו" של ג'ון יוסטון, "נהר אדום" של הווארד הוקס, "הנעליים האדומות" של מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר ו"מכתב מאישה אלמונית" של מקס אופולס. "המלט", שביים (ושיחק) לורנס אוליבייה, זכה בטקס האוסקר כסרט הטוב ביותר לאותה שנה (אוליבייה אף זכה בפרס השחקן הראשי, אם כי הפסיד בקטגוריית הבימוי).

גם "חבל" יצא לאקרנים באותה שנה והיה לסרט ה-34 שהיצ'קוק ביים, וה-11 שהוא ביים בארה"ב. לפניו יצא "משפט פארדין" (1947), אחריו "תחת חוג הגדי" (1949). גולשי IMDb העניקו לסרט את הציון 8 מתוך 10. באתר Rotten Tomatoes, הסרט קיבל 97 אחוז על ידי המבקרים ו-91 אחוז על ידי הצופים. כך שבהחלט הביקורות מהללות, גם אם לא עשו זאת כשהסרט יצא לאקרנים.

הסרט יצא לאקרנים באוגוסט 1948, אבל תמיד אני נזכרת בו ביום העצמאות, הזדמנות טובה ל-20 סיבות טובות מדוע כדאי לכם/ן לצפות ב"חבל":
1. טריפו אמר שהיצ'קוק מביים סצנות אהבה כאילו היו סצנות רצח, וסצנות רצח כאילו היו סצנות אהבה. ב"חבל" יש סצנת רצח שהיא למעשה "כיסוי קולנועי" לסצנת אהבה בין 'ברנדון' ל'פיליפ', aka שני גברים. אז אם תרצו לדעת איך היצ'קוק עקף בגאוניותו את הצנזורה, צפו בעשר הדקות הראשונות של הסרט.

2. זה הסרט הראשון של היצ'קוק בצבע (למרות שגם אחריו, אגב, הוא צילם מספר סרטים בשחור לבן, בהם "זרים ברכבת" ו"פסיכו").

3. זה הסרט הראשון שבו היצ'קוק שימש גם כמפיק.

4. זה שיתוף הפעולה הראשון מתוך ארבעה של היצ'קוק וג'יימס סטיוארט (שחקן שהוא סיבה טובה בפני עצמה לצפות בכל סרט). זאת, הגם אם מדובר בשיתוף הפעולה הפחות אהוב של השחקן עם הבמאי. שאר הסרטים הם: "חלון אחורי", "האיש שידע יותר מדי" ו"ורטיגו".

5. לחובבי טכניקות: זה ניסיון קולנועי מעניין של הבמאי לביים סרט עלילתי שלם בן 80 דקות, בשוט אחד! למעשה, מסיבות פרקטיות של אורך סליל הצילום, מדובר בעשרה שוטים, אך גם זה מרשים בפני עצמו, בהתחשב בעובדה שאורכו של שוט קולנועי ממוצע הוא שניות ספורות בלבד, וכאן מדובר בשוט ממוצע של שמונה דקות.

6. ואגב, טכניקות: כל העלילה מתרחשת בלוקיישן אחד, גם זה אתגר קולנועי (שהיצ' ניסה קודם ב"סירת הצלה" וחזר עליו גם ב"חלון אחורי" ובמידת מה גם ב"אליבי").

7. לחובבי תאטרון: בגלל הלוקיישן האחד שבו מתרחשת העלילה, הסרט הוא כמו הצגה (וגם התסריט מבוסס על מחזה).

8. תרגישו ברי מזל שאתם יכולים לצפות בסרט: במשך שלושה עשורים אחרי שיצא, "חבל" לא נחשף לקהל בשל ענייני זכויות יוצרים.

9. לחובבי סיפורי פשע אמריקאים: המחזה שעל פיו נכתב התסריט הושפע בקווים כלליים מהרוצחים האמריקאים הידועים לשמצה לאופולד ולוב. רשת PBS האמריקאית שידרה לפני מספר חודשים סרט דוקומנטרי על הנושא בשם “The Perfect Crime”.

10. בגלל הסצנה המצחיקה (כחצי שעה מתחילת הסרט) שבה הדמויות של ג'נט' והדודה, מדברות על שחקני קולנוע, ו'רופרט קאדל' (סטיוארט) מקשיב להן. הן מדברות, בין היתר, על ג'יימס מייסון (שלימים ישחק אצל היצ'קוק ב"מזימות בינלאומיות") ועל קרי גרנט (ששיחק בארבעה סרטים של היצ'קוק, לפני "חבל" ואחריו, וכמובן שיחק לצד סטיוארט עצמו ב"סיפור פילדלפיה"). הן אומרות כמה טוב היה גרנט בסרט עם אינגריד ברגמן, אבל לא זוכרות את שם הסרט… (האם מדובר ב"הנודעת" של היצ'קוק, שיצא שנתיים לפני?).

11. בגלל הקלוז-אפים על הידיים והחבל שקושר את ערימת הספרים.

12. בגלל הסימבוליות שהיצ'קוק יצר בין מוות ואוכל (הארוחה מוגשת על שידה שבתוכה מונח 'דייויד' המת), שני נושאים שהוא הוא אהב לקשר ביניהם.

13. בגלל השיחה הפילוסופית א-לה ניטשה על סיבות טובות לרצח, האדם העליון, וגם היטלר (הסרט יצא שלוש שנים אחרי סוף מלחמת העולם השנייה).

14. בגלל המתח שנוצר בפער ההיצ'קוקי המוכר, בין מה שהצופה יודע ומה שהדמויות לא יודעות.

15. בגלל ההומור המקאברי ההיצ'קוקי שפזור לאורך כל הסרט.

16. בגלל פיסת העוגה שמחולקת לקינוח. היא נראית די טוב, לא?

17. בגלל הנוף הניו-יורקי, הגם אם הוא תפאורתי לחלוטין.

18. כי ייקח לכם זמן לזהות את ה-cameo של היצ'קוק.

19. בגלל שזה הסרט האחרון שבו הופיע דיק הוגאן (1917-1995). אבל אל תמצמצו, כי הוא הופיע בתחילת הסרט למשך כחצי דקה בלבד. למעשה, בטריילר לסרט (צילמו סצנת חוץ שלא הופיעה בסרט), הוא הופיע יותר מאשר בסרט עצמו.

20. בגלל פארלי גריינג'ר (1925-2011), ששיחק את 'פיליפ', ושיחק אצל היצ'קוק גם ב"זרים ברכבת" (את 'גיא'). בשני המקרים הוא שיחק דמות פסיבית למדי שמונעת על ידי אחרים.

30 ימים-30 סרטים – סיכום ביניים

פורסם: 24/12/2015 ב-Alfred Hitchcock, Psycho, ROPE, The Lodger, The Lodger: A Story of the London Fog, אלפרד היצ'קוק, ג'ואן פונטיין, ג'וזף קוטן, ג'יימס סטיוארט, גן התענוגות, הדייר, היצ'קוק, היצ'קוקולוגית, ורטיגו, זרים ברכבת, חבל, חלון אחורי, יסמין גיל, מזימות בינלאומיות, פסיכו, פרנזי, צל של ספק, קולנוע, רבקה
תגים: אליבי, אלפרד היצ'קוק, הדייר, היצ'קוק, היצ'קוקולוגית, חבלה, חשד, כתב זר, מה קרה להארי?, מספר 17, פרנזי, צל של ספק, רבקה

בסוף נובמבר יצאתי בהצהרה לפיה אני פותחת במרתון צפייה בסרטי היצ'קוק: 30 ימים-30 סרטים – קרי, סרט אחד בכל יום. הרעיון צץ לי בערך דקה לפני, נשמע כמו אתגר מעניין, אז הצהרתי. למרות הבלוג ודף המעריצים בפייסבוק על היצ'קוק שמצריך התעסקות כמעט יומיומית בבמאי, אני לא צופה בסרטים שלו בכל שבוע, גם לא בכל חודש (1. אין זמן. 2. יש עוד סרטים בעולם) וחשבתי שזאת הזדמנות לרענן את הראש עם הפרטים הקטנים האלה ששוכחים או לא קולטים בצפייה אחת או שתיים או שלוש בסרט שלו.

ובסרטים של היצ'קוק כל צפייה מגלה פרטים חדשים (יש את הרובד הבידורי והרובד הטכני והרובד הדתי והרובד היצרי והרובד המורבידי וכן הלאה).

יש סרטים של היצ'קוק שצפיתי בהם רק פעם אחת לפני הרבה שנים ולא סיקרנו אותי לצפייה נוספת (לא כל הסרטים הם "פסיכו" או "חלון אחורי"); יש סרטים שקניתי עותק שלהם ולא הספקתי להגיע אליהם ("מספר 17". מודה: שכחתי שהסרט הזה קיים); ומנגד, יש את הסרטים שתמיד כיף לחזור אליהם והמרתון היה תירוץ טוב לצפייה נוספת ("צל של ספק" ו"זרים ברכבת". אף פעם לא נמאס).

אז הצהרתי ועד כה עברו 25 ימים, אבל צפיתי בזמן הזה "רק" ב-13 סרטים של היצ'קוק. ב-11 הימים הראשונים צפיתי ב-11 סרטים, סרט אחד בכל יום, ועמדתי יפה במשימה, הגם אם רוב פעילויות יומי הושבתו בימים הללו. אחר כך נתיב המרתון קיבל כמה תפניות בלתי צפויות, בהן תחושת תשישות ועבודה חלקית שהתחלתי, ולכן הורדתי את המינון. בינתיים הוספתי עוד שני סרטים לרשימה, ובשבועות הקרובים אני מקווה לצפות בכמה שיותר סרטים ולהמשיך בדיאלוג המעניין עליהם בדף הפייסבוק וכאן בבלוג.

את האנקדוטות, צילומי המסך עם משפטים דו-משמעיים (כמה מהם העליתי כאן) והשיח על כל סרט ניתן למצוא בדף הפייסבוק של "היצ'קוקולוגית". בינתיים החלטתי לעשות סיכום ביניים של 13 הסרטים שצפיתי בהם עד כה (בניגוד להיצ'קוק, אצלי המספר 13 מקרי בהחלט. פשוט רציתי להספיק לסכם לפני שיסתיים החודש מאז ההצהרה על המרתון). כמובן שכל ההתייחסות היא לסרטי המרתון, כאשר בסרטים רבים וטובים נוספים של הבמאי צפיתי בעבר ואצפה, אני מקווה, בעתיד.

הסרטים שצפיתי בהם עד כה, לפי סדר הצפייה:
1. "הדייר" (The Lodger, 1927).
2. "צל של ספק" (Shadow of a Doubt, 1943).
3. "חבל" (Rope, 1948).
4. "זרים ברכבת" (Strangers on a Train, 1951).
5. "מספר 17" (Number Seventeen, 1932).
6. "פרנזי" (Frenzy, 1972).
7. "מה קרה להארי?" (The Trouble with Harry, 1955).
8. "חשד" (Suspicion, 1941).
9. "רבקה" (Rebecca, 1940).
10. "אליבי" (Dial M for Murder, 1954).
11. "כתב זר" (Foreign Correspondent, 1940).
12. "מזימות" (Family Plot, 1976).
13. "חבלה" (Sabotage, 1936).

והנה כמה מסקנות מהצפייה בסרטים הללו:

כפי ששמתם לב, בחירת הסרטים לא כרונולוגית לפי שנת היציאה, אלא אקראית לפי הסרט שבא לי לצפות בו באותו היום. הסרט המוקדם ביותר של היצ'קוק שבו צפיתי במרתון הוא סרטו השלישי, "הדייר" מ-1927, והמאוחר ביותר הוא סרטו האחרון, "מזימות" מ-1976.

היצ'קוק ביים סרטים במשך חמישה עשורים, משנות ה-20 ועד שנות ה-70 של המאה ה-20. במרתון עד כה צפיתי בסרטים מכל אחד מהעשורים הללו, למעט העשור הרביעי – שנות ה-60. "פסיכו" למשל, שיצא ב-1960, הוא הסרט של היצ'קוק שראיתי הכי הרבה פעמים ולכן השארתי אותו מחוץ למרתון בשלב זה. בסרטיו המאוחרים והלא מאוד אטרקטיביים מסוף שנות ה-60, בכוונתי לצפות בהמשך המרתון.

צפיתי בסרטים מהתקופה האנגלית של היצ'קוק, שנמשכה בין השנים 1925-1939 (מצאת סרטו הראשון, "גן התענוגות" ועד "ג'מייקה אין"), ובסרטים מהתקופה האמריקאית שלו, שנמשכה בין השנים 1940-1976 (מהסרט הראשון שביים בארה"ב, "רבקה", ועד סרטו האחרון "מזימות"). התקופה האנגלית שלו זוכה בד"כ להתייחסות מינורית (נמשכה פחות זמן, היו בה פחות להיטים), אבל קיבלתי המלצה חכמה מאחד מחברי הדף בפייסבוק כן לתת דגש על סרטים מהתקופה הזאת, ואעשה כל מאמץ. היצ'קוק זה בית ספר שלא נגמר.

היצ'קוק ביים 53 סרטים, רק ארבעה מהם היו מועמדים לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, מתוכם צפיתי בשלושה: "רבקה", "כתב זר" ו"חשד". עדיין לא צפיתי (במרתון הזה, אבל כמובן שצפיתי בעבר) ב"בכבלי השכחה".

באחד הימים ביקשתי מחברי "היצ'קוקולוגית" בפייסבוק שיציעו סרט אחד שבו אצפה למחרת. התוצאות היו צמודות בין "רבקה", "אני מתוודה", "הגברת נעלמת" ו"ורטיגו" – ו"רבקה" נבחר. לשלושת האחרים עדיין לא הגעתי במרתון.

ארבעת הסרטים הראשונים שבהם צפיתי הם מהאהובים עליי ביותר, הבחירה בהם הייתה קלה והצפייה מהנה. יש עוד כמה סרטים שאני אוהבת מאוד כמו "פסיכו" ו"חלון אחורי", אבל כפי שציינתי קודם, צפיתי בהם כל כך הרבה פעמים שכרגע הם בתחתית רשימת המרתון, אם בכלל. אני מעדיפה להקדיש את הזמן לסרטים הזניחים והנידחים, ופה ושם לצפות גם באיזו הברקה (את "ורטיגו" אני חייבת להכניס למרתון בשלב מסוים, ולו בגלל שהצפייה בו מאתגרת ולא קלה בכלל, לטעמי).

אומרים שאין כמו רושם ראשוני, אבל המרתון הזה גילה לי שיש סרטים שדווקא הצפייה הנוספת בהם עושה עמם חסד. למשל, "מזימות" ו"מה קרה להארי?" – שני סרטים שצפיתי בהם לפני הרבה שנים ונצרבו לי בתודעה כסרטים גרועים. אבל צפייה מחודשת גילתה לי שהם אמנם לא "מזימות בינלאומיות", לא בעשירייה הראשונה של היצ'קוק וכנראה גם לא בשנייה (כל אחד עם הרשימות שלו), אבל הם מעניינים וחביבים מאוד לצפייה.

ב"הדייר" צפיתי פעם או פעמיים בלבד בעבר (אחת מהן בסינמטק, ז"א על מסך גדול), והצפייה בו שוב במרתון הפכה אותו לאחד הסרטים האהובים עליי של היצ'קוק. זה סרט שבקרוב יציין 90 שנים לצאתו, בסך הכל הסרט השלישי שהיצ'קוק ביים, אבל הוא כל כך היצ'קוקי, מרתק, מהנה ומותח – שאתם חייבים לצפות בו (יש ביוטיוב גרסה משוחזרת שלו). כבר בא לי לצפות בו שוב.

הסרטים שהכי אהבתי במרתון, מלבד "הדייר", הם: "צל של ספק", "חבל", "זרים ברכבת" ו"פרנזי". הכי פחות אהבתי את "מספר 17", למרות שאולי גם האיכות הנמוכה של הסרט בעותק ה-DVD שיש לי, תרמה לכך. אבל גם העלילה לא הפילה אותי מהכיסא. ומה הסרט הבא? אני חושבת, אולי, לצפות בשתי הגרסאות של "האיש שידע יותר מדי".

האם "נעלמת" הוא סרט היצ'קוקי?

פורסם: 23/10/2014 ב-Alfred Hitchcock, אלפרד היצ'קוק, ג'יימס סטיוארט, דיוויד פינצ'ר, היצ'קוקולוגית, וודי אלן, ורטיגו, זרים ברכבת, חלון אחורי, מזימות בינלאומיות, נעלמת, פסיכו, פרנסואה טריפו, קולנוע, קרי גרנט
תגים: אלפרד היצ'קוק, בן אפלק, בריאן דה פלמה, ג'ואן פונטיין, דיוויד פינצ'ר, יסמין גיל, נעלמת, פרנסואה טריפו, תינוקה של רוזמרי

ישבתי באולם הקולנוע החשוך וכתבתי על ברושור של חנות טיפוח וקוסמטיקה שקיבלתי בכניסה לקניון, מוטיבים היצ'קוקיים שאולי קיימים ואולי לא בסרט "נעלמת" (Gone Girl, 2014). וזה כי לפני כמה ימים נתקלתי בכתבה באתר יאהו, לפיה "נעלמת" הופך את דיוויד פינצ'ר, במאי הסרט, ליורש האמיתי של היצ'קוק.

הערת שוליים: היום היה יום הקולנוע עם עלות כרטיס לסרט של 10 שקלים בלבד, והצגות יומיות גם בערים שאין בהן הצגות יומיות בדרך כלל, כמו העיר שלי. אז החלטתי ללכת ל"נעלמת". הגעתי למסקנה שחובבי קולנוע אמיתיים הולכים להצגות יומיות ולא רק בגלל ש-וודי אלן תמיד הולך להצגות יומיות בסרטים שלו – אלא כי ללכת לצפות בסרט בלילה שייך לקטגוריית "בילוי", כמו מסעדה, מועדון או פאב. הולכים כי ערב וצריך לעשות משהו, וקולנוע זאת אופציה טובה כמו כל דבר אחר, וגם לא צריך לדבר יותר מדי למי ששיחות ארוכות הן נטל עבורו. אבל ללכת לצפות בסרט באמצע היום זה לא רק פינוק אמיתי של כניסה לעולם אחר וחשוך מתוך אור היום, אלא ממש לתת כבוד לסרט. להפסיק את פעולות היום וללכת לקולנוע לשם קולנוע.

נחזור ל"נעלמת". בכתבה ההיא על דיוויד פינצ'ר נכתב שבין אם במודע או לא, פינצ'ר נשאב לרבים מהנושאים שהעסיקו את אלפרד היצ'קוק, כמו פיצול אישיות או רוצחים סדרתיים. "פינצ'ר הוא אחד מצבא של קולנוענים", נכתב, "כולל פרנסואה טריפו, בריאן דה-פלמה ו-מ. נייט שאמאלן, ששאפו להיקרא היורשים של מאסטר המתח".

על "נעלמת" נכתב שזה המותחן ההיצ'קוקי ביותר מזה שנים. המק'גאפין האפשרי (ייתכנו ספוילרים!) הוא היומן שכתבה 'איימי' (רוזמונד פייק), שעל פי הכתבה ב-יאהו, מזכירה ביופייה את גרייס קלי. לטעמי יש במראה שלה קצת מ-ג'ואן פונטיין (אגב, אתמול מלאו 97 שנה להולדתה), וכשהיא צובעת את שערה מבלונד לחום-אפרורי כדי שלא יזהו אותה, זה הזכיר לי את קים נובאק ב"ורטיגו". אגב, 'דזי' (ניל פטריק האריס) אומר ל'איימי': "אני אחזיר אותך להיות מי שאת", משפט שהזכיר לי קלות את האובססיה של 'סקוטי' (ג'יימס סטיוארט) להפוך את 'ג'ודי' (קים נובאק) ל'מדליין' (קים נובאק), כהקבלה לאובססיה של היצ'קוק לסגנן את המראה של שחקניותיו.

על פי הכתבה, יש ב"נעלמת" את השילוב בין אהבה, מיניות, רצח וחשד – מוטיבים חוזרים אצל היצ'קוק. כמו כן, ישנו בעל שרוצה במותה של אשתו, בדומה ל"חלון אחורי" ו"זרים ברכבת" של היצ'קוק.

כמה הקשרים היצ'קוקיים שעלו לי, כשצפיתי ב"נעלמת": הבית המבודד של 'דזי', החבר ההיסטורי של 'איימי', מזכיר קצת את הבית המבודד בסוף "מזימות בינלאומיות"; 'איימי' בורחת, מחליפה רכב ונכנסת לשירותים בסוכנות הרכבים, בדומה ל'מריון' (ג'נט לי) ב"פסיכו". שתי הדמויות, אגב, בורחות עם כסף ושתיהן נרדמות ברכב עד שמישהו דופק על השמשה ומעיר אותן. לשתיהן גם יש סצנת מקלחת.

נושא ההפללה של 'ניק' (בן אפלק), כאילו הוא הרוצח, מזכיר במידת מה את הפללת הרציחות ב"פרנזי". זאת ועוד: החשש של 'איימי', בחלק הראשון של הסרט, שבעלה 'ניק' ירצח אותה (חשש שמתחלף בסוף הסרט, כש'ניק' חושש ש'איימי' תרצח אותו), מזכיר את החשש של 'לינה' (ג'ואן פונטיין) שבעלה 'ג'וני' (קרי גרנט) ירצח אותה, ב"חשד".

האחות התאומה של 'ניק' מייצגת, לטעמי, מעין חלק אחר באישיות שלו, חלק שמתייסר ושואל שאלות. ברגעים מסוימים השיח ביניהם נראה כמו השטן שיושב על כתף אחת, מול המלאך על הכתף השנייה. העובדה שהם תאומים מייצגת, אולי, סוג של אישיות כפולה – מוטיב חביב על היצ'קוק (הגם אם, ככל שזכור לי, דמויות של תאומים לא כיכבו בסרטיו, אלא רק אנשים מקבילים אחד לשני בדרכים שונות, למשל נושאים את אותו שם, כמו 'הדוד צ'ארלי' ו'צ'ארלי ניוטון' ב"צל של ספק").

סצנות מסוימות ב"נעלמת" הזכירו לי סרטים אחרים שהם לא של היצ'קוק: הסצנה שבה 'איימי' חוזרת הביתה עם דם all over the place, מזכירה סצנה ב"קרי" של בריאן דה פלמה; בהתנהלות של 'איימי' יש מוטיבים של "חיזור גורלי", למרות שאני לא ממש זוכרת את הסרט הזה; והתינוק בסוף, לא הזכיר לכם את "תינוקה של רוזמרי" של פולנסקי, על תינוק שצפוי להיוולד לשטן? במקרה הזה השטן היא האמא ולא האבא.

ולא הזכרתי את כל הפחד מנשים שעולה מהסרט הזה, שזה מאוד היצ'קוקי.

***

קמתי בבוקר וחשבתי על כך שכתבתי מהם הדברים ההיצ'קוקיים שיש בסרט של פינצ'ר, אבל לא מה אין: הומור.

היצ'קוק למתחילים. ולממש מתקדמים

פורסם: 28/01/2014 ב-Alfred Hitchcock, Cameo, Hitchcock 9, IMDb, Movies, Oscar, Psycho, The Girl, אוסקר, אלמה רוול, אלפרד היצ'קוק, ג'יימס סטיוארט, היצ'קוק, היצ'קוק 9, הציפורים, ורטיגו, חלון אחורי, טקס האוסקר, יסמין גיל, מזימות בינלאומיות, פסיכו, קולנוע, קרי גרנט, רבקה
תגים: 39 המדרגות, BFI, Blackmail, Champagne, Downhill, Easy Virtue, Hitchcock 9, The Farmer's Wife, The Girl, The Lodger, The Manxman, The Pleasure Garden, The Ring, yes, אלמה רוול, אלפרד היצ'קוק, אנתוני הופקינס, אשת האיכר, ג'ואן פונטיין, ג'יימס סטיוארט, גן התענוגות, דניאל סלומון, האיש שידע יותר מידי, הבלתי נשכחים, הדייר, הזירה, היצ'קוק, היצ'קוק 9, הלן מירן, המועצה הבריטית בישראל, הנערה של היצ'קוק, הציפורים, התשעה של היצ'קוק, ורטיגו, חלון אחורי, טקס האוסקר, ימים של אוסקר, יס, יס פלאנט, מארני, מזימות בינלאומיות, סחיטה, סינמטק ירושלים, סינמטק תל אביב, סשה ג'רבאסי, ערן צור, פסיכו, קרי גרנט, רבקה, שמפניה, תושב האי מאן

הסרטים שלי ואני בסוג של Cameo

עברה שנה וקצת מאז כתבתי כאן על גל "אירועי היצ'קוק" ששטף את המדינה, אז עם הקרנה של "פסיכו" על מסך רחב במסגרת סדרת ה'קלאסיק' שהוצגה בבתי הקולנוע של "יס פלאנט", צאתו לאקרנים של סרט הקולנוע "היצ'קוק" (2012, Hitchcock) והשידור של סרט הטלוויזיה "הנערה של היצ'קוק" (The Girl, 2012). והנה גל היצ'קוקי נוסף, אולי מרשים אף יותר, צפוי להציף את עולמנו הדל (טוב, עולמי הדל) החל מהחודש הבא – ואותו אין דרך טובה יותר לתאר, מלבד ההגדרה: היצ'קוק למתחילים. ולממש מתקדמים.

אתחיל עם המתחילים. במסגרת סדרת הסרטים השנתית 'ימים של אוסקר', שמשודרת ב-yes בשבועות שלפני טקס האוסקר (ה-86 במספר, שייערך ב-2 במארס, בלילה שבין ראשון לשני, שעון ישראל), צפוי שבוע היצ'קוק. מדובר בסרטים של הבמאי שישודרו בערוץ yes1 בתאריכים 16-22 בפברואר, בשעות אחר הצהריים. נכון, לא הזמן האולטימטיבי לצפייה בסרטים עבור האדם העובד, אבל מ-yes נמסר כי ניתן להקליט את כל הסרטים כסדרה.

רשימת הסרטים כוללת את הקלאסיקות הטובות והבסיסיות של הבמאי, בבחינת: קשה-לי-להאמין-שמישהו-לא-ראה-את-הסרטים-האלה-אבל-אף-פעם-לא-נמאס: "פסיכו" (1960), "ורטיגו" (1958) שהוגדר לפני כשנתיים כסרט הטוב ביותר בכל הזמנים, "הציפורים" (1963), "חלון אחורי" (1954), "האיש שידע יותר מידי" (אני מניחה שמדובר בגרסה השנייה והמצוינת מ-1956) ו"מארני" (1964). בולט בהיעדרו, כי גם הוא מה-A list: "מזימות בינלאומיות" (1959). בסבב הסרטים הזה 1:0 לטובת ג'יימס סטיוארט על פני קרי גרנט.

סרטו הראשון של היצ'קוק שהופק בארה"ב והיחידי שלו שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, "רבקה" (1940), בכיכובה של ג'ואן פונטיין, שהלכה לעולמה לפני כחודש וחצי בגיל 96 – ישודר ב-yes3 במסגרת משבצת השידור שנקראת "הבלתי נשכחים" ביום ראשון, ה-16 בפברואר ב-22:00.

כמו כן, ביום שישי, ה-21 בפברואר, ישודר (yes1) הסרט "היצ'קוק" של הבמאי סשה ג'רבאסי בכיכובם של אנתוני הופקינס (בתפקיד היצ'קוק) והלן מירן (בתפקיד רעייתו, אלמה רוול), שהיה מועמד בקטגוריית האיפור ועיצוב השיער בטקס האוסקר של השנה שעברה, אולם כמיטב המסורת ההיצ'קוקית (שכנראה נמשכת גם כשהבמאי עצמו לא מעורב ישירות בפרויקט) – לא זכה בפרס.

ואם החגיגה שצוינה לעיל מיועדת להיצ'קוקולוגים מתחילים, הרי שזוהי רק ההקדמה לדובדבן שבקצפת המיועד למתקדמים. כל כך מתקדמים, מכוון שמדובר בסרטים של היצ'קוק, עוד לפני שהוא בכלל נהיה… היצ'קוק!

זוכרים את "התשעה של היצ'קוק" (Hitchcock 9) שגם עליהם כתבתי כאן בעבר, בפוסט שנקרא The Sound of Silence? אותם סרטים אנגלים, ראשונים ואילמים של הבמאי, ששוחזרו לקראת אירועי התרבות שעטפו את אולימפיאדת לונדון ומאז "מטיילים" בסינמטקים ברחבי העולם. אז הם סוף סוף מגיעים לארץ ויוקרנו בסינמטקים של תל אביב (מה-20 בפברואר), ירושלים (מה-21 בפברואר) וחיפה (לא מצאתי באתר הסינמטק אזכור לנושא). מלבדם, בהמשך השנה צפויים להיות מוקרנים סרטים נוספים (מדברים) של הבמאי.

מנכ"ל המועצה הבריטית בישראל, אלן גמל, מצוטט באתר סינמטק תל אביב, כאומר: "בשנת 2012 השלים מכון הקולנוע הבריטי (BFI) את פרויקט השחזור הגדול ביותר בתולדותיו והחיה מחדש את תשעת סרטיו הראשונים של אלפרד היצ'קוק. יצירות אלה, אשר הופקו בין השנים 1925 ו-1929, הן מההישגים המשמעותיים ביותר של הקולנוע הבריטי האילם ושל אחד מיוצרי הקולנוע החשובים ביותר בכל הזמנים. השותפות בין מכון הקולנוע הבריטי והמועצה הבריטית הביאה לכך שתכנית "היצ'קוק 9" הוקרנה במדינות רבות ברחבי העולם, וביניהן בברזיל, בדרום אפריקה, וכעת בישראל.
"הזמנו שבעה מוזיקאים, מהבולטים שפועלים כיום בישראל, להציג עבודות מוזיקליות חדשות שילוו את הקרנות סרטי "היצ'קוק 9" בסינמטקים של חיפה, ירושלים ותל אביב. לצד הקרנות הבכורה של הסרטים המשוחזרים, נציג בסינמטקים במהלך החודשים הקרובים יצירות מופת של היצ'קוק, כגון "39 המדרגות" ו"פסיכו"".

עוד נכתב באתר סינמטק תל אביב: "אלפרד היצ'קוק הוא אחד מיוצרי הקולנוע המפורסמים ביותר בכל הזמנים, ולמרות זאת, עשרת סרטיו הראשונים – אשר רק תשעה מהם שרדו – כמעט ואינם מוכרים. הסרטים האילמים של היצ'קוק הכרחיים להבנה של סרטיו המאוחרים יותר של היוצר. הסרטים, בהם צפו עד היום רק מעטים, כוללים הרבה מוטיבים חוזרים ואובססיות היצ'קוקיות. "היצ'קוק 9" הוא פרויקט השחזור הדיגיטלי הגדול ביותר בתולדות מכון הקולנוע הבריטי. הפרויקט מאפשר לצופים ברחבי העולם לצפות בעותקים מחודשים של הסרטים, המגלים שכבות חדשות של משמעות ומאפשרים הבנה מעמיקה יותר של עבודתו של היצ'קוק. הקרנת שישה מתוך תשעת הסרטים תלווה בפסקול חי, בביצוע מיטב הכישרונות המוזיקליים מישראל".

הסרטים שיוקרנו הם: "גן התענוגות" (1925 ,The Pleasure Garden) עם ליווי מוזיקלי של דניאל סלומון; "האיש מהאי מאן"/"תושב האי מאן" (The Manxman, 1929) – סרטו האילם האחרון של היצ'קוק, שיוקרן בליווי מוזיקלי של ערן צור; "סחיטה" (1929 ,Blackmail) – הנחשב לסרט האנגלי המדבר הראשון, למרות שיש לו גם גרסה אילמת; "שמפניה" (1928 ,Champagne); "מוסר מפוקפק" (1928,Easy Virtue); "אשת האיכר" (1928 ,The Farmer's Wife); "הזירה" (1927 ,The Ring); "הדייר" ( 1927 ,The Lodger) – שבו היצ'קוק ערך את הופעת האורח (Cameo) הראשונה שלו; ו"התדרדרות" (1927 ,Downhill). אגב, יש פער של שנה לכאן או לכאן בין שנות הפצת הסרטים הללו כפי שמצוינים באתר הסינמטק וב-IMDb – אני התבססתי על נתוני אתר הסרטים הבינלאומי.

היצ'קוק במספרים

פורסם: 16/08/2013 ב-Alfred Hitchcock, Cary Grant, Movies, אלפרד היצ'קוק, ג'יימס סטיוארט, היצ'קוק, יסמין גיל, מזימות בינלאומיות, פסיכו, קולנוע, קרי גרנט
תגים: 39 המדרגות, אלמה רוול, אלפרד היצ'קוק, בייטס, בלונדיניות, בלסטררו, ג'יימס סטיוארט, האיש הלא נכון, הגרדיאן, היצ'קוק, הנאשם, הנודעת, ורטיגו, חלון אחורי, יסמין גיל, מזימות בינלאומיות, סוכן חשאי, פסיכו, קרי גרנט

39 המדרגות. כל המוטיבים ההיצ'קוקיים

מסתבר שיש אנשים יותר אובססיביים ממני, לגבי היצ'קוק. קוראים להם אדם פרוסט ו-זהניה ואסיליב, כתבי אתר האינטרנט של עיתון "הגרדיאן" הבריטי (או שמא עורכיהם הם בעלי האובססיה?). השניים קיבלו משימה עיתונאית שהלוואי ואני הייתי מקבלת כשהייתי עיתונאית: לנתח את סרטי היצ'קוק לכדי הרבה מאוד מספרים ונתונים.

התוצאה: אינפוגרפיקה מרשימה (כבוד גם לגרפיקאים. ההשפעה ה"סול באסית" ניכרת) שהתפרסמה השבוע, לקראת ציון יום הולדתו ה-114 של הבמאי. אינפוגרפיקה, כשמה כן היא: גרפיקה שכוללת מידע. זו דרכו של כלי תקשורת לספק עוד מידע, מעבר לטקסט היבש הכתוב או הנאמר, על מנת להקל ויזואלית על קבלת המידע.

הנה כמה פרטים מעניינים ששלפתי מהאינפוגרפיקה ההיצ'קוקית, שמבטאת, מלבד את האובססיה שהזכרתי בהתחלה, בעיקר הערכה של כתבים ועורכים בריטים לאחד היוצרים הגדולים שיצא מתוכם. בעידן של חדשות שליליות ו/או צהובות, נחמד לראות התייחסות ייחודית ויוצאת דופן לבמאי שהלך לעולמו לפני 33 שנה, ללא צורך בסיבה מיוחדת כמו תאריך עגול או קידום אירוע יח"צני.

כך למשל, הכתבים בחנו את תחביבו של היצ'קוק "להפיל" את הדמויות בסרטיו, אל מותן, ובדקו מי מהדמויות הללו נפלה מהגובה הרב ביותר. הנתונים לא כוללים דמויות שמתו לפני הנפילה או כאלו שנפלו ולא מתו (כמו 'ג'פריס' ב"חלון אחורי"). 'קייפור' ב"סוכן חשאי" זכה לכבוד המפוקפק "לצנוח" כ-500 מטר. הנפילות המפורסמות יותר היו מפסל החירות ומ-הר ראשמור.

כמו היצ'קוק ורעייתו אלמה, שאהבו לטייל ברחבי העולם (כולל בישראל), גם הדמויות בסרטיו של הבמאי נשלחו למסעות ברחבי ארה"ב, אירופה ומעבר לכך. בים, באוויר וביבשה. הן ביקרו, בין היתר, במרקש, אדינבורו, לונדון, ברלין וריו. בארה"ב, מלבד לערים הגדולות, הן הגיעו למקומות כמו פיניקס, סנטה רוזה ורפיד סיטי.

עוד עולה מנתוני "הגרדיאן", ש-54% מהדמויות הנשיות בתפקידים המובילים בסרטיו של היצ'קוק, היו בלונדיניות. למרות המוניטין שיצא לבמאי כחובב בלונדיניות בסרטיו, נראה שגם במאים אחרים בני תקופתו לא היו רחוקים ממנו: 52% מהנשים ששיחקו בתפקידים מובילים אצל בילי וויילדר היו בלונדיניות, כמו גם 39% מהנשים אצל הווארד הוקס או פריץ לאנג.

הכתבים בחנו מאמרים, ביקורות וכתבות כדי לבדוק באילו מילים תוארו האימהות בסרטים של היצ'קוק (החל מ"מסורה", "נאמנה" ו"סימפטית" ועד "קנאית", "שתלטנית" ו"מפלצתית"), והגיעו למסקנה שהאימהות החיוביות ביותר בסרטיו הופיעו ב"האיש הלא נכון" (ידוע גם כ"הנאשם"): 'רוז בלסטררו' ו'מאמא בלסטררו'. האימהות השליליות ביותר היו 'אמא סבסטיאן' ב"הנודעת" וכמובן האמא ששלטה בבנה גם אחרי מותה: 'גברת בייטס' ב"פסיכו".

63% מהמיתות של דמויות בסרטים של היצ'קוק יכולות להיות מוגדרות כרצח: החל מנפילה מגבהים (כאמור), יריות, דקירות, הרעלה ותאונת רכבת ועד התקפת ציפורים והימחצות על ידי קרוסלה! יותר דמויות גבריות נהרגו בסרטיו, מאשר נשיות – למעט כאשר סיבת המוות הייתה חניקה: כאן 6 מתוך 9 קורבנות היו נשים (והסימבוליקה ידועה).

בחינה של שני השחקנים המובילים של היצ'קוק (ושל הקולנוע האמריקאי בכלל), ששיחקו בארבעה סרטים של הבמאי כל אחד: קרי גרנט וג'יימס סטיוארט, העלתה שאמנם הסרטים של גרנט אצל היצ'קוק היו פופולריים יותר (בעיקר "מזימות בינלאומיות"), אך הסרטים שבהם השתתף סטיוארט זכו למוניטין טוב יותר על ידי מבקרים ובמאים אחרים (ע"ע: "ורטיגו" שהוגדר בשנה שעברה כסרט הטוב בכל הזמנים).

הכתבים מצאו 15 מוטיבים חוזרים בסרטים של היצ'קוק, כמו: רצח, אשמה של אדם על לא עוול בכפו, בלונדינית, גרם מדרגות, מסע, מציצנות והיבט דתי – ומצאו שרק ב"39 המדרגות" מופיעים כל המוטיבים. לאחר שקראתי את הנתון הזה, חזרתי אתמול לסרט מ-1935, ואני לא בטוחה שאם הייתי רוצה ללמד מישהו על היצ'קוק, זה היה הסרט שהייתי בוחרת בו – הגם שהוא מהחשובים שהבמאי יצר. מצד שני, לי (ולרבים) יש העדפה לסרטים האמריקאים שלו.

לסיום, ניסו הכתבים לבחון מהם הסרטים הפופולריים ביותר של היצ'קוק והגיעו למסקנה שמדובר ב"חלון אחורי", "מזימות בינלאומיות", "פסיכו" ו"הנודעת": שלושת הראשונים מתבקשים, האחרון קצת מפתיע. כך או כך, מדובר בטבלה מהנה למדי ואתם מוזמנים לקרוא אותה.

המפעל נסגר

פורסם: 14/08/2013 ב-Alfred Hitchcock, Cary Grant, Movies, אלמה רוול, אלפרד היצ'קוק, אנתוני פרקינס, ג'יימס סטיוארט, היצ'קוק, יסמין גיל, פרנסואה טריפו, קולנוע, קרי גרנט
תגים: AFI, אדית' הד, אינגריד ברגמן, אלמה רוול, אלפרד היצ'קוק, אנתוני פרקינס, ג'ודית אנדרסון, ג'ין ווימן, ג'נט לי, היצ'קוק, המכון האמריקאי לקולנוע, ורה מיילס, טיפי הדרן, יסמין גיל, פטרישיה היצ'קוק, פרנסואה טריפו, רוד טיילור, שון קונרי, תרזה רייט

היום, יום השנה ה-114 להולדתה של אלמה רוול (1899-1982), רעייתו של היצ'קוק משך 54 שנה (עד מותו ב-1980) ושותפתו השקטה, אך המשמעותית, לעשייה הקולנועית. רוול נולדה יום אחד אחרי היצ'קוק, שאתמול צוינו אותן 114 שנה להולדתו.

רשמית, רוול הייתה שותפה לכתיבת תסריטים בכמה מסרטיו של היצ'קוק, בתחילת הדרך הייתה אמונה גם על שמירת ה"רצף" (continuity) במהלך הצילומים, ואף שימשה כעוזרת במאי. היא עבדה כעורכת בתעשיית הקולנוע הבריטית המתפתחת של תחילת המאה ה-20, עוד לפני שהיצ'קוק עצמו השתלב באותה תעשייה, אבל במשך השנים נותרה מאחורי הקלעים.

תרומתה של רוול למותג שנקרא "אלפרד היצ'קוק", גדולה מכל קרדיט זניח כזה או אחר שניתן לה על שותפות לכתיבת תסריט. על פי כתבות, ספרים ואפילו על פי הסרט "היצ'קוק" שיצא לאקרנים בשנה שעברה והציג את מערכת היחסים בין בני הזוג היצ'קוק, על רקע צילומי "פסיכו" – לרוול היה חלק בכל פרט ובכל רעיון בסרטיו של מי שנחשב לגדול במאי הקולנוע בכל הזמנים. הסרט "היצ'קוק" ניסה להעניק לה, באיחור של 30 שנה לפחות, מעט מן הקרדיט שלא קיבלה במשך שנים. זו הייתה גם מטרת הספר Alma Hitchcock: The Woman Behind the Man שיצא לפני כעשור, ונכתב במשותף עם בתם של ה-היצ'קוקים, פט.

לרגל ציון יום ההולדת של רוול, ניסיתי לחפש קטע עליה ב-יוטיוב, כדי לשלב בעמוד "היצ'קוקולוגית" בפייסבוק. כמעט ולא נמצא קטע כזה. מה שכן מצאתי, אלו קטעים (שאת חלקם ראיתי בעבר, כאחת התוספות ל-DVD של היצ'קוק) מטקס שנערך בלוס אנג'לס במארס 1979, שבו העניק המכון האמריקאי לקולנוע (American Film Institute), להיצ'קוק, פרס על מפעל חיים (AFI Life Achievement Award). לצד הבמאי הקשיש, שהלך לעולמו שנה לאחר מכן, ישבה רעייתו, אלמה.

כתבתי בעבר מעט על הטקס הזה ועל כמה משחקני הקולנוע הזוהרים של הוליווד שהשתתפו בו, כשהם באחרית ימיהם. האירוע עצמו נראה כמו חלום למעריצי היצ'קוק בפרט ולחובבי קולנוע בכלל, מבחינת האנשים שהתכנסו יחד באותו אולם. אינגריד ברגמן (1915-1982) הייתה המנחה, שהזמינה לבמה – to name a few – את ג'יימס סטיוארט (1908-1997), פרנסואה טריפו (1932-1984), אנתוני פרקינס (1932-1992) וג'נט לי (1927-2004). הנרי פונדה (1905-1982) פתח את הטקס ובין הנצפים בקהל: ג'ון פורסיית (1918-2010) וגם: דיאנה רוס, רובין ווילאמס, וולטר מתאו וכריסטופר ריב.

אחד הקטעים המעניינים מהטקס, שצירפתי כאן, הוא זה שבו שחקנים ואנשי צוות שעבדו עם היצ'קוק במהלך השנים, מציגים אחד את השני בשרשרת, עד שמגיעים בסוף להצגת היצ'קוק עצמו. כך, אינגריד ברגמן מציגה את "חברתי היקרה" תרזה רייט (1918-2005), שמציגה את ה"גברת שהשתתפה בשלושה סרטים של היצ'קוק וגם הפכה את ההיצ'קוקים לסבא סבתא: פט היצ'קוק אוקונל". פט (נ' 1928) מציגה את "השחקן שנפל מפסל החירות ב"חבלן" [סרטו של היצ'קוק מ-1942 שתורגם לעברית גם כ"משהו חשוד"] ונחת על רגליו כדי להפוך לבמאי בעצמו: נורמן לויד" (נ' 1914).

כך הלאה, מוצגת ג'ין ווימן (1917-2007), שאומרת: "היצ'י, אני חייבת לומר לך שעשיתי סרט אחד איתך ולמדתי בסרט האחד הזה מבחינה טכנית ובכל דרך אחרת, יותר מאשר ב-30 שנה. אני אסירת תודה. אני אוהבת אותך ואציג את המעצבת המועדפת עלייך, אדית הד". הד (1897-1981), מציגה את רוד טיילור (נ' 1930), שמציג את ורה מיילס (נ' 1929), שמציגה את הכותב ארנסט להמן (1915-2005), שמציג את טיפי הדרן (נ' 1930), שאומרת: "אחת ההנאות בעשיית "מארני" הייתה העבודה עם שחקן מוכשר – שון קונרי".

קונרי (נ' 1930) מתרומם מכיסאו, אלא שאז המצלמה עוברת להיצ'קוק, שנראה שואל את קרי גרנט (1904-1986), שיושב לצדו: "מי זה?". גרנט ענה לו, וקונרי מצדו הגיב בחיוך: "מי זה – הוא שאל? זה אני, היצ'", אמר לקול צחוק הקהל, "נהדר לראות אותך!". קונרי מציג את דיים ג'ודית אנדרסון (1897-1992), ששיחקה באחד התפקידים הבלתי נשכחים והמפחידים בסרטי היצ'קוק: 'מיסיס דנברס' ב"רבקה". אנדרסון מציגה את "הכוכב בארבעה סרטים של היצ'קוק – בר מזל – מיסטר קרי גרנט". גרנט, שיושב, כאמור, בשולחן הכבוד, מציג את היצ'קוק עצמו – שנשאר עם פנים חתומות לאורך כל האירוע.

עוד מפניני הערב: טריפו עולה לבמה ואומר: "באמריקה אתם קוראים לאדם הזה היצ'. בצרפת אנחנו קוראים לו 'מיסייה היצ'קוק'". הוא ציין שספר הראיונות שערך עם הבמאי ("היצ'קוק-טריפו") הוא "ספר בישול עם מתכונים לעשיית סרטים", והוסיף: "אנשים נהגו לומר שסרט הוא טוב אם הוא מעניק פחד או הנאה לקהל הצופים. אבל אני לא מאמין בכך. סרט הוא באמת טוב, אם אתה יכול 'לקרוא' בין הדימויים את הפחד או ההנאה של הבמאי, כשעשה את הסרט".

גם אנתוני פרקינס הזכיר, איך לא, את מוטיב הפחד, ודיבר על היכולת של היצ'קוק ליצור פחד ואימה ובו בעת לגרום לצופים ליהנות מכך. הוא חיקה את היצ'קוק שאמר לו בזמן צילומי "פסיכו": "אל תדאג טוני, זה רק סרט…".

כשהיצ'קוק מקבל את הפרס, אלמה נראית מוחה דמעה. הוא עומד בקושי על רגליו, נואם לקול צחוק הקהל, בהומור שאפיין את סרטיו לאורך השנים: "אדם לא חי על רצח בלבד", הוא אומר, "הוא זקוק לחיבה, להכרה, לעידוד ולעתים לארוחה טובה". הוא מבקש להודות בשם לארבעה אנשים: "שהעניקו לי את מרב החיבה, ההערכה, העידוד ושיתוף הפעולה התמידי. האדם הראשון הוא עורך סרטים. השני – תסריטאי. השלישי, האמא של בתי, פט. והרביעי, טבחית נהדרת שעשתה קסמים במטבח… ושמם – אלמה רוול".

"אם גברת רוול היפה לא הייתה מסכימה לחוזה לכל החיים, להיות 'מיסיס אלפרד היצ'קוק', לפני 53 שנה – מר אלפרד היצ'קוק אולי היה ניצב בחדר הזה, הלילה, לא סביב השולחן, אלא כאחד המלצרים. אני חולק את הפרס, כמו את חיי, איתה".

טירה אחורית

פורסם: 11/04/2013 ב-Alfred Hitchcock, Movies, אלפרד היצ'קוק, ג'יימס סטיוארט, היצ'קוק, חלון אחורי, טלוויזיה, יסמין גיל, קולנוע, רבקה
תגים: ג'ואן פונטיין, ג'יימס סטיוארט, גרייס קלי, היצ'קוק, חלון אחורי, יס אקשן, יסמין גיל, לורנס אוליבייה, נתן פיליון, קאסל, רבקה

נתחיל בכך שהפוסט הזה הוא ספויילר, אז מי שטרם צפה (ואתם חייבים!) בפרק 9 בעונה החמישית של הסדרה "קאסל" (Castle, 'יס אקשן') – שיפסיק לקרוא עכשיו. מדובר בפרק 100 החגיגי של הסדרה, אני מודה שלא ממש צפיתי ב-99 הקודמים, אבל לפני כשבועיים קראתי ידיעה שהפרק הזה יהיה הומאז' להיצ'קוק ובעיקר ל"חלון אחורי" (Rear Window, 1954), אז כמובן שהסתקרנתי.

התסריטאים של "קאסל" הצליחו "לרענן" – בעצם לא בטוחה ש"לרענן" זו המילה הנכונה, כי "חלון אחורי" הוא לגמרי על-זמני – אולי "למדרן" (מלשון מודרניות) את עלילת הסרט שבשנה הבאה יחגוג 60 לצאתו, לתוך פרק מעולה בסדרת משטרה רגילה. מאותן סדרות שמפענחות רצח בכל פרק, משל הייתה ניו יורק בית גידול למאות רוצחים רגילים או סדרתיים (ככה לפחות נדמה מכמות סדרות המשטרה שעלילותיהן מתרחשות בעיר).

ועכשיו הספויילר: היצ'קוק כ-Theme party נשמע כמו רעיון מקורי וראוי. אונלי אין אמריקה יכולים לחשוב על רעיון כזה למסיבה (נכון, זה רק בטלוויזיה, אבל איכשהו נראה לי שכבר נחגגו שם ימי הולדת עם נושאים הרבה יותר מוזרים). הסוף של הפרק טוויסטי ומצחיק, לטעמי היה עובר את אישור הבמאי שמצדו תיבל בהומור הרבה מאוד סרטים שלו.

עלילת הפרק בקצרה: 'קאסל' (נתן פיליון) מרותק לכסא גלגלים, עם גבס ברגל ומשקפת שקנתה לו בתו כדי שיעביר את הזמן. ואם יש משקפת במערכה הראשונה, אז מישהו יציץ לבתי השכנים במערכה השנייה. ו'קאסל' מציץ לבתי השכנים – שמסודרים, כמו ב"חלון אחורי", בצורת פריימים של סליל צילום וחושפים, כמו תמונה, את מה שקורה בבית.

ומה שקורה בבית, באחד מהם, זה שהשכן מגלה שאשתו בגדה בו. הוא אוחז סכין ונכנס לחדר השינה החשוך, שבו נמצאת האשה ואשר תריסיו מוגפים. 'קאסל' לא רואה מה עושה השכן עם הסכין בחדר, אולם מאותו רגע האשה נעלמת מהפריים. הוא בטוח שהשכן רצח את האשה, גלגל את גופתה בתוך שטיח והעביר את השטיח למתקן אחסון. כמובן שאף אחד מסביב לא מאמין ל'קאסל' וכולם מספקים לו הסברים, לכאורה הגיוניים, לגבי היעלמות האשה. טו מק לונג סטורי שורט: בסוף מתברר שהכל היה הצגה אחת גדולה שנועדה להעביר ל'קאסל' את הזמן ולמשוך אותו להגיע לדירת השכן, רק כדי לגלות שעשו לו מסיבת הפתעה.

לחובבי הניואנסים (ז"א לי), בין אזכורי היצ'קוק בפרק: הסרט "חלון אחורי" מוזכר כבר בהתחלה; לאחר ש'קאסל' המגובס טוען שצפה ברצח שהתרחש בבית השכנים, הקולגות-השוטרים מכנים אותו ג'ימי סטיוארט – סטיוארט הוא כמובן השחקן הראשי ב"חלון אחורי", ששיחק את 'אל.בי. ג'פריס' המגובס שמציץ לדירות השכנים ומגלה שהתבצע באחת מהן רצח.

עלילת הפרק לפיה השכן רצח את אשתו ואף אחד לא מאמין ל'קאסל', דומה עד זהה לעלילת הסרט, שבו לא מאמינים ל'ג'פריס'. בפרק, השכן/הבעל טוען שאשתו חיה ושלמה ויצאה מהבית, אולם 'קאסל' רואה שהתיק שלה נותר בבית – והרי אין סיכוי שאשה תצא מהבית בלי התיק שלה. גם זה לקוח מהסרט; בגרסה המודרנית 'קאסל' מנסה לצלם את השכן במצלמת וידאו, לעומת מצלמת סטילס בגרסת הסרט; חברתו של 'קאסל', 'בקט', מזמינה אותו למסעדה, סצנה שמזכירה קלות את ה"טייק אוויי" ש'ליסה' (גרייס קלי) הביאה ל'ג'פריס' ממסעדת '21'; אגב, 'בקט' לבושה בסוף הפרק באלגנטיות שמזכירה, אם כי במעומעם, את 'ליסה'; 'קאסל' עצמו גר בניו יורק, אם כי אני לא יודעת אם הוא גר ב-וויליג', כפי שגר 'ג'פריס'.

אגב, במקביל להומאז', הפרק עוסק בפרשיית רצח אחרת שהצוות מנסה לפענח, ללא 'קאסל' המרותק לביתו, כאשר לדמות הנרצחת קוראים 'מיס דה ווינטר'. כן, כן, אותו שם שבו נקראה דמותה של ג'ואן פונטיין ב"רבקה", סרטו של היצ'קוק מ-1940 שזכה באוסקר. פונטיין הייתה 'מיס דה ווינטר' השנייה שנישאה ל'מקסים דה ווינטר' (לורנס אוליבייה). 'מיס דה ווינטר' הראשונה, הלא היא 'רבקה' – מתה, עם חשד שנרצחה על ידי בעלה.

בקיצור: פרק מומלץ ביותר.

התחנה הבאה ברודוויי

פורסם: 24/10/2012 ב-Alfred Hitchcock, Movies, ג'יימס סטיוארט, היצ'קוק, חלון אחורי, יסמין גיל
תגים: ברודוויי, ג'יימס סטיוארט, גרייס קלי, חלון אחורי, יסמין גיל

"רבקה" אאוט, "חלון אחורי" אין. לאחר שנכשל הניסיון להעלות על במות ברודוויי את המחזמר "רבקה" (סיפור שעליו מבוסס סרטו האמריקאי הראשון של היצ'קוק והיחידי שלו שזכה באוסקר), בשל תרמית הפקה, נראה שסרט אחר של היצ'קוק מתוכנן להגיע לתאטראות ניו יורק.

על פי ידיעה שהתפרסמה היום באתר ה"האפינגטון פוסט" (The Huffington Post) מאת הכתב מארק קנדי, קבוצת מפיקים זכתה בזכויות להפקה הבימתית של "חלון אחורי" (Rear Window) – הסיפור הקצר שעליו התבסס התסריט של הסרט באותו שם, משנת 1954 – אחד מסרטיו הידועים של היצ'קוק ובקולנוע בכלל. סרט שהוא אלגוריה על בימוי ועל צפייה בקולנוע, על מוסד הנישואים ועל האופציות האחרות, אתגר טכני יוצא דופן ומוצלח של צילום סרט מלוקיישן אחד.

קצרה היריעה מלכתוב כאן ועכשיו מה זה "חלון אחורי" (מה גם שאני בדיוק באמצע הספונג'ה) – אולי אחד הסרטים הנחקרים והנלמדים ביותר בתולדות הקולנוע. רק אזכיר את ההקדמה שכתב מבקר ובמאי הקולנוע הצרפתי פרנסואה טריפו, בספרו "היצ'קוק/טריפו" (הוצאת בבל/האוזן השלישית): "אחד המבקרים האמריקאים ששיבחתי באוזניו במשך שעה את "חלון אחורי", השיב לי בדברי השטות הבאים: '"חלון אחורי" מוצא חן בעינייך משום שאינך מכיר את ניו יורק ולכן אינך מכיר היטב את גריניץ' וילג". עניתי לו: '"חלון אחורי" אינו סרט על הווילג', הוא פשוט סרט על קולנוע, ואת הקולנוע אני מכיר".

על פי הידיעה מהיום, המפיקים שקיבלו את זכויות היוצרים לאחר ניסיונות שנמשכו שנתיים, מקווים להעלות את המופע בברודוויי, אולם לא מסרו לוח זמנים. אם ניתן ללמוד משהו מהסיפור על ניסיון הפקת "רבקה" כמחזמר, הרי שלגורם המימון תהיה ודאי השפעה מכרעת בנושא.

"חלון אחורי" מבוסס על סיפור קצר של קורנל וולריץ' (Cornell Woolrich, 1903-1968) בשם "It Had to Be Murder", שפורסם לראשונה במגזין בשנת 1942. הסרט של היצ'קוק מספר על "אל. בי. ג'פריס" (ג'יימס סטיוארט), צלם עיתונות שמרותק לכיסא גלגלים עם רגל מגובסת, מה שמותיר לו יותר מידי זמן פנוי להציץ לבתי השכנים ולחשוד שאחד מהם רצח את אשתו. לצד סטיוארט משחקת גרייס קלי בתפקיד חברתו האלגנטית "ליסה פרימונט".

מעולם לא צפיתי בהצגה שמבוססת על סיפור שהיצ'קוק הפך לסרט. לפני כמה שנים הועלתה בעולם וגם בארץ ההצגה "39 המדרגות" וסביר להניח שהועלו במשך השנים הצגות שמבוססות על סרטים נוספים. יש להיצ'קוק כמה סרטים שבשל צילומם במספר קטן של לוקיישנים או אפילו רק באחד, יכולים להתאים מאוד לפורמט התאטרון – למשל "חבל" או "אליבי", או בעצם כל עלילת מתח טובה.

32 שנה לאחר שהלך לעולמו, היצ'קוק ממשיך להעסיק את עולם הקולנוע, הטלוויזיה והתאטרון. נראה שב-2012 הוא זוכה לעדנה מחודשת (הגם שזו מעולם לא ממש פגה). לאחר סרט הטלוויזיה "The Girl" שמתאר את יחסיו עם השחקנית טיפי הדרן במהלך צילומי "הציפורים" ושודר בסוף השבוע שעבר בארה"ב, וסרט הקולנוע "Hitchcock" שמתאר את צילומי "פסיכו" ועתיד לעלות לאקרנים בחודש הבא, נותר לחכות להפקה הבימתית של "חלון אחורי".

הסיגריה שאחרי

פורסם: 30/09/2012 ב-Alfred Hitchcock, Movies, ג'יימס סטיוארט, היצ'קוק, חבל, יסמין גיל, קרי גרנט
תגים: Rope, ג'ון דאל, ג'יימס סטיוארט, חבל, יסמין גיל, פרלי גריינג'ר

לא מבינה איך "חבל" (Rope, 1948) נעלם בדפי ההיסטוריה של הקולנוע. לחובבי הטריוויה הוא אמנם ידוע כסרט שצולם ב"שוט" אחד (למרות שצולם בכ-8-10 שוטים, בהתאם לאורך גליל של פילם), זמן העלילה שלו מקביל לזמן הצפייה והוא גם הסרט הראשון שהיצ'קוק צילם בצבע – אבל הוא בעיקר סרט ממש ממש טוב שלדעתי לא זכה להתייחסות הראויה לו. הוא לא מוזכר בשום רשימת סיכום של אף מכון קולנוע או מגזין תרבות. גם בפילמוגרפיה של היצ'קוק הוא נדחק לשוליים. וג'יימס סטיוארט? הוא ידוע בזכות שלל תפקידים, אבל בסרטים אחרים.

אז נכון שהוא נעדר את קונספט העריכה, לב לבו של הקולנוע. והוא כמו הצגה מצולמת, מה שיכול לערער את החלוקה הטבעית של האנושות לאנשים שאוהבים תאטרון מול אלה שמעדיפים קולנוע. במידה מסוימת הוא יכול היה להיות פרק בסדרת הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents ואף אחד לא היה מרגיש. אבל הוא סרט מהנה ומותח כמו סיפור של אגתה כריסטי, כשכולם סגורים בחדר אחד וצריך לגלות מי הרוצח. והוא מלא בניואנסים שעושים הרבה נחת לחובבי קולנוע.

סצנת הפתיחה שלו היא אחת האהובות עליי מבין הסרטים של היצ'קוק ובה אני אתעסק בפוסט הזה. לדעתי היא דוגמה מצוינת לפשטות, לגאונות ואפילו להומור, שעמם התמודד הבמאי – במקרה הזה בצילום סצנת סקס בין גברים שהיא, כמה מפתיע, בכלל סצנת רצח. אחרי הכל, זה האיש שאמר שהוא מצלם סצנות אהבה כאילו היו סצנות רצח, וסצנות רצח כאילו היו סצנות אהבה.

אני לא אכנס לעלילה, זה יהיה בפוסטים אחרים בהמשך, רק אומר בקצרה למי שלא מכיר, שבסצנת הפתיחה שני השותפים לדירה/חברים/בני זוג (אין צורך למחוק את המיותר) "ברנדון" (ג'ון דאל, 1918-1971) ו"פיליפ" (פרלי גריינג'ר, 1925-2011) רוצחים את חברם "דייוויד" (דיק הוגאן, 1917-1995) בחניקה בחבל (שיטת הרצח החביבה על היצ'קוק בסרטיו) ומניחים את גופתו בתיבה גדולה שניצבת בסלון דירתם הניו יורקית. זאת, רגעים ספורים לפני שהם מארחים למסיבה (שבה התיבה משמשת כשולחן הכיבוד) את חברתו, אביו ודודתו של דייוויד, חבר נוסף ללימודים, ואת המורה מעורר ההשראה שלהם – "רופרט" (ג'יימס סטיוארט, 1908-1997).

כאמור, סצנת הרצח הייתה גם דרכו המיוחדת, האמנותית, המתמודדת-עם-הצנזורה, היצירתית, הקתולית והמודחקת של היצ'קוק לתאר סצנת מין בין גברים – בעידן הוליוודי שבו גם בעל ואשה נשואים הוצגו בקולנוע ובטלוויזיה כשהם ישנים במיטות נפרדות. רצוי גם בחדרים נפרדים. אבל ההתמודדות המצונזרת הזאת של היצ'קוק ושל הרבה במאים אחרים באותה תקופה, הביאה לחשיבה אמנותית שיצרה סצנות מעניינות הרבה יותר מכל תיאור מוחצן שאנו מכירים בקולנוע היום.

וכך, כוללת הסצנה הזאת – כאמור סצנת רצח במסווה של סצנת מין, או להפך – חניקה, אנחות, הדלקת הסיגריה שאחרי, הדלקת האור בחדר (ע"י הסטת הווילון) וגם תנועות גוף ומבטים מסוימים וטקסט דו משמעי.

את סצנת הפתיחה אני אתאר כאן בסדרת צילומי סטילס של מסך הטלוויזיה (אז סליחה מראש על האיכות), זה נראה לי מעניין יותר מאשר לכתוב את הטקסטים או אפילו להציג קטע וידאו. ורק פיסת רכילות: מונטגומרי קליפט (Montgomery Clift, 1920-1966) היה מיועד לשחק באחד התפקידים הראשיים של החברים, אולם כמי שהיה אז עמוק עמוק בתוך הארון, הוא חשש שהסרט יתייג אותו כהומוסקסואל ולכן ויתר על התפקיד. לימים שיחק ככומר בסרט אחר של היצ'קוק, "אני מתוודה" (I Confess, 1953).

אז ככה מתחיל "חבל" (התמונות מסודרות מ-1 ועד 21):