להסתכל לפחד בעיניים

פורסם: 30/11/2012 ב-Alfred Hitchcock, Movies, היצ'קוק, יסמין גיל, קולנוע
תגים: , , , ,

פחד אופייני: ג'נט לי כ"מריון קריין" ב"פסיכו"

"אני לא רואה סרטים כאלה!" הוא משפט שאני שומעת הרבה בהקשר של היצ'קוק. כאילו די באזכור שמו של הבמאי כדי לעורר פחד בצופה הממוצע, שאפילו לא בטוח אם אי פעם צפה בסרט של הנ"ל. "זה הסרט עם המקלחת, לא?", אומרים לי, והרי לכם הסטת וילון היסטורית. הסטה שהפכה לאחד הדימויים המוכרים בתרבות המודרנית או הפוסט מודרנית, וכזו שמסבירה הרבה על משנתו של היצ'קוק, שעניינה: יצירת הפתעה. וכן, הבלתי צפוי יכול גם להפחיד.

אלא שהתייחסות להיצ'קוק כבמאי של סרטים מפחידים עושה עוול לא רק לבמאי של כמה מהסרטים המורכבים, המסוגננים והמספקים שאי פעם נוצרו – אלא בעיקר למי שנמנע מלצפות בהם. זה קצת כמו לא לרצות להתבונן בציור (מקורי, במוזיאון) של פיקאסו או של ואן גוך; לא לרצות לבחון מקרוב את השיש הלבן בפסל של מיכאלאנג'לו; לא לדעת איך נשמע שיר של הביטלס. זה פשוט לא טבעי.

ואני לא רוצה להצטייר פה כמי שאף סרט של היצ'קוק לא השפיע עליה מעולם במחלקת הפחד. אולי נכון יותר לומר, מחלקת החרדה. היצ'קוק נהנה לערער את השלווה הפנימית של הצופים שלו, כאילו לא רוצה להישאר האדם החרדתי היחידי בעולם. אבל איך פחד יכול להביא אדם להימנע מדברים שהם גם ממש ממש מהנים?

ב"אנציקלופדיה של אלפרד היצ'קוק" מאת תומאס ליטש (Thomas Leitch) הוסבר שהקולנוע הוא "מדיום אידיאלי ליצור הזדהות מקסימלית וקרובה עם דמויות במצבים מסוכנים, תוך מתן אפשרות לצופים להבין בהכרה מלאה ש'אנחנו בטוחים, יושבים בכיסא נוח בקולנוע, צופים במסך'". בעצם סרט נותן לנו מנת אדרנלין, אבל בניגוד לספורט אתגרי למשל, כאן אנחנו יכולים להיות בטוחים שבתום 90 הדקות נצא שלמים ובריאים. לפחות פיזית.

באותו ספר, תחת הערך "פחד והנאה", נכתב כי "הפרדוקס הבסיסי בסרטים של היצ'קוק הוא שהם מבקשים לבדר את הצופים על ידי הפחדתם. איך פחד כזה יכול להיות מענג?". אז עובדתית הוא יכול, אחרת חצי מהז'אנרים הקולנועיים לא היו קיימים: לא מותחנים, לא מדע בדיוני, לא סרטי אימה, לא מערבונים, לא סרטי מלחמה, פשע, אסונות, פעולה, אפילו לא דרמה משפחתית בסיסית.

הוא יכול להיות מענג, כי זה פחד שמשולב ברגעים בלתי צפויים, בטקסטים דו משמעיים, באסתטיקה, במוזיקה. מעין מערבולת חושים, אבל כזאת שעדיין גורמת לנו להרגיש בטוחים. אנחנו על הכיסא הנוח. בקולנוע. בעולם שלנו הכל בסדר. זה העולם בחוץ (בסרט) שמתפרק.

היצ'קוק טען שצפייה בסרט טוב היא לא לשבת ולהביט בו כצופים פסיביים, אלא להיות בתוכו כמשתתפים. כך הוא סיפק לנו, הצופים, מידע מקדים שהדמויות בסרט עדיין לא ידעו (מי הרוצח, מתי הפצצה עומדת להתפוצץ וכו') והפך אותנו למשתתפים פעילים בעלילה. בכך הוא לא שיחק רק בתנועות, במחשבות ובמלל של השחקנים שלו, אלא גם בתנועות ובמחשבות שלנו כצופים. אולי זה מה שמפחיד?

ועדיין, מדובר באוסף סרטים כל כך מגוון ומהנה, שההתייחסות אליהם כ"סרטים מפחידים" מצביעה על חוסר הבנה בהיצ'קוק, בקולנוע, באמנות, ואולי גם בפחד. היצ'קוק הסביר פעם שאנשים נהנים לפחד בסרטים, כפי שהם נהנים לפחד בלונה פארק. זה משהו מהילדות. אולי אבולוציוני. אז כן, סרט של היצ'קוק הוא לא קומדיה רומנטית קלילה, הוא דורש מהצופה להיות אקטיבי ובדרך מעורר חרדה. אבל הוא גם נותן הרבה מאוד בתמורה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s