ארכיון רשומות מהקטגוריה "אינגריד ברגמן"‏

לפני מספר חודשים נערכה בסינמטק תל אביב הקרנה של "חבל" (Rope), סרטו של היצ'קוק מ-1948. העלילה, בקווים כלליים, עוסקת ברצח ובהסתרת הגופה בתיבה בסלון, בזמן שבמקום נערכת מסיבת קוקטייל עם בני משפחתו וחבריו של הנרצח, שתוהים מדוע הוא מאחר לאירוע. למרות העלילה המקאברית, העובדה שהסרט בן 70 שנה וגם מאתגר טכנית (עלילה בסט אחד, בזמן אמיתי וכמעט ללא עריכה) – צופי הסינמטק צחקו לכל אורכו.

כך למשל, באחת הסצנות, המוזמנים במסיבה מדברים על מושג "האדם העליון" של ניטשה ועל הרצח המושלם. המורה רופרט (ג'יימס סטיוארט), בניסיון לשעשע, מדבר על בעיות העולם שהיו נפתרות, לו אנשים היו רוצחים אחד את השני: "אבטלה, עוני, עמידה בתור לכרטיסים בתאטרון", הוא אומר. "עליי להודות שלא היה קל להשיג כרטיסים למחזמר החדש", אומרת אחת הדמויות, והוא עונה: "הפעלה זהירה של אצבע על ההדק ושני כיסאות בשורה הראשונה – שלך. התקשית להיכנס למסעדות פאר?". "מאוד", היא עונה. "הפתרון קל: שלפי סכין, גברתי, ואם תואילי להיכנס מכאן… לכי מעל גופת המלצר הראשי, והנה השולחן שלך".

היצ'קוק נצרב בתודעה התרבותית כבמאי (ומפיק) של סרטים מפחידים. הגדרות הז'אנר הרשמיות של סרטיו הן מותחנים, וסרט אחד או שניים המוגדרים כאימה. מודע לדימוי שהוא עצמו יצר ושימר, אמר פעם היצ'קוק: "אם הייתי עושה סרט על סינדרלה, היו מצפים שתצוץ גופה". אגב, כשרצה לצלם סצנה בדיסנילנד [של סרט שלא הופק בסופו של דבר], וולט דיסני סרב לאפשר "ליוצר שעשה את הסרט הדוחה הזה, "פסיכו"", לצלם בשטחי הפארק.

אלא שהפחד אצל היצ'קוק שולב עם הומור: בריטי, מקאברי, אירוני, ציני, ערמומי, מתנשא ולא פעם גס. "עבורי, למתח אין ערך, אלא אם הוא מאוזן עם הומור", צוטט הבמאי. על "פסיכו" (Psycho, 1960) אמר: "נחרדתי לגלות שכמה אנשים לקחו את הסרט הזה ברצינות".

הסרט "אני מתוודה" ((I Confess, 1953 עוסק בכומר אשר שומע וידוי מאדם שביצע רצח. לאחר מכן הכומר מואשם באותו רצח, אך בגלל מחויבותו לסודיות הווידוי, הוא אינו יכול לחשוף את האמת. "כל הטיפול בנושא [היה] חסר הומור ועידון", התייחס היצ'קוק לסרט זה בספר השיחות "היצ'קוק-טריפו" (הוצאת בבל-האוזן השלישית). "הייתי צריך להוסיף הומור לגישה שלי, כמו ב"פסיכו": סיפור רציני שמספרים באירוניה".

"בסרטי מסתורין ומתח אי אפשר לוותר על ההומור", המשיך היצ'קוק בשיחתו עם הבמאי ומבקר הקולנוע הצרפתי, פרנסואה טריפו. "השאלה שאני נאלץ לשאול את עצמי לעתים קרובות היא: 'האם כדי לטפל בנושא רציני עליי לשים בצד את חוש ההומור שלי או להשתמש בו?'". עוד הוסיף: "כשאנחנו כותבים תסריט, המשפט שחוזר הכי הרבה הוא: 'האם זה לא יהיה מצחיק לרצוח אותו בצורה כזו?'".

היצ'קוק היה חובב של הומור שחור וסיטואציות מגוחכות. הוא בנה סיפורים באמצעות דמויות מוזרות, לוקיישנים חריגים ואתנחתות קומיות. הוא האמין שכדי להעצים את הדרמה, יש להקיף אותה בסביבה קלילה ומשעשעת. כך למשל, ב"צל של ספק" (Shadow of a Doubt, 1943), התחביב של אבי המשפחה ושל חברו הטוב הוא לשוחח על שיטות לביצוע הרצח המושלם. הם דנים על כך בלי לדעת שבן משפחה שזה עתה הגיע לבקר, הוא רוצח סדרתי הנמלט מהמשטרה.

האב (לחברו): "לו רציתי להרוג אותך, אתה חושב שהייתי מבזבז את הזמן על זריקות תת-עוריות או על חץ מורעל? הייתי מוצא זמן כשאתה לבד, נכנס ומכה בך בראש במוט כבד". החבר: "מה ההנאה שלך בזה? איפה התכנון? איפה הרמזים?". האב: "אני לא רוצה רמזים, אלא להרוג אותך".

השיחה של הדמויות על ביצוע הרצח המושלם, מהווה אתנחתא קומית מסיפור המתח המרכזי שעוסק ברוצח אמיתי, יוצרת ניגוד בין האנשים שרק משתעשעים בדברים נוראיים ובין אלה שממש מבצעים אותם, וגם מהווה קריצה של הבמאי לקהל, כאילו רוצה לומר להם: זה רק סרט.

שימוש נוסף שהיצ'קוק עשה בהומור, הוא לגרום לצופים לגלות סימפתיה כלפי דמות, מרושעת ככל שתהיה. ברונו ב"זרים ברכבת" הוא פסיכופט, אך כשהוא הולך בפארק השעשועים ומפוצץ עם הסיגריה שלו בלון של ילד, הצופים משועשעים.

d796d7a8d799d79dd791d7a8d79bd791d7aa

זרים ברכבת. לפוצץ בלון

שתי סצנות הארוחות של בלש המשטרה ואשתו ב"פרנזי" (Frenzy, 1972) הן מהמשעשעות ביותר בסרטי הבמאי, אם כי צריך לצפות בהן ממש כדי להבין את הניואנסים, כי ההומור הוא פיזי: עיוותי פנים, מבטים ותנועות.

הבלש משוחח עם אשתו על התקדמות חקירת הרצח שהוא מנהל, תוך כדי שהיא מגישה לו תבשילים אותם למדה להכין בקורס הבישול (כנראה מטבח צרפתי). הבלש היה מעדיף סטייק ותפוחי אדמה, אך אשתו הגישה לו, למשל, מרק דגים. הבלש מרים עם הכף חתיכת דג, נחרד, מחזיר לצלחת ושותה מהר את המשקה שלו. "מה בדיוק יש במרק הזה?", הוא שואל, והיא עונה: "למה, הוא לא מוצא חן בעינייך?". "מממ… זה טעים מאוד, אבל המרכיבים די משונים", הוא אומר, והיא עונה: "כספס, ארכן, צלופח גמלוני, זהבה, סרדינה ודג הצפרדע".

d7a4d7a8d7a0d796d799

פרנזי. מרק לא מזוהה

 

רמיזות מיניות 

במקרים מסוימים ההומור של היצ' היה משולב ברמיזות מיניות, כמו נער קתולי סקרן שהוא נותר רוב חייו. ב"מזימות בינלאומיות" (North by Northwest, 1959) רוג'ר ת'ורנהיל (קרי גרנט) נמלט מהמשטרה שרודפת אחריו בחשד שביצע רצח. אך מכוון שבשחקן הכי אלגנטי בתולדות הקולנוע עסקינן, דמותו הנמלטת מבקשת להתגלח תוך כדי הימלטות.

ת'ורנהיל נכנס לחדר השירותים בתחנת הרכבת, עם סכין גילוח קטנטן שלקח מתא השינה ברכבת. הוא מתבונן על הגבר הסמוך אליו, שמתגלח אף הוא, עם סכין בגודל רגיל – והשניים… משווים גדלים.

d79ed796d799d79ed795d7aad791d799d7a0d79cd790d795d79ed799d795d7aa

מזימות בינלאומיות: משווים גדלים 

על "לתפוס גנב" (To Catch a Thief, 1955), נכתב בביוגרפיה על הבמאי "היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות" (מאת דונלד ספוטו, הוצאת דביר): "בזכות משחקי המילים, המשחקים החזותיים המיניים והמשמעויות הכפולות, הוא היה אחד הסרטים של שנות החמישים שהרחיבו את תחומי ההומור הבוגר".

באחת הסצנות, ג'ון רובי (קרי גרנט) ופרנסס סטיבנס (גרייס קלי), עוצרים בשול הדרך. "אתה רוצה רגל או חזה?", שואלת פרנסס. "תחליטי את", ג'ון עונה, והיא מוציאה חתיכת עוף מסלסלת הפיקניק שהביאה.

עוד סצנה עם הומור מיני, הפעם עם רמיזה הומוסקסואלית, מתוך "הגברת נעלמת" (The Lady Vanishes, 1938): צמד החברים חובבי הקריקט צ'ארטרס וקלדיקוט, נדרשים למצוא חדר ללילה, בפונדק, בגלל השלג שחסם את הרכבת. פקיד הקבלה אומר להם שהחדר היחידי שנותר הוא של המנקה. "אתה לא מצפה ששנינו נהיה בחדר של המנקה?", אומר לו צ'ארטרס, והפקיד עונה לו: "אל תתרגש. אני אוציא את המנקה מהחדר".

"מר וגברת סמית" (Mr. & Mrs. Smith, 1941), מוגדר כקומדיה האמריקאית היחידה של היצ'קוק (הערת הסבר: היצ'קוק ביים בתחילה במדינת הולדתו, אנגליה, ולאחר מכן היגר לארה"ב. מכאן החלוקה של סרטים אנגלים מול סרטים אמריקאים). הסרט מספר על זוג נשוי מזה שלוש שנים המגלה במפתיע – ובנפרד – שבשל טעות משפטית הנישואים שלהם אינם בתוקף. האישה בטוחה שכעת הבעל יבקש ממנה להתחתן באופן רשמי, וכשאינו עושה זאת, היא זורקת אותו מהדירה ומתחיל מאבק כוחות בין השניים.

בוויקיפדיה הסרט מוגדר כ-Screwball comedy, קומדיה מטורפת. תת-ז'אנר של הקומדיה הרומנטית, אשר התפתח בתקופת השפל הגדול בארה"ב והיה פופולרי בשנות ה-30 וה-40. "שילוב של סלפסטיק עם דיאלוגים מהירים ושנונים ועלילה הכוללת סיפור של חיזור או של חתונה. מבקר הקולנוע אנדרו סאריס, הגדיר את הקומדיה המטורפת כ'קומדיית סקס, בלי הסקס'", כך ע"פ וויקיפדיה.

היצ'קוק מציג
כשהיצ'קוק ביסס את עצמו כבמאי מוביל בהוליווד, הוא השתמש בפרסונה שלו ככלי שיווקי. לכן, מלבד הופעת האורח הקצרה שלו בסרטיו (cameo), הוא השתתף גם בכמה קדימונים (טריילרים) לסרטיו.

טריילר משעשע (וביקורתי) הוא זה ל"הציפורים" (The Birds, 1963). היצ' מספר על סרטו החדש, באמצעות הרצאה על תולדות היחסים בין בני האדם לציפורים. "תכנון ההרצאה על ציפורים החכימה אותי והתחלתי להרגיש קרבה לציפורים ולפתח סימפתיה כלפי…", הוא אומר, תוך כדי שהוא חותך עוף בתנור, ואז מוסיף: "אני לא חושב שאוכל עכשיו".

בטריילר ל"פרנזי", היצ' נראה בשוק הירקות והפירות קבנט גארדן בלונדון (רגע לפני שנהרס והפך לאתר תיירותי), אורז שק תפוחי אדמה. מהשק קופצת רגל של אישה, והיצ' המופתע אומר: "שמעתי על רגל של טלה, רגל של עוף, אבל מעולם לא על רגל של תפוחי אדמה". אגב, בסרט עצמו אחת הגופות הוסתרה בשק תפוחי אדמה.

בסדרות הטלוויזיה Alfred Hitchcock Presents ו- The Alfred Hitchcock Hour (שודרו בשנים 1955-1965. היצ'קוק תרם את שמו לסדרות תמורת תמלוגים וביים מספר קטן של פרקים), גילו הצופים צד נוסף בהומור של היצ'קוק, לא רק כבמאי, אלא גם כמגיש. הוא פתח וסגר כל פרק עם קטע הומוריסטי קצר שנכתב עבורו ובו התבדח על הצופים, על הדמויות בפרק וגם על דבר המפרסם ששולב בין הפרקים.

"כשהייתי צעיר היה לי דוד שהזמין אותי לארוחות ערב, שאותן ליווה בסיפורים על עצמו", הוא אמר באחד הפרולוגים. "הקשבתי לו, מפני ששילם בעד הארוחה. אינני יודע למה נזכרתי בזה, אבל עכשיו הגיע הזמן לשמוע את דבר המפרסם".

בפתיח אחר היצ' נראה יושב על ספסל ולידו עגלת תינוק. "אני לא חושב שלשמור על תינוק זה דבר מהנה כלל וכלל", הוא אומר, ומוציא מהעגלה אביזרים שמסייעים לו לצלוח את המשימה: "מכשיר רדיו, ספרים, ארוחת צהריים, משקה קר, פטיש כבד – ואם זה ייכשל: אטמי אוזניים". כשהעגלה ריקה מאביזרים, הוא מגלה: "אוי, שכחתי את התינוק".

בפתיח של פרק חג המולד היצ'קוק אוטם את האח עם לבנים, ואומר: "סנטה קלאוס תמיד מביא הפתעות לאחרים. חשבתי שיהיה מעניין אם מישהו יפתיע אותו לשם שינוי. נמאס מעקבות הפיח שלו בכל שנה". הוא מניח לבנה אחרונה ואומר: "נראה אותו 'הו הו הו' את עצמו מתוך זה".

נאומים
גם הנאומים שנשא והציטוטים המיוחסים לו היו רוויים בהומור מקאברי. הוא ידע מה הקהל מצפה ממנו, וסיפק לו זאת. בסוף נאום שנשא ב-1965 בטקס איגוד מפיקי המסך (Screen Producers Guild) שבו הוענק לו פרס כבוד, אמר: "אומרים שבכל דקה מתבצע רצח, אז לא אבזבז יותר מזמנכם".

בנאום שנשא במארס 1963 (לפני רצח קנדי) במועדון הכתבים הלאומי, היצ'קוק אמר שהוא מזועזע שמקרי הרצח יצאו מהבתים אל הפארקים והרחובות: "זה לא מכובד. כשהייתי צעיר, אנשים מכובדים ביצעו רצח בפרטיות, מאחורי דלתות סגורות ובין חברים", אמר, לקול צחוק הקהל.

באחד מציטוטיו אמר: "יש לי את התרופה הטובה ביותר לכאב גרון: חתכו אותו". משפט נוסף המיוחס לו הוא: "אני חושב שכל אחד נהנה מרצח נחמד. בתנאי שהוא לא הקרבן". כשאינגריד ברגמן רצתה להיכנס לדמות באחד מסרטיו ושאלה אותו, "מה מניע אותי?", הוא ענה לה: "המשכורת".

[המאמר מופיע גם בבלוג "ילדי הקומדיה"]

מודעות פרסומת

 

מחר, 5 באפריל 2016, ימלאו 100 שנים להולדת שחקן הקולנוע האמריקאי גרגורי פק (1916-2003).

פק שיחק בשני סרטים של היצ'קוק: "בכבלי השכחה" (Spellbound. שהיה סרטו הרביעי של פק) מ-1945, לצד אינגריד ברגמן, ו"משפט פארדין" (The Paradine Case) מ-1947, לצד אן טוד וצ'ארלס לוטון. בשני המקרים התפקיד יועד בתחילה לשחקנים אחרים: בסרט הראשון, המפיק, דיוויד או. סלזניק, רצה את ג'וזף קוטן, ובסרט השני סלזניק רצה את ג'ון בארימור, והיצ'קוק רצה את רונלד קולמן, שדחה את התפקיד.

"בכבלי השכחה", בקצרה ותוך ניסיון להימנע מספוילרים, מספר על רופאה בבית חולים פסיכיאטרי (ברגמן), שמתאהבת במנהל החדש שמגיע למקום (פק), אך מתגלה כי אינו מי שהוא טוען שהוא ("אומרים כי אני אינני אני…") ובעצמו סובל מבעיה נפשית. הסרט "מתכתב" עם התאוריה הפסיכואנליטית של פרויד, וסלבדור דאלי עיצב בו את סצנת החלום.

הסרט היה מועמד בזמנו לשישה פרסי אוסקר: הסרט הטוב ביותר, הבמאי, שחקן המשנה (מייקל צ'כוב. אחיין של), צילום בשחור-לבן, אפקטים והמוזיקה הטובה ביותר (מיקלוש רוזה). הוא זכה בקטגוריה האחרונה.

בספר "היצ'קוק/טריפו", טוען פרנסואה טריפו ש-פק מהווה חסרון ב"בכבלי השכחה": "אינגריד ברגמן היא שחקנית יוצאת מן הכלל ומושלמת לעבודה איתך", אומר טריפו להיצ'קוק, "אבל גרגורי פק הוא לא ממש שחקן היצ'קוקי. הוא נבוב ויותר מכל, אין לו שום מבט. אף על פי כן, אני מעדיף את "משפט פארדין" על פני "בכבלי השכחה", ואתה?". "אני לא יודע", ענה היצ'קוק, "אפשר למנות טעויות רבות גם ב"משפט פארדין".

אך נראה שאין להאשים את פק הצעיר בחוסר המבט. בספר "היצ'קוק – צדה האפל של הגאונות", מאת דונלד ספוטו (הוצ' דביר), מספר פק על העבודה עם היצ'קוק ב"בכבלי השכחה": "לאמיתו של דבר [היצ'קוק] לא נתן לנו הוראות בימוי רבות, אף שהייתי חסר ניסיון וחשתי שאני זקוק להדרכה מרובה. בתשובה לשאלותיי בדבר מצב-רוח או הבעה, היה עונה בפשטות שעליי לסלק כל הבעה מפרצופי, והוא יצלם אותי. ציפיתי ליותר מזה. עניין הקולנוע היה כל כך חדש בשבילי. אבל אם הוא לא נתן לי הרבה הדרכה, הרי ארגז של בקבוקי יין נתן גם נתן, כשנודע לו שאינני מבין ביינות. הוא גילה עניין רב בשיפור השכלתי בתחום הזה דווקא… אבל הרגשתי שמשהו מציק לו, ולא הצלחתי להבין מה הדבר".

ב"משפט פארדין" העלילה מתרחשת באנגליה ומספרת על עורך דין נשוי (פק), שמתאהב בלקוחה שלו (אלידה ואלי), שמואשמת ברצח בעלה. בספר השיחות בין היצ'קוק לטריפו, אומר הבמאי על סרט זה: "נסקור את כל הפגמים הכי בולטים של הסרט. קודם כל, אני לא חושב שגרגורי פק יכול לגלם עורך דין בריטי, משום שעורך דין בריטי הוא אדם מחונך מאוד השייך לשכבות החברה העליונות". "לו יכולת לבחור…", שואל אותו טריפו (היצ' היה נתון בשעתו להחלטות המפיק סלזניק), והיצ'קוק משיב: "הייתי לוקח את לורנס אוליבייה. חשבתי גם על רונלד קולמן".

כאמור, מחר יצוינו 100 שנה להולדתו של פק, שנולד ומת בקליפורניה בגיל 87. הוא היה נשוי פעמיים ונולדו לו חמישה ילדים. בנו הבכור, ג'ונתן, התאבד בירייה כשהיה בן 30. בתו, ססיליה פק, הפיקה, בין היתר, את הסרט התיעודי "מיס עולם האמיצה" (Brave Miss World) על סיפורה של לינור אברג'יל. נכדו, איתן פק, הוא שחקן.

פק שימש כיו"ר המכון האמריקאי לקולנוע (AFI) וכנשיא האקדמיה האמריקאית לקולנוע בין השנים 1967-1970 (אגב, גם קארל מלדן ו-וונדל קורי ששיחקו אצל היצ'קוק, שימשו כנשיאי האקדמיה). כנשיא האקדמיה לקולנוע, פק היה זה שהחליט ב-1968 לדחות את טקס האוסקר ביומיים, בשל ההתנקשות בחייו של מרטין לותר קינג (אגב, היום, 4 באפריל, לפני 48 שנה). פק, שהיה דמוקרט, פעיל אנטי-מלחמתי, בעד זכויות אדם ובעד זכויות עובדים, אף צעד עם הכומר קינג.

פק היה מועמד חמש פעמים לאוסקר וזכה פעם אחת, במועמדות החמישית שלו, על תפקידו כ'אטיקוס פינץ" ב"אל תיגע בזמיר"/"מות הזמיר" (To Kill a Mockingbird, 1962). הוא יליד קליפורניה הראשון שזכה באוסקר לשחקן הטוב. על תפקיד זה הוא זכה גם בגלובוס הזהב.

הסרט, שהיה מועמד לשמונה פרסי אוסקר, כולל לבמאי (רוברט מאליגן) ולסרט הטוב ביותר, זכה בשלושה פרסים: שחקן ראשי, תסריט מעובד ועיצוב אמנותי. הוא מבוסס על רומן זוכה פרס פוליצר של נל הרפר לי (שהלכה לעולמה לפני כחודש וחצי בגיל 89).

ברשימת "100 שנים – 100 גיבורים ונבלים בקולנוע" שפרסם ה-AFI ב-2003, דמותו של 'אטיקוס פינץ" נבחרה למקום הראשון מבין הגיבורים (אגב, 'נורמן בייטס' של אנתוני פרקינס, במקום השני בין הנבלים). הרשימה פורסמה ב-4 ביוני, שמונה ימים לפני ש-פק הלך לעולמו.

המחזאית הרפר לי כל כך התרשמה מהמשחק של פק כ'אטיקוס', דמות שמבוססת על אביה, שהיא נתנה לשחקן את השעון של אביה. אחד מנכדיו של פק נקרא הרפר, על שמה.

בין סרטיו הנוספים: "דו קרב בשמש" של קינג וידור מ-1946; "הסכם ג'נטלמני" של איליה קאזאן מ-1947; "חופשה ברומא" של וויליאם וויילר מ-1953; "תותחי נברון" של ג'יי. לי תומפסון מ-1961, ושנה לאחר מכן בסרטו של אותו במאי, "פסגת הפחד" (פק, יחד עם רוברט מיצ'ם ומרטין בלזם מהסרט המקורי, הפציעו לתפקיד אורח גם ב"פסגת הפחד" של מרטין סקורסזה ב-1991).

מימין: ווילדינג, ברגמן ו-קוטן

מימין: ווילדינג, ברגמן ו-קוטן

מעניין אם נעשה מחקר על דמות עוזרת הבית בקולנוע. בהסתמך על שני סרטים שראיתי השבוע (ואחד בעבר, "רבקה" – סרטו של היצ'קוק מ-1940), אני מעדכנת שאם וכאשר יהיה לי המון כסף ובית ענק – אני מוותרת מראש על עוזרת בית. כזאת שמתגנבת מאחורי הגב בלי לעשות רעש, עונה בנימוס חוצפתי, חושבת בטעות שהיא בעלת הבית, מנסה "להתחיל" עם הבעל, ומתהלכת עם מבט תמים תוך כדי ניסיון להרעיל את דיירי הבית. נראה שבסרטים הוליוודיים מהפורטיז, לא שמעו על עוזרת בית שסתם גנבה איזה תכשיט.

שני הסרטים המדוברים, שבהם צפיתי השבוע לראשונה, הם "תחת חוג הגדי" (Under Capricorn, 1949) של היצ'קוק ו"לאור הגז"/"אורות הגז" (Gaslight, 1944) של ג'ורג' קיוקור. הסיבה לצפייה: מרתון ג'וזף קוטן שהחלטתי לערוך במלאת 20 שנה למותו של השחקן (1905-1994) – וכלל עד כה גם את "דו קרב בשמש" (Duel in the Sun, 1946 – במאי: קינג וידור) ואת "האדם השלישי" (The Third Man, 1949 – במאי: קרול ריד). דמותו של קוטן כ'הדוד צ'ארלי' ב"צל של ספק" (1943 ,Shadow of a Doubt) הפכה את הסרט לאהוב עליי מבין סרטי היצ'קוק, אלא שמלבד סרט זה וכמובן "האזרח קיין" (1941 ,Citizen Kane – במאי: אורסון וולס), לא צפיתי בו בעבר בסרטים נוספים (או שצפיתי ופספסתי אותו). לכן המרתון, שאגב נמשך, לצד האוטוביוגרפיה של קוטן שממתינה לי על המדף ומקטעים קצרים שקראתי, מסתמנת כמעניינת מאוד.

אבל נחזור ל"תחת חוג הגדי" ו"לאור הגז": יש מספר מאפיינים דומים בשני הסרטים הללו, מלבד קוטן שמשחק בשניהם. גם אינגריד ברגמן משחקת בשני הסרטים דמות דומה למדי, של בעלת בית בלתי יציבה (כתוצאה מגורמים חיצוניים) – עבור "לאור הגז" היא זכתה בפרס האוסקר הראשון שלה מתוך שלושה. בשניהם היא מנהלת מערכת יחסים סבוכה עם בעלה ובשניהם יש את הצלע השלישית הקלאסית שנכנסת לתוך מערכת היחסים הזו. בשניהם יש עוזרת בית מאיימת: ב"לאור הגז" זו 'ננסי' הצעירה אך ממש לא תמימה, בהופעת הבכורה של אנג'לה לנסברי, שזיכתה אותה במועמדות ראשונה וראויה מאוד לאוסקר. ב"תחת חוג הגדי" זו 'מילי' (מרגרט לייטון) – שהוגדרה על ידי מבקר הקולנוע והבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו, בספר "היצ'קוק/טריפו" (הוצאת האוזן השלישית, 2004) כ"בתה של 'גברת דנוורס' מ"רבקה", רק מפחידה יותר". 'מיס דנוורס', למי שלא מכיר, היא אחת הדמויות המלחיצות ביותר בסרטי היצ'קוק.

וכל ההקדמה, כדי להגיע ל"תחת חוג הגדי" – סרט של היצ'קוק שכאמור, צפיתי בו אתמול לראשונה (עד כה לא יצא, לא הספקתי, לא התאמצתי להשיג – כל התשובות נכונות). מדובר בסרט מאתגר של הבמאי, אם להגדיר בעדינות – קרי, לא מסרטיו המאפיינים והמתחבבים בקלות על הקהל. סרט כל כך מאתגר שרק בדקה ה-33 נזכרתי שאני צופה בסרט של היצ'קוק. כל כך מאתגר שרק לאחר שסיימתי לצפות בו, נזכרתי שלא שמתי לב להופעת האורח (cameo) של הבמאי בסרט. מתברר שהיו שתיים כאלה בהתחלה.

עלילת הסרט (זהירות ספוילרים למי שמתכנן לצפות) מתרחשת בסידני הקולוניאלית של 1831, ששימשה כמושבת אסירים. אחיינו של המושל, 'צ'ארלס אדאר' (מייקל ווילדינג) מגיע מאירלנד לאוסטרליה, כדי להתעשר, ומתחבר עם איש עסקים מקומי בשם 'סם פלסקי' (ג'וזף קוטן). 'סם' הוא אסיר לשעבר שהתעשר ונשוי ל'ליידי הנרייטה פלסקי' (אינגריד ברגמן), שמתגלה כחברת ילדות של אחות של 'צ'ארלס'. ברקע יש את מנהלת משק הבית 'מילי' (מרגרט לייטון), שמטילה אימתה על 'הנרייטה' בניסיון לזכות בלבו של 'סם'.

'הנרייטה' היא אלכוהוליסטית ומבודדת מהחברה, אולם היא מתחברת ל'צ'ארלס', בתחילה בעידודו של 'סם', שמנסה למצוא דרכים לשפר את מצבה הנפשי הרעוע של רעייתו. אלא שבהוליווד כמו בהוליווד, הדברים מסתבכים ברגע שנוצר משולש רומנטי: 'צ'ארלס' מתאהב ב'הנרייטה', 'סם' לא מרוצה מהעניין ובשלב מסוים יורה ופוצע את 'צ'ארלס'. המושל מתכוון להגלות את 'סם' שזו לו עברה שנייה, אולם אז 'הנרייטה' קמה להגנת בעלה ומגלה ש'סם' כלל לא עבר את העברה הראשונה: היא זו שירתה והרגה את אחיה – שהתנגד לנישואיה עם 'סם' בשל הבדלי המעמדות בין השניים – ואילו 'סם' לקח על עצמו את האשמה כדי להגן עליה. עוד מתברר שהמצב הנפשי המעורר של 'הנרייטה' נוצר מכך שמנהלת משק הבית 'מילי' מנסה להרעילה באמצעות רעל ביין, ולהפחידה, כאמור, מכוון שהיא מעוניינת ב'סם'. בסופו של דבר, בסיועו של 'צ'ארלס', המושל מוותר על האישום כלפי 'סם' שמתאחד עם 'הנרייטה', בעוד 'צארלס' עוזב בחזרה לאירלנד.

מקריאת רקע על הסרט עולה שבעיני מבקרי קולנוע צרפתים הסרט נחשב לטוב ביותר של היצ'קוק, לא פחות, וב-1958 חברי "מחברות הקולנוע" (Cahiers du cinéma) אף בחרו בו כאחד מעשרת סרטי הקולנוע הטובים ביותר בכל הזמנים. אמנם עברו כמה שנים מ-1958 (והיצ'קוק ביים מאז את "ורטיגו" ו"פסיכו"), אולם עדיין נעתי באי-נוחות על הכיסא בעודי מנסה לצלוח את הסרט, כמי שנוטה להעריך קולנוע וקולנוענים צרפתים.

כנראה שאי-הנוחות נבעה מהתניות היצ'קוקיות שמעריצי הבמאי נוטים לקבל ברבים מסרטיו, ולא לגמרי הופיעו בסרט הזה. או כפי שהיצ'קוק הסביר לטריפו: "כבר ב-1949 סיווגו אותי כמומחה למתח ולמותחנים; אבל "תחת חוג הגדי" לא היה לא זה ולא זה; למשל, ב"הוליווד ריפורטר" כתבו: "נאלצנו לחכות מאה וחמש דקות לפני הצמרמורת הראשונה בסרט הזה".

היצ'קוק מספר ב"היצ'קוק/טריפו" על מספר טעויות שלדעתו הביאו לכישלון, בעיקר הקופתי, של הסרט, בהם תסריט בעייתי וכן הרצון לעבוד, שוב, בכל מחיר, עם אינגריד ברגמן: "כנראה שלעולם לא הייתי מצלם אותו [את הסרט, שהתבסס על ספר] אלמלא הוא היה נראה לי מתאים לאינגריד ברגמן. באותה תקופה, אינגריד הייתה הכוכבת הכי גדולה באמריקה וכבר צילמתי שני סרטים איתה: "בכבלי השכחה" ו"הנודעת". בין כל המפיקים האמריקאים [היצ'קוק לא רק ביים את הסרט, אלא גם הפיק אותו. זה סרטו השני כמפיק עצמאי, אחרי "חבל"] הייתה תחרות גדולה מי ישיג את אינגריד ברגמן, ואני חייב להודות שעשיתי את הטעות, וחשבתי שאינגריד ברגמן היא הדבר החשוב ביותר בשבילי. זה ניצחון על התעשייה. כל ההתנהגות שלי בפרשה הזו הייתה התנהגות פושעת וכמעט ילדותית. גם אם נוכחותה של אינגריד ברגמן הייתה אמורה להפוך את הסרט למשתלם מאוד, הוא הפך להיות כל כך יקר, שהמבצע היה לא הגיוני… לו הייתי מהרהר ביתר תשומת לב, לעולם לא הייתי בוחר סרט תלבושות [הסרט רווי בתלבושות מרהיבות, בעיקר של הגברים, אגב – שגרמו לי לרצות מאוד את הג'קט הירוק של 'צ'ארלס']; שים לב שלא צילמתי סרט כזה מאז. חוץ מזה לא היה בו מספיק הומור. לו הייתי מצלם היום סרט שמתרחש באוסטרליה [הסרט עצמו צולם בלונדון ובלוס אנג'לס], הייתי מראה שוטר מקפץ לתוך כיסו של קנגורו ואומר לו: "סע אחרי המכונית הזו"".

"עד אחרית ימיו חזר היצ'קוק וטען שעשה את הסרט הזה לשמח את לבה של אינגריד ברגמן", נכתב בביוגרפיה על הבמאי: "היצ'קוק-צדה האפל של הגאונות" מאת דונלד ספוטו (הוצאת דביר, 1991), "אבל המלודרמה הקודרת והמדכאת על נאמנות קיצונית בחיי הנישואין – עד כדי שמירה על סודו הרצחני של בן הזוג ונשיאה באשמה – התאימה לאמיתו של דבר להיצ'קוק וכלל לא לאינגריד ברגמן, אף על פי שהייתה זו דרמה היסטורית. "מה שלא אהבתי בסרט הזה", אמר לאחר שנים, "הוא שלא הרגשתי נוח בדרמות ההיסטוריות האלה. לא יכולתי להבין את הדמויות, איך הן קונות כיכר לחם או הולכות לבית שימוש". אבל מלבד זה היה בסרט אשם האופף הכל; חרטה, צורך נפשי להתוודות לפני שיוטל העונש הנורא; דמויות המנוגדות זו לזו, הורגות ומצילות (מייקל ווילדינג לעומת מרגרט לייטון, המגלמים דמויות המקריבות למען האהבה ובוגדות למען האהבה) – כל אלה מוטיבים היצ'קוקיים מרכזיים שנשתלו בתוך מלודרמה היסטורית".

זמן מה לפני השלמת הסרט, ההתעניינות הכוללת ב-ברגמן הייתה אחרת לחלוטין: "אינגריד ברגמן פגשה את רוברטו רוסליני, שאת יצירתו העריצה כל כך", נכתב בביוגרפיה על היצ'קוק, "פגישתה עם הבמאי האיטלקי הייתה פגישה היסטורית, שכן הייתה תחילתם של יחסים מקצועיים ואישיים שזעזעו מיליונים והביאו לידי נידויים האכזרי של בני הזוג, כשנטשו את בני זוגם הקודמים כדי לעבוד יחד כאמנים ולגור יחד כאוהבים. עזיבתה של ברגמן פגעה קשות בהיצ'קוק. הוא כעס על שהלכה עם רוסליני, ולא רק משום שהעריך אותה, אלא גם מפני שעזבה אותו כדי לעבוד עם במאי אחר. גם בזה ראה פגיעה אישית עמוקה. לעזוב את היצ'קוק כדי לעבוד עם במאי אחר, או לסרב להצעת עבודה שלו – הרי זה מעשה שאין לו כפרה כמעט".

"תחת חוג הגדי" היה, אם כן, הסרט השלישי והאחרון של היצ'קוק וברגמן, וסימן גם את סוף שיתוף הפעולה של היצ'קוק עם קוטן, לאחר שני סרטים יחד, בעקבות פליטת פה של השחקן. קוטן מספר בספרו האוטוביוגרפי "Vanity Will Get You Somewhere", ש"השטן נגע בלשוני", כדבריו: במקום לומר את שם הסרט: "Under Capricorn", הוא אמר במהלך הצילומים "under cornycrap" – "מעולם לא עבדתי יותר בסרט של היצ'קוק [לאחר מכן]", הסביר.

כמה מילים על מייקל ווילדינג (1912-1979), ששיחק גם בסרטו הבא של היצ'קוק, "פחד במה" (1950 ,Stage Fright) וכן בפרק מ-1963 בסדרת הטלוויזיה "The Alfred Hitchcock Hour". ל-ווילדינג הייתה קריירת משחק מפוארת, אבל אני ניסיתי להיזכר, לאורך הצפייה בסרט (שבו הוא נוטה להרים את גבתו השמאלית באופן קבוע, בצורה שיכולה לפגוע בצפייה עבור אנשים עם OCD. ואגב, הוא ממש דומה לשחקן אלן קאמינג), האם היה בעלה הראשון או השלישי של ליז טיילור. כי ככה זה כשהפיקנטריה מפורסמת יותר מכל תפקיד (ע"ע: בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי). אז מסתבר שהוא היה השני, אבל זה לא הכל: בזמן צילומי "תחת חוג הגדי" הוא היה נשוי בפעם הראשונה. ליז טיילור הייתה רעייתו השנייה בין השנים 1952-1957 (ונולדו להם שני ילדים). אבל השיא מגיע בנישואים הרביעיים והאחרונים שלו, שהחלו ב-1964 והיו ללא אחרת מהשחקנית מרגרט לייטון – ששיחקה ב"תחת חוג הגדי" את עוזרת הבית 'מילי'. הכל נשאר במשפחה.

***

הערב אני אמורה לצפות בסרט הראשון של היצ'קוק "גן התענוגות", במסגרת פרויקט "התשעה של היצ'קוק" שמגיע לסינמטקים בארץ. פרטים בהמשך.