ארכיון רשומות מהקטגוריה "ג'ואן פונטיין"‏

היצ'קוק וספורט

פורסם: 05/08/2016 ב-Alfred Hitchcock, Hitchcock 9, אולימפיאדה, אלפרד היצ'קוק, ג'ואן פונטיין, האיש שידע יותר מדי, הזירה, היצ'קוק, היצ'קוק 9, היצ'קוקולוגית, התשעה של היצ'קוק, יסמין גיל, קולנוע
תגים: , , , , , , , , , , , , , , ,
0

סרטי ספורט קיימים מהתחלה, עוד מתקופת הראינוע (למשל, The Champion של צ'רלי צ'פלין מ-1915 שעוסק באגרוף). הם כוללים סרטים עלילתיים (המבוססים על סיפור אמיתי או מקוריים) ותיעודיים, דרמות רציניות וקומדיות קלילות. הסרטים הללו מתארים פעילויות ספורט שונות, כאשר מוטיב מרכזי בהם הוא ניצחונו של הפרט או הקבוצה וההתגברות על הקשיים, לעתים נגד כל הסיכויים.

יש סרטים על פוטבול ועל כדורגל, על בייסבול, כדורסל ואתלטיקה, על מרוצי מכוניות, הוקי קרח, גולף, מרוצי אופניים, אגרוף, אמנויות לחימה, היאבקות, רוגבי, טניס, סקי וגלישה. יש גם על ענפים שבעיני בטעות נקראים ספורט, שכן הם כוללים התאכזרות לבעלי חיים, כמו רודיאו או מרוצי סוסים. בין הסרטים המוכרים: "רוקי" (1976), "השור הזועם" (1980), "גאוות היאנקים" (1942, סיפורו של שחקן הבייסבול לו גריג), "ג'רי מגווייר" (1996) ו"אדי פלסון" (1961).

וכל ההקדמה, כי הלילה, שעון ישראל, ייפתחו המשחקים האולימפיים, האולימפיאדה, בריו דה ז'נרו-ברזיל. לרגל האירוע החלטתי לבדוק את הקשר בין ספורט לענייננו כאן בבלוג, סרטי היצ'קוק. למרות שאני מאמינה כי ניתן לקשר בין היצ'קוק לכל דבר, הפעם מדובר היה באתגר רציני.

כשחושבים על הסרטים של היצ'קוק עולים הרבה מאוד נושאים/מוטיבים, ספורט הוא לא אחד מהם. ניתן לקשר את סרטיו לאלכוהול ולאוכל, לאמנות פלסטית ולאדריכלות, לפסיכולוגיה ולסקסולוגיה, לאנגליה ולארה"ב, לאמהות ולאבות, אבל ספורט…? מסתבר שפה ושם התחום השתרבב לסרטיו.

ענף הספורט המוכר ביותר בסרטי היצ'קוק הוא טניס. לצד כדורגל, רוגבי, בדמינטון וקריקט, טניס הוא אחד מענפי הספורט הפופולריים בבריטניה, מדינת הולדתו של היצ'קוק, וכנראה שם מקור החיבה שלו או לפחות ההיכרות שלו, עם ענף זה.

ב"זרים ברכבת" (1951) הדמות המרכזית, 'גיא היינס' (פרלי גריינג'ר) היא שחקן טניס. אחת הסצנות המפורסמות בסרטי הבמאי היא מסרט זה, במהלכה 'גיא' משחק טניס בעוד 'ברונו' (רוברט ווקר) האובססיבי בוהה בו ללא תזוזה, בזמן ששאר הצופים מניעים את ראשיהם מימין לשמאל בהתאם לתנועת הכדור. סצנה פשוטה, אך גאונית, שיוצרת מתח. היצ'קוק היטיב ליצור מתח באמצעות הצגת אירועים פשוטים ויום-יומיים.

טניס מוזכר גם ב"אליבי" (1954). 'טוני' (ריי מילנד, שמשחק את הבעל של גרייס קלי) הוא שחקן טניס לשעבר. באחד הדיאלוגים בסרט מוזכרת אליפות ווימבלדון הבריטית, טורניר טניס מהיוקרתיים בעולם. ב"רבקה" (1940), דמותה של ג'ואן פונטיין מבקשת שיעורי טניס מ'מקס דה ווינטר' (לורנס אוליבייה). הספורט הלבן מוזכר גם בדיאלוגים ב"חבל" (1948) וב"סירת הצלה" (1944).

"הזירה" (1927), אחד מסרטיו הראשונים של הבמאי (המבוסס על התסריט המקורי היחיד שהיצ'קוק כתב, הגם אם התערב בתסריטים של רבים מסרטיו), מוגדר בוויקיפדיה כ"סרט ספורט בריטי אילם". על פי אותו מקור מידע, היצ'קוק נהג ללכת לקרבות אגרוף בלונדון והושפע מכך. הסרט עוסק בשני מתאגרפים שמתאהבים באותה אישה.

ב-"Downhill" מ-1927, 'רודי' (איבור נובלו) הוא קפטן של קבוצת רוגבי בפנימייה לבנים. מלצרית טוענת כי היא בהריון ממנו (למרות שהאב האמיתי הוא חברו 'טים'). הוא מסולק מבית הספר וחייו מדרדרים, עד שבסופו של דבר האמת יוצאת לאור.

ביצוע ספורט למטרת הנאה ולא כחלק מתחרות, ניתן לראות ב"חשד" (1941) וב"מארני" (1964) – שם אנשים נראים רוכבים על סוסים. ב"הנאשם" ("האיש הלא נכון", 1956), 'מני בלסטררו' (הנרי פונדה) קורא בעיתון את מדור מרוצי הסוסים. יצוין, שוב, שאישית אני נגד פעילויות ספורט (או כל דבר אחר) שכוללות שימוש ו/או התאכזרות לבעלי חיים ומרוצי סוסים הם כאלה.

עוד ספורט למטרות הנאה: שחייה – ב"לתפוס גנב" (1955) דמותם של קרי גרנט וגרייס קלי שוחות בים. ב"חבלן" (1942) אחת מדמויות המשנה שוחה בבריכה ביתית. רכיבה על אופניים – ב"טופז" (1969) וב"כתב זר" (1940) נראים ברקע אנשים רוכבים על אופניים בעיר, הגם אם בסצנות נראה שהמטרה היא תחבורתית ופחות ספורטיבית. סקי במדרונות המושלגים של שווייץ, נראה בגרסה הראשונה של "האיש שידע יותר מדי" (1934).

אגב, לקראת האולימפיאדה הקודמת שנערכה בלונדון ב-2012, אחד מאירועי התרבות שארגנו הבריטים היה שחזור והצגת סרטים אילמים של היצ'קוק. הפרויקט נקרא "התשעה של היצ'קוק" (Hitchcock 9) והסרטים המשוחזרים הללו הוצגו מאז גם בסינמטקים ברחבי האולם, בהם בסינמטק תל אביב.

לסיכום: בהתחשב בעובדה שריצה היא ספורט אולימפי, הרבה דמויות אצל היצ'קוק בהחלט נמלטות על נפשן.

5920

 

30 ימים-30 סרטים – סיכום ביניים

פורסם: 24/12/2015 ב-Alfred Hitchcock, Psycho, ROPE, The Lodger, The Lodger: A Story of the London Fog, אלפרד היצ'קוק, ג'ואן פונטיין, ג'וזף קוטן, ג'יימס סטיוארט, גן התענוגות, הדייר, היצ'קוק, היצ'קוקולוגית, ורטיגו, זרים ברכבת, חבל, חלון אחורי, יסמין גיל, מזימות בינלאומיות, פסיכו, פרנזי, צל של ספק, קולנוע, רבקה
תגים: , , , , , , , , , , , ,
2

"אליבי""צל של ספק""זרים ברכבת""חבל""חשד""מספר 17""רבקה"

בסוף נובמבר יצאתי בהצהרה לפיה אני פותחת במרתון צפייה בסרטי היצ'קוק: 30 ימים-30 סרטים – קרי, סרט אחד בכל יום. הרעיון צץ לי בערך דקה לפני, נשמע כמו אתגר מעניין, אז הצהרתי. למרות הבלוג ודף המעריצים בפייסבוק על היצ'קוק שמצריך התעסקות כמעט יומיומית בבמאי, אני לא צופה בסרטים שלו בכל שבוע, גם לא בכל חודש (1. אין זמן. 2. יש עוד סרטים בעולם) וחשבתי שזאת הזדמנות לרענן את הראש עם הפרטים הקטנים האלה ששוכחים או לא קולטים בצפייה אחת או שתיים או שלוש בסרט שלו.

ובסרטים של היצ'קוק כל צפייה מגלה פרטים חדשים (יש את הרובד הבידורי והרובד הטכני והרובד הדתי והרובד היצרי והרובד המורבידי וכן הלאה).

יש סרטים של היצ'קוק שצפיתי בהם רק פעם אחת לפני הרבה שנים ולא סיקרנו אותי לצפייה נוספת (לא כל הסרטים הם "פסיכו" או "חלון אחורי"); יש סרטים שקניתי עותק שלהם ולא הספקתי להגיע אליהם ("מספר 17". מודה: שכחתי שהסרט הזה קיים); ומנגד, יש את הסרטים שתמיד כיף לחזור אליהם והמרתון היה תירוץ טוב לצפייה נוספת ("צל של ספק" ו"זרים ברכבת". אף פעם לא נמאס).

אז הצהרתי ועד כה עברו 25 ימים, אבל צפיתי בזמן הזה "רק" ב-13 סרטים של היצ'קוק. ב-11 הימים הראשונים צפיתי ב-11 סרטים, סרט אחד בכל יום, ועמדתי יפה במשימה, הגם אם רוב פעילויות יומי הושבתו בימים הללו. אחר כך נתיב המרתון קיבל כמה תפניות בלתי צפויות, בהן תחושת תשישות ועבודה חלקית שהתחלתי, ולכן הורדתי את המינון. בינתיים הוספתי עוד שני סרטים לרשימה, ובשבועות הקרובים אני מקווה לצפות בכמה שיותר סרטים ולהמשיך בדיאלוג המעניין עליהם בדף הפייסבוק וכאן בבלוג.

את האנקדוטות, צילומי המסך עם משפטים דו-משמעיים (כמה מהם העליתי כאן) והשיח על כל סרט ניתן למצוא בדף הפייסבוק של "היצ'קוקולוגית". בינתיים החלטתי לעשות סיכום ביניים של 13 הסרטים שצפיתי בהם עד כה (בניגוד להיצ'קוק, אצלי המספר 13 מקרי בהחלט. פשוט רציתי להספיק לסכם לפני שיסתיים החודש מאז ההצהרה על המרתון). כמובן שכל ההתייחסות היא לסרטי המרתון, כאשר בסרטים רבים וטובים נוספים של הבמאי צפיתי בעבר ואצפה, אני מקווה, בעתיד.

הסרטים שצפיתי בהם עד כה, לפי סדר הצפייה:
1. "הדייר" (The Lodger, 1927).
2. "צל של ספק" (Shadow of a Doubt, 1943).
3. "חבל" (Rope, 1948).
4. "זרים ברכבת" (Strangers on a Train, 1951).
5. "מספר 17" (Number Seventeen, 1932).
6. "פרנזי" (Frenzy, 1972).
7. "מה קרה להארי?" (The Trouble with Harry, 1955).
8. "חשד" (Suspicion, 1941).
9. "רבקה" (Rebecca, 1940).
10. "אליבי" (Dial M for Murder, 1954).
11. "כתב זר" (Foreign Correspondent, 1940).
12. "מזימות" (Family Plot, 1976).
13. "חבלה" (Sabotage, 1936).

והנה כמה מסקנות מהצפייה בסרטים הללו:

כפי ששמתם לב, בחירת הסרטים לא כרונולוגית לפי שנת היציאה, אלא אקראית לפי הסרט שבא לי לצפות בו באותו היום. הסרט המוקדם ביותר של היצ'קוק שבו צפיתי במרתון הוא סרטו השלישי, "הדייר" מ-1927, והמאוחר ביותר הוא סרטו האחרון, "מזימות" מ-1976.

היצ'קוק ביים סרטים במשך חמישה עשורים, משנות ה-20 ועד שנות ה-70 של המאה ה-20. במרתון עד כה צפיתי בסרטים מכל אחד מהעשורים הללו, למעט העשור הרביעי – שנות ה-60. "פסיכו" למשל, שיצא ב-1960, הוא הסרט של היצ'קוק שראיתי הכי הרבה פעמים ולכן השארתי אותו מחוץ למרתון בשלב זה. בסרטיו המאוחרים והלא מאוד אטרקטיביים מסוף שנות ה-60, בכוונתי לצפות בהמשך המרתון.

צפיתי בסרטים מהתקופה האנגלית של היצ'קוק, שנמשכה בין השנים 1925-1939 (מצאת סרטו הראשון, "גן התענוגות" ועד "ג'מייקה אין"), ובסרטים מהתקופה האמריקאית שלו, שנמשכה בין השנים 1940-1976 (מהסרט הראשון שביים בארה"ב, "רבקה", ועד סרטו האחרון "מזימות"). התקופה האנגלית שלו זוכה בד"כ להתייחסות מינורית (נמשכה פחות זמן, היו בה פחות להיטים), אבל קיבלתי המלצה חכמה מאחד מחברי הדף בפייסבוק כן לתת דגש על סרטים מהתקופה הזאת, ואעשה כל מאמץ. היצ'קוק זה בית ספר שלא נגמר.

היצ'קוק ביים 53 סרטים, רק ארבעה מהם היו מועמדים לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, מתוכם צפיתי בשלושה: "רבקה", "כתב זר" ו"חשד". עדיין לא צפיתי (במרתון הזה, אבל כמובן שצפיתי בעבר) ב"בכבלי השכחה".

באחד הימים ביקשתי מחברי "היצ'קוקולוגית" בפייסבוק שיציעו סרט אחד שבו אצפה למחרת. התוצאות היו צמודות בין "רבקה", "אני מתוודה", "הגברת נעלמת" ו"ורטיגו" – ו"רבקה" נבחר. לשלושת האחרים עדיין לא הגעתי במרתון.

ארבעת הסרטים הראשונים שבהם צפיתי הם מהאהובים עליי ביותר, הבחירה בהם הייתה קלה והצפייה מהנה. יש עוד כמה סרטים שאני אוהבת מאוד כמו "פסיכו" ו"חלון אחורי", אבל כפי שציינתי קודם, צפיתי בהם כל כך הרבה פעמים שכרגע הם בתחתית רשימת המרתון, אם בכלל. אני מעדיפה להקדיש את הזמן לסרטים הזניחים והנידחים, ופה ושם לצפות גם באיזו הברקה (את "ורטיגו" אני חייבת להכניס למרתון בשלב מסוים, ולו בגלל שהצפייה בו מאתגרת ולא קלה בכלל, לטעמי).

אומרים שאין כמו רושם ראשוני, אבל המרתון הזה גילה לי שיש סרטים שדווקא הצפייה הנוספת בהם עושה עמם חסד. למשל, "מזימות" ו"מה קרה להארי?" – שני סרטים שצפיתי בהם לפני הרבה שנים ונצרבו לי בתודעה כסרטים גרועים. אבל צפייה מחודשת גילתה לי שהם אמנם לא "מזימות בינלאומיות", לא בעשירייה הראשונה של היצ'קוק וכנראה גם לא בשנייה (כל אחד עם הרשימות שלו), אבל הם מעניינים וחביבים מאוד לצפייה.

ב"הדייר" צפיתי פעם או פעמיים בלבד בעבר (אחת מהן בסינמטק, ז"א על מסך גדול), והצפייה בו שוב במרתון הפכה אותו לאחד הסרטים האהובים עליי של היצ'קוק. זה סרט שבקרוב יציין 90 שנים לצאתו, בסך הכל הסרט השלישי שהיצ'קוק ביים, אבל הוא כל כך היצ'קוקי, מרתק, מהנה ומותח – שאתם חייבים לצפות בו (יש ביוטיוב גרסה משוחזרת שלו). כבר בא לי לצפות בו שוב.

הסרטים שהכי אהבתי במרתון, מלבד "הדייר", הם: "צל של ספק", "חבל", "זרים ברכבת" ו"פרנזי". הכי פחות אהבתי את "מספר 17", למרות שאולי גם האיכות הנמוכה של הסרט בעותק ה-DVD שיש לי, תרמה לכך. אבל גם העלילה לא הפילה אותי מהכיסא. ומה הסרט הבא? אני חושבת, אולי, לצפות בשתי הגרסאות של "האיש שידע יותר מדי".

He pulls me back in

פורסם: 23/09/2015 ב-Al Pacino, Alfred Hitchcock, Oscar, אל פאצ'ינו, אלפרד היצ'קוק, ג'ואן פונטיין, הסנדק, לואי ז'ורדן
תגים: , , , , , , , , , , , ,
0

לפני למעלה משנה כתבתי כאן על מרתון סרטי אל פאצ'ינו שערכתי לעצמי. אני קצת (הרבה!) אובססיבית כלפי השחקן הזה: המשחק שלו, המבט החודר, הקול המחוספס, תנועות הגוף, ושלל התפקידים המצוינים. רוב הדמויות שהוא שיחק הן אלמותיות, גדולות מהחיים, מיוחדות, פורצות גבולות, לא קונבנציונליות. גם כשהוא משחק טבח ב"פרנקי וג'וני" (1991), אז הוא טבח פיוטי כזה. הוא אל פאצ'ינו!

המרתון אז היה אינטנסיבי מאוד, אבל לא הושלם. הבשורה הטובה: יש המון סרטי אל פאצ'ינו ליהנות מהם. הבשורה הרעה: הסרטים שעדיין לא ראיתי הם בדרג ג' ומטה, ולראות שחקן ענק בתפקידים בינוניים זו חוויה לא פשוטה. דוגמה בהמשך.

היום תכננתי לערוך מרתון רוברט דה-נירו, שחקן שמוזכר לעתים קרובות בנשימה אחת עם פאצ'ינו, בשל נקודות מפגש רבות ביניהם (התקופה שבה התחילו לשחק בקולנוע – שנות ה-70 המופלאות; סרטי המופת שבהם שיחקו בעיקר לבד, וקצרה היריעה, וגם ביחד, ב"הסנדק 2" – הגם אם ללא סצנות משותפות. וב"היט". לפי ראיון עם דה-נירו מהימים האחרונים אצל ג'ימי פאלון, מתוכנן לשניים סרט משותף נוסף בבימויו של מרטין סקורסזה; שניהם ממשפחות איטלקיות מניו יורק – הגם אם שונות לגמרי, פאצ'ינו הגיע ממשפחה ענייה מברונקס, דה-נירו ממשפחת אמנים ממנהטן; ובעיקר שניהם נחשבים לגדולי שחקני הקולנוע בני זמננו).

צפיתי בהרבה סרטים של דה-נירו, אבל בהרבה גם לא, וזה היה התכנון. אלא שברגע האמת He pulls me back in – וחזרתי לפאצ'ינו. הפעם צפיתי בסרט השני שלו בקולנוע והראשון שלו בתפקיד ראשי: "The Panic in Needle Park" מ-1971, בבימויו של ג'רי שצברג (Jerry Schatzberg), שביים את פאצ'ינו גם בסרט הרביעי של השחקן (הסרט השלישי היה "הסנדק", 1972) – "דחליל" (Scarecrow, 1973).

לפני "The Panic in Needle Park" צפיתי ב"סטודיו למשחק" עם פאצ'ינו מ-2006, בהנחיית ג'יימס ליפטון – צפיית חובה בפני עצמה. באותו מפגש סיפר פאצ'ינו את הסיפור הידוע על כך שמפיקי "הסנדק" לא רצו אותו לתפקיד 'מייקל', אבל פרנסיס פורד קופולה (הבמאי) התעקש שהוא ישחק, ובין היתר הראה להם 8 דקות מתוך "The Panic in Needle Park".

הסתקרנתי. כמה טוב משחק פאצ'ינו בתפקיד הראשי הראשון שלו בקולנוע, שמפיקי "הסנדק" השתכנעו ללהק שחקן אלמוני לתפקיד ראשי?

אגב, לפי "סטודיו למשחק", רק לאחר שצולמה סצנת המסעדה ב"הסנדק" – הסצנה שבה 'מייקל' יורה בשני אנשים, בהם השוטר – הוחלט סופית שהוא ימשיך לשחק בסרט. פאצ'ינו עצמו אמר ב"סטודיו", כנראה בהומור, שהוא היה כל כך חסר ביטחון מהיחס של המפיקים אליו, שעד היום הוא לא בטוח אם הוא מתאים ל"הסנדק".

"The Panic in Needle Park" צולם בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת, בניו יורק – תקופה בה העיר הייתה רחוקה מהזוהר והניקיון שלה כיום. אבל אני אוהבת כל סרט שמצולם בניו יורק, בכל תקופה, מה גם שפאצ'ינו בסבנטיז הוא אחד השחקנים היפים שנראו על המסך (לפעמים יש סיבות ארציות לצפייה בסרט).

הסרט עצמו, אפעס, קצת ארוך ומשעמם, לפחות עבורי ומצפייה אחת. פאצ'ינו משחק מכור לסמים שמתאהב בצעירה הומלסית, שנשאבת לעולם הסמים. לא מזעזע מדי, לא מרגש מדי ולא מפתיע מדי.

לגבי המשחק של פאצ'ינו: בכל זאת, הסרט הראשון שלו בתפקיד ראשי (מי ידע שמעתה הוא יהיה שחקן כל כך גדול שישחק כמעט ורק בתפקידים ראשיים…) – בהתחלה פאצ'ינו נראה בוסרי, אבל מהר מאוד צצה הדמות המוכרת עם הקול והמבט והזעם המתפרץ. מי ידע שהוא יהיה שחקן כל כך גדול? אני מניחה שכל מי שצפה בסרט הזה, לרבות המפיקים של "הסנדק", שהשתכנעו שילוהק כ'מייקל'.

קודם לסרט, צפיתי ביוטיוב בקטע מטקס האוסקר שנערך ב-1993, שבו פאצ'ינו זכה לראשונה – אחרי 7 מועמדויות ללא זכייה (מהן אחת נוספת באותה שנה שבה זכה) – כשחקן הטוב ביותר על תפקידו ב"ניחוח אשה" (1992). התגובה של הקהל ממחישה היטב עד כמה כולם באולם, כולל המועמדים לצד פאצ'ינו, שמחו וחשו הקלה ששחקן כל כך אדיר זוכה סוף סוף בפרס הזה (כן, כן, אוסקר הוא לא חזות הכל והרבה שחקנים ושחקניות אדירים, וכמובן במאים – כמו היצ'קוק – לא זכו באוסקר. היצ' זכה באוסקר כבוד). פאצ'ינו עצמו נראה בטקס כמו ילד קטן ומאושר מההכרה ומהמתנה שקיבל.

אחר כך צפיתי בטקס המכון האמריקאי לקולנוע (AFI) מ-2007, שבו פאצ'ינו זכה בפרס מפעל חיים. הפרס שבו היצ'קוק זכה בשנת 1979. זאת רשימת הזוכים בפרס לאורך השנים. הטקס עצמו חביב מאוד. הנה קטע אחד, אתם מוזמנים לחפש קטעים נוספים ביוטיוב.
***
ועוד מסרטי היום שחלף. בכל זאת, היה יום ארוך: צפיתי ב"בחזרה לעתיד" (1985), שנים אחרי הצפייה הקודמת. בסינמטק חולון מתוכנן מרתון של שלושת סרטי הסדרה ב-21 באוקטובר 2015 – תאריך שבו, ע"פ עלילת הסאגה, 'מרטי מקפליי' (מייקל ג'יי פוקס) נחת בעתיד. הסרט היה חביב, אולם ויתרתי בשלב זה על ההמשכונים ועברתי, כאמור, לפאצ'ינו.

לקראת סוף היום צפיתי ב"מכתב מאשה אלמונית" (Letter from an Unknown Woman) מ-1948 בבימויו של מקס אופלס (Max Ophüls). סרט שמזמן תכננתי לצפות בו ואני שמחה שנמצא הזמן: הוא מיוחד, שונה ורוויי אסתטיקה וגם סוג מסוים של רומנטיקה, עד כמה שזו הופגנה בסרטי הפורטיז עם כל תקנות 'קוד הייז'. אגב, בניגוד לנדרש מהתקנות ובשונה מסרטים הוליוודיים רבים, כאן אין 'הפי אנד', מה שהופך את הסרט למעניין יותר.

בסרט משחקים ג'ואן פונטיין (1917-2013) ולואי ז'ורדן (1921-2015) – שניהם שיחקו גם אצל היצ'קוק. פונטיין שיחקה ב"רבקה" (1940), סרטו הראשון של היצ' בארה"ב והיחידי שלו שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר; וב"חשד" (1941), בתפקיד עליו זכתה היא באוסקר לשחקנית הטובה ביותר, ולימים תירשם בספרי האנקדוטות כשחקנ/ית היחיד/ה שזכתה באוסקר על תפקיד בסרט של היצ'קוק. ז'ורדן שיחק אצל היצ'קוק ב"משפט פארדין" (The Paradine Case) מ-1947.