חזרתי לאחרונה ל"היצ'קוק/טריפו" (Hitchcock/Truffaut. הגרסה העברית יצאה ב-2004 בהוצאות בבל והאוזן השלישית) – ספר הראיונות שערך מבקר הקולנוע והבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו (François Truffaut, 1932-1984) עם הבמאי הנערץ עליו, אלפרד היצ'קוק, בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת.

מפתיע וגם צפוי היה לגלות, שהיצ'קוק כמעט תמיד סיים לביים סרט בתחושת אכזבה. מצא פגמים, הצטער שלא עשה דברים אחרת, צירף שחקנים שנכפו עליו או שהיו בעדיפות שנייה ושלישית. מפתיע, כי מהבמאי שאחראי לכמה מהסרטים החשובים והמשפיעים בקולנוע, ניתן היה לצפות שמידי פעם ירגיש תחושת סיפוק מעבודתו. וצפוי, כי כבר כתבתי כאן בעבר שפרפקציוניזם ותחושת סיפוק – לא הולכים ביחד.

כך או כך, בהמשך לקריאת הספר החלטתי לסכם רשימת עובדות מהירות על סרטי היצ'קוק, שתהיה יעילה לסמול טוק עתידי – למרות שמניסיון: הסיכוי שתיקלעו לסמול טוק על היצ'קוק אפסי למדי.

הסרט הראשון שהיצ'קוק ביים, אך לא הושלם:  Number 13  משנת 1922. להיצ'קוק, שהתחיל את דרכו הקולנועית (הראינועית) ככותב וכצייר כותרות לסרטים אילמים והתקדם לתפקיד עוזר במאי, ניתנה הזדמנות לביים לראשונה. מדובר בסרט בריטי מתקופת הראינוע, שצילומו הסתיים לאחר שני גלגלי סרט בלבד ותיעודו אבד. היצ'קוק סיפר לטריפו על מי שכתבה את הסיפור לסרט: "מישהי מהאולפן עבדה בעבר עם צ'ארלי צ'פלין ובזמנו חשבנו שכל מי שעבד עם צ'פלין הוא גאון".

הסרט הראשון שהיצ'קוק ביים: 'גן התענוגות' (The Pleasure Garden, 1925), הפקה בריטית-גרמנית שביים היצ'קוק בן ה-26 לצד ארוסתו אלמה רוול, ששימשה כעוזרת במאי וכנערת תסריט. צילומי החוץ נערכו באיטליה וצילומי הפנים בסטודיו בגרמניה. הסרט הוצג לקהל הרחב רק ב-1927. אחת ממבקרות הקולנוע (ראינוע) הבריטיות המשפיעות של אותה תקופה, כתבה אז כי היצ'קוק "הדהים את כולם ברעננותו ובעוצמתו".

הסרט ההיצ'קוקי הראשון: 'הדייר' (The Lodger: A Story of the London Fog, 1927). בעלת בית דירות מושכרות תוהה האם הדייר החדש שהשתכן אצלה הוא רוצח בלונדיניות ידוע בשם 'הנוקם', בסגנון ג'ק המרטש. "זו הייתה הפעם הראשונה שבה מימשתי את סגנוני", הסביר היצ'קוק לטריפו, "למען האמת, אפשר לראות את The Lodger כסרט הראשון שלי". זאת, בין היתר בגלל מוטיבים שיהפכו למרכזיים בעבודתו, למשל: אדם שמואשם בפשע שלא ביצע. לראשונה היצ'קוק גם הופיע בהופעת אורח בסרטו (cameo), אז כדי למלא חלל של ניצב שחסר, ובהמשך התמיד לעשות זאת "כאמונה תפלה וכהלצה", לדבריו.

הסרט האילם האחרון של היצ'קוק: 'תושב האי מאן' (The Manxman , 1929), הסרט התשיעי באורך מלא שהיצ'קוק ביים, סגר את תקופת הראינוע מבחינתו. תקופת הסרט האילם נמשכה עד סוף שנות ה-20 של המאה ה-20. הסרט האמריקאי 'זמר הג'אז' (The Jazz Singer, 1927) שביים אלן קרוסלנד, הוא אחד הסרטים הראשונים שכללו פסקול סינכרוני משולב עם תמונה והוא מציין את נקודת המפנה במעבר מהראינוע לקולנוע.

הסרט המדבר הראשון של היצ'קוק: 'סחיטה' (Blackmail, 1929). לסרט יש גם גרסה אילמת והוא נחשב לסרט האנגלי המדבר הראשון.

הסרט האנגלי האחרון שהיצ'קוק ביים (לפני המעבר לארה"ב): 'פונדק ג'מייקה' (Jamaica Inn, 1939). התסריט מבוסס על רומן של דפנה דה מורייה (Daphne du Maurier) שעל בסיס רומן שלה גם יצלם את סרטו הבא, האמריקאי הראשון, 'רבקה'. גם 'הציפורים' מבוסס על סיפור קצר שלה.

הסרט האמריקאי הראשון של היצ'קוק: 'רבקה' (Rebecca, 1940). היצ'קוק חתם על חוזה עם המפיק דיוויד או. סלזניק (David O. Selznick) שהפיק את 'חלף עם הרוח' (Gone with the Wind, 1939) והגיע להוליווד כדי לצלם סרט על טביעת הטיטאניק. אלא שסלזניק שינה את דעתו והיצ'קוק התבקש לביים את הסרט 'רבקה', עליו אמר היצ'קוק לטריפו: "זה לא סרט היצ'קוקי. זו מעין אגדה… סיפור די מיושן. סיפור שחסר לו הומור". זה היה סרטו האמריקאי הראשון, אך היצ'קוק הגדירו כ"בריטי לחלוטין": "הסיפור אנגלי, כך גם הבמאי והשחקנים [בהם לורנס אוליבייה]". זה הסרט היחידי של היצ'קוק שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, אולם כמקובל בקטגוריה זו הפסלון ניתן למפיק.

הסרט היחידי שהיצ'קוק צילם שתי גרסאות שלו: 'האיש שידע יותר מידי'. הגרסה הראשונה מ-1934, שבה שיחק גם פיטר לורה (Peter Lorre, 1904-1964), צולמה כשהיצ'קוק עוד עבד באנגליה והעלילה של הסרט התרחשה בשוויץ. בגרסה השנייה, מ-1956, עם ג'יימס סטיוארט ודוריס די (והשיר 'קה סרה סרה' – "Whatever Will Be", שזכה בפרס האוסקר באותה שנה), המשפחה נסעה למרוקו. על ההבדלים אמר היצ'קוק לטריפו: "הגרסה הראשונה נעשתה על ידי חובבן כשרוני, והשנייה – על ידי מקצוען".

הסרט הראשון שהיצ'קוק צילם בצבע: 'חבל' (Rope, 1948). בשנה זו היצ'קוק הפך למפיק עצמאי. בסרט המדובר, מלבד עניין הטכניקולור, הוא גם ביצע אתגר טכני: צילום של סרט שלם בעשרה שוטים בלבד (בהתאם למשך זמן הצילום של גלגל סרט, כעשר דקות כל אחד). האתגר יוצא הדופן הצריך התנהלות מיוחדת של השחקנים ושל צוות ההפקה, לרבות שמירה על אחידות משחקית של אנסמבל שחקנים במשך עשר דקות ללא טעויות, שמירה על שקט בהנעת הציוד ברקע וכן הלאה. על הניסיון הזה אמר היצ'קוק לטריפו: "אני מבין שזה היה טיפשי לחלוטין, כי התכחשתי לתיאוריות שלי על חיתוך הסרט. סרטים צריך לחתוך". על השימוש בצבע, לראשונה בסרטיו, הסביר: "הצלם הממוצע הוא טכנאי מצוין. הוא יכול לגרום לאשה להיות יפה, הוא יכול לסדר אורות שייראו טבעיים, אבל בסרט בצבע צצה בעיה: בעיית הטעם האמנותי הטהור של הצלם. האם לצלם הראשי יש חוש צבע? האם יש לו טעם טוב בבחירת הצבעים? במקרה של הצלם של 'חבל' הוא פשוט אמר: "נו, טוב. זו שקיעה", וככל הנראה הוא לא ראה שקיעה כבר זמן רב, אם בכלל ראה שקיעה מימיו".

הסרט היחידי שהיצ'קוק צילם בתלת ממד: 'אליבי' (Dial M for Murder, 1954). שיתוף הפעולה הראשון עם גרייס קלי (מתוך שלושה סרטים. השניים האחרים הם 'חלון אחורי' ו'לתפוס גנב'). הסרט צולם בתלת ממד, ברוח התקופה שגילתה אז את רעיון ה-3D שהתאדה מהר מאוד. לכן צילומים רבים צולמו מזווית נמוכה והוצבו חפצים בין הדמויות – דבר שמעצים את הממדיות בהקרנת הסרט. כך או כך, הסרט הוקרן בסופו של דבר בדו ממד. פה ושם צצו במשך השנים הקרנות נדירות בתלת ממד, קטע קצר כזה ראיתי לפני כמה שנים באולפני יוניברסל באורלנדו.

הסרט האחרון שהיצ'קוק ביים: 'היורשת' (Family Plot, 1976) היה סרטו המלא ה-53 והאחרון של היצ'קוק, שמת ארבע שנים לאחר מכן ב-1980. הוא היה בן 75 כשצילם את הסרט ועוד חיפש רעיונות לסרטים עתידיים שלא יתממשו לעולם.

בסיכום הספר כותב טריפו: "זמן קצר אחרי 'היורשת', היצ'קוק חש אומללות ועד מהרה קיבלתי את מכתבו במונפלייה, שם עסקתי בצילומי 'האיש שאהב נשים' (L'homme qui aimait les femmes, 1977)".

במכתב, מאוקטובר 1976, כתב היצ'קוק לטריפו: "בשלב זה אני מחפש נואשות נושא. כידוע לך, אתה חופשי לעשות ככל העולה על רוחך. אבל אני יכול לעשות רק מה שמצפים לקבל ממני, כלומר סרט מתח או תעלומה, וקשה לי לעשות את זה. אפשר היה לחשוב שכל התסריטים עוסקים בניאו נאצים, בפלסטינים שנלחמים בישראלים וכיוצא בזה. למרבה הצער, אתה מבין, אף אחד מהנושאים הללו לא כולל קונפליקט אנושי. איך אפשר לשים לוחם ערבי בתוך קומדיה? אין דבר כזה, כפי שגם אין חייל ישראלי מצחיק. אני מתאר את הנושאים הללו משום שהם מגיעים אל שולחני כדי שאעיין בהם. לפעמים אני אומר שאת הקומדיה הטובה ביותר או את הדרמה הטובה ביותר היה אפשר לעשות דווקא כאן, במשרד שלי, עם פגי, סו ואלמה. הצרה היחידה עם הרעיון הזה, היא שיהיה צריך להרוג אחת מהן, ועל כך אני אצטער צער רב…".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s