הראשון ייצג את הגבר הישן, המאצ'ו, המסתורי, זה ששותה וויסקי לארוחת בוקר ומדחיק רגשות לארוחת צהריים. נולד במנהטן בערב חג המולד של סוף המאה ה-19. השני יהודי מברוקלין, כולל רגשות האשם, חוסר הביטחון, ה"קלאמזיות" וההומור שבטח מפצה על משהו. יליד המאה ה-20. בהתאם, כמעט מתבקש שבכל הקשור לענייני נשים, הראשון, האמפרי בוגרט (1899-1957), ייתן עצות לשני, וודי אלן (נ' 1935).

בחודש הבא ימלאו 40 שנה לצאתו לאקרנים של הסרט 'שחק אותה סם' (Play It Again, Sam, 1972), אחד הסרטים האהובים עליי. הוא מבוסס על מחזה שכתב וודי אלן ועלה בברודווי ב-1969 (הציג 453 פעמים). אלן שיחק במחזה ובסרט בתפקיד הראשי של "אלן פליקס" (שמו הפרטי של וודי אלן, הוא אלן סטיוארט קוניגסברג), אולם בשני המקרים לא שימש כבמאי. בספר "Woody Allen on Woody Allen: In Conversation With Stig Björkman", שיצא ב-1993, הסביר: "כתבתי את המחזה ו[מבחינתי] זו כבר הייתה היסטוריה. לא רציתי לבזבז שנה בהפיכתו לסרט".

כשנשאל באותו ספר על חוויית המשחק שלו במחזה, ענה: "זה היה כיף. אין עבודה קלה יותר מאשר להיות במחזה. יש לך את כל היום פנוי ואתה עושה מה שאתה רוצה. אתה יכול לכתוב, לנוח. אתה רק קופץ לתאטרון בשמונה בערב. הייתי הולך לשם עם דיאן (קיטון. ששיחקה במחזה וגם בסרט והייתה אז חברתו לחיים), גרתי במרחק הליכה ויכולנו לטייל לאורך ברודווי. אחר כך אתה נכנס פנימה, אין מתח, המחזה רץ. אתה על הבמה עם חברים. המסך עולה. אתה משחק את זה, בערך שעה וחצי. ושעתיים לאחר מכן אתה במסעדה אוכל ארוחת ערב עם חברייך. זו העבודה הקלה ביותר בעולם".

'שחק אותה סם' הוא סיפור אהבה ל'קזבלנקה' (Casablanca, 1942), סרט שראוי לכל אהבה וגם הוא מציין השנה תאריך עגול: 70 שנה להקרנתו. אלן גדל על הקולנוע הקלאסי, על דמויות כמו אלו ששיחק בוגרט, טרום עידן מרלון ברנדו וכל הגברים שמחצינים רגשות. את "ריק בליין" (בוגרט ב'קזבלנקה') סביר להניח שלא היינו רואים עומד מחוץ לחדרה של "אלזה" (אינגריד ברגמן) וצועק כמו "סטנלי קוולסקי": "היי אלזה!!!!!!!!!!!!".

שם המחזה/הסרט שכתב אלן, הוא עיוות קל של ציטוט מ'קזבלנקה', הקטע שבו "אלזה" מבקשת מ"סם" (דולי ווילסון) לנגן לה את המנגינה הישנה שלה ושל "ריק":

"Play it once, Sam, for old time's sake… Play it, Sam. Play "As Time Goes By"".

השיבוש עם המילה "again" שמופיעה בשם סרטו של אלן, מקורו בסרטם של האחים מרקס 'לילה בקזבלנקה' (A Night in Casablanca, 1946) שהוא פרודיה על 'קזבלנקה'. אגב, גם בתרגום העברי חל שיבוש קל: המילה "Play" תורגמה ל"שחק", למרות שהכוונה במשפט המקורי הייתה ל"נגן".

"אלן פליקס" (כאמור, וודי אלן) הוא מבקר קולנוע נוירוטי, במחזה הוא גר ברחוב עשר מערב בניו יורק, בסרט הוא גר בסן פרנסיסקו (הסרט אמור היה להצטלם במנהטן, אולם שביתת עובדי קולנוע שפרצה באותם ימים העבירה את הצילומים לחוף המערבי). בתרגום העברי של המחזה (הוצאת "אור עם" 1993) מתואר "פליקס" כ"איש צעיר ורזה המרכיב משקפיים, בן 28 או 29. הוא מקבל משכורת סבירה ככתב מאמרים וביקורות, ברובן בנושאי קולנוע, בעיתון קולנוע קטן ואינטלקטואלי. הוא חולם רבות בהקיץ ומוחו הוא בעצם אוסף היפר-אקטיבי של הפכים נוירוטיים, ההופכים את העולם לבלתי נסבל במקצת. הוא עצבני, ביישן, חסר ביטחון ונמצא בתרפיה זה שנים".

"פליקס" התגרש מאשתו ומבקש מזוג חבריו הנשואים "לינדה" (דיאן קיטון, בשיתוף פעולה ראשון עם וודי אלן. באותה שנה שיחקה גם ב'הסנדק') ו"דיק" (טוני רוברטס) שיארגנו לו דייטים. אלא שכגבר חסר ביטחון שהוא, הוא זקוק לעצות לפני אותם דייטים, ואלו מגיעות בעזרת דמותו של "בוגרט" שמגיחה מידי פעם מהחשכה (ג'רי לייסי. אגב, קיטון, רוברטס ולייסי שיחקו גם בגרסה הבימתית).

בין העצות של "בוגרט" ל"אלן פליקס": "שמע לי ושכח את כל הדבר הזה של יחסים. העולם מלא בנקבות. אתה רק צריך לשרוק". או למשל כש"אלן" מתכונן לדייט ומתיז על עצמו אפטר שייב, דאודורנט וטלק, "בוגרט" אומר לו: "אתה תריח כמו בית זונות. זו היא שצריכה להריח טוב בשבילך. ואל תאמר לה שאינך שותה. היא תחשוב שאתה בצופים".

"פליקס" רוצה להתנהל כמו "בוגרט", אלא שלא רק שהדמויות ששיחקו האמפרי בוגרט ו-וודי אלן בסרטים שלהם היו שונות בתכלית, אלא גם שני האנשים הללו במציאות היו, כנראה, שני קצוות שונים – בשל הבדלי התקופות שבהן חיו, המעמד המשפחתי שבו גדלו ודברים נוספים.

בספר "Woody Allen on Woody Allen", הסביר אלן את חיבתו להוליווד הקלאסית ולשילוב של פנטזיה עם מציאות בסרטיו: "אני שונא מציאות. אני חושב שזה נובע מהילדות שלי, כשתמיד ברחתי לקולנוע. הייתי ילד קל להשפעה וגדלתי במה שנקרא 'תור הזהב של הקולנוע', כאשר כל הסרטים הנהדרים הללו יצאו. אני זוכר כש'קזבלנקה' יצא ו'יאנקי דודל דאנדי' (Yankee Doodle Dandy, 1942) והסרטים של קפרה (Frank Capra, 1897-1991). תמיד ברחתי לסרטים הללו. אתה יכול להשאיר את הבית העלוב שלך מאחורייך ואת כל הבעיות שלך עם בית הספר והמשפחה, ולהיכנס לקולנוע ושם יהיו פנטהאוזים ונשים מקסימות וגברים עם הברקות שנונות, ותמיד הדברים יסתדרו. כך שאני חושב שהייתה לכך השפעה מכרעת עליי".

"מה עושה הכותב?", המשיך אלן להסביר את משיכתו לדמיון, "הוא יוצר עולם שהיה רוצה לחיות בו. אתה מחבב את האנשים שאתה יוצר. אתה מחבב את מה שהם לובשים, המקומות שהם גרים בהם, איך שהם מדברים. וזה נותן לך הזדמנות למספר חודשים לחיות בעולם הזה. כך שבסרטיי יש תמיד תחושה מופשטת של חיים אידיאלים או שהפנטזיה מחליפה את אי הנעימות של המציאות".

את הסרט ביים הרברט רוס (1927-2001), שביים סרטים כמו 'מגנוליות מפלדה' (Steel Magnolias , 1989), ו'פוטלוס' (Footloose , 1984). הוא לא נחשב לאחד הסרטים הגדולים ו/או החשובים של אלן (טכנית הוא לא ממש יכול להיחשב, כי כאמור, אלן לא ביים אותו), אבל בעיני הוא אחד הסרטים המצחיקים ביותר שלו. אגב, לאחרונה פורסם שוודי אלן חוזר לסן פרנסיסקו ויצלם שם את סרטו הבא. זאת גם חזרה שלו לצילום בארה"ב, לאחר שבשנים האחרונות צילם סרטים באירופה.

*****

ואגב, סן פרנסיסקו. עוד כמה סרטים שצולמו בעיר: 'הבוגר' (The Graduate, 1967), 'גברת דאוטפייר' (Mrs. Doubtfire, 1993), 'זודיאק' (Zodiac, 2007), 'אינסטינקט בסיסי' (Basic Instinct, 1992), 'ורטיגו' (Vertigo, 1958 ) , 'מילק' (Milk , 2008), 'הארי המזוהם' (Dirty Harry, 1971), 'הציפורים' (The Birds, 1963) ו'השיחה' (The Conversation, 1974).

*****

ואגב, היצ'קוק (בכל זאת, אני צריכה למצוא הקשר): לא פשוט (לי) למצוא קשר מובהק בין היצ'קוק לוודי אלן, הגם שהיצ'קוק השפיע על כל יוצר קולנוע שבא אחריו. אלן התייחס בלא מעט ראיונות איתו לכך שהושפע מאינגמר ברגמן (1918-2007), כך שבמובן הזה ניתן אולי לומר שאלן הוא יותר במאי-פילוסוף, בעוד היצ'קוק פנה בסרטיו להיבטים פסיכולוגיים.

לפני מספר שנים ניסיתי, בבלוג אחר, לתאר את מה שבעיני הוא הסרט הכי היצ'קוקי של וודי אלן: 'נקודת מפגש' (Match Point, 2005). מה שהופך אותו לכזה הוא קודם כל תחושה שמתקבלת כשצופים בו, לצד מוטיבים כמו "הרצח המושלם" (סוגיה שהעסיקה גם את היצ'קוק, למשל ב'חבל' – Rope, 1948), האווירה הבריטית המאופקת שכאילו מסתירה משהו, סקרלט ג'והנסון הבלונדינית (הגם אם מעט יותר מוחצנת מהבלונדיניות של היצ'קוק), ג'ונתן רייס-מאיירס שהזכיר לי את ג'וזף קוטן (1905-1994) רוצח האלמנות מ'צל של ספק' (Shadow of a Doubt , 1943), משחק הטניס (אצל היצ'קוק ב'זרים ברכבת' – Strangers on a Train 1951) ועד הטבעת בסרטו של אלן, שמזכירה קצת את המקגאפינים של היצ'קוק (עניבה, כוס חלב, צרור מפתחות וכו').

זה מקגאפין:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A7%D7%92%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%9F

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s